דלג לתוכן

פסחים מא ע"ב - טקסט הדף

לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה רבא אמר אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה ת''ר אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב אכל כזית צלי מבעוד יום לא פסל עצמו מבני חבורה כזית צלי משחשיכה פסל עצמו מבני החבורה תניא אידך יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו דין שישנו בבל תאכל נא או לא בשעה שאינו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שישנו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ואל תתמה שהרי הותר מכללו אצל צלי תלמוד לומר {שמות יב-ט} אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש ומה תלמוד לומר כי אם צלי אש לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא רבי אומר אקרא אני בשל מה ת''ל מבושל שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה בשלו מבעוד יום מנין תלמוד לומר בשל מבושל מכל מקום והאי בשל מבושל אפקיה רבי לצלי קדר ולשאר משקין אם כן לימא קרא או בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמעת מינה תרתי תנו רבנן אכל צלי מבעוד יום חייב וכזית נא משחשיכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנלן דכתיב {שמות יב-ח} ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה עשה אמר רב חסדא הא מני
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

אמר רבא: פסח שאכלו נא, הרי הוא  לוקה עליו שתים. משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש".

וכן האוכלו מבושל, לוקה שתים. משום "בשל מבושל במים", ומשום "כי אם צלי אש".

והאוכל ממנו כזית נא וכזית מבושל, לוקה שלש מלקיות! משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "בשל מבושל", ומשום "צלי אש" [1].

אביי אמר: אין לוקין על לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש". משום דהוי לאו שבכללות [2]. שהרי הוא כולל כמה אופני בישול שאינם צלי, וכן בשר חי. ואין לוקין על לאו שבכללות [3]! הלכך, אכלו נא או מבושל אינו לוקה אלא אחת [4].

ושתי דרכים נאמרו בשיטת אביי.

איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי. שאם כבר לוקה משום נא או מבושל, אינו מוסיף ללקות אף משום "כי אם צלי אש". אבל היכא שאין באכילה לאו אחר, וכגון שבשלו בחמי טבריא, חדא מיהא לקי משום "צלי אש" [5], אף דהוי לאו שבכללות [6].

ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי! שאין לוקין על לאו שבכללות כלל. משום דלא מייחד לאוויה לאופן מסוים, ואינו כלאו דחסימה [7]. שמקור עונש מלקות בכל הלאוין שבתורה הוא, מדסמיך לאו ד"לא תחסום שור בדישו" לפרשת מלקות. לפיכך, כל לאו שאינו דומה ללאו דחסימה, אין לוקין עליו.

וכן מצינו שנחלקו לגבי איסור נזיר. דכתיב "כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל".

דאמר רבא: נזיר שאכל זג [קלפת ענב] לוקה שתים. אחת משום "זג לא יאכל", ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".

וכן אם אכל חרצן [גרעין הענב], לוקה שתים. אחת משום "מחרצן ועד זג לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".

ואם אכל זג וחרצן, לוקה שלש מלקיות. אחת משום "זג לא יאכל". ואחת משום "מחרצן וגו' לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה וגו' לא יאכל".

ואביי אמר: "מכל אשר יעשה מגפן היין", הוי לאו שבכללות. שהרי הוא כולל ענייני אכילה. כגון, ענבים לחים או יבישים, וזג, וחרצן, ועלי הגפן, ולולבי הגפן. ואין לוקין על לאו שבכללות!

איכא דאמרי בדעת אביי: תרתי הוא דלא לקי! שאם כבר נתחייב משום זג, אינו מתחייב שוב מחמת הלאו שבכללות. אבל אם אכל עלין או לולבין של גפן, שאין מפורש לאו מיוחד בהם, חדא מיהא לקי עליהם, משום "מכל אשר יעשה".

ואיכא דאמרי: אפילו חדא נמי לא לקי לאביי משום "מכל אשר יעשה". כיון דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.

מיהו אף לאביי, אם אכל זג וחרצן לוקה שתים. ואף דכללם בלאו אחד, כדכתיב "מחרצנים ועד זג לא יאכל", לא חשיבי לאו שבכללות. שהרי מפורט כל אחד מהם לחוד. והרי זה כאילו כתיב "לא יאכל" לכל אחד מהם בנפרד.

תנו רבנן: מי שאכל כזית נא מבשר הפסח, אם אכלו מבעוד יום, קודם ליל ט"ו, הרי הוא פטור ממלקות. משום שעדין לא הגיע זמן אכילת הפסח. ולהלן יבואר מקור דין זה.

ואם אכל כזית נא משחשיכה ליל ט"ו, הרי הוא חייב מלקות. שהרי כבר הגיע זמן הפסח.

קיימא לן: אין אוכלים את הפסח בשתי מקומות. ומי שאכל מהפסח במקום אחד, שוב אינו אוכלו במקום אחר. כדכתיב "בבית אחד יאכל". וכן אין אוכלים את הפסח בשתי חבורות. ואם אכלו בחבורה אחת, שוב אינו אוכלו עם בני חבורה אחרת. דהא כתיב "בבית אחד יאכל". ומתרגמינן "בחבורה חדא יתאכל".

אבל אם אכל מן הפסח כזית צלי [כתיקון הפסח וכהלכתו] מבעוד יום, קודם זמן אכילתו, לא פסל את עצמו מלאכול את הפסח בלילה עם בני החבורה האחרת שנמנה עמהם, או לאוכלו במקום אחר! לפי שאכילה קודם זמנה לאו אכילה היא.

אבל אם אכל מן הפסח שהוא מנוי עליו כזית צלי משחשיכה, כשכבר הגיע זמן אכילתו, אז פסל את עצמו מלאכול עם בני החבורה האחרת, או מלאכול במקום אחר.

תניא אידך: יכול שאם אכל כזית נא מבעוד יום, יהא חייב? - שהרי דין קל וחומר הוא שיתחייב. ומה בשעה שישנו במצות "קום אכול צלי" [ליל ט"ו] ישנו באיסור "בל תאכל נא", בשעה שאינו ב"קום אכול צלי" [ביום י"ד], וכי אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?!

או לא נאמר כן. אלא נאמר בדרך אחרת. ודוקא מבעוד יום, שהוא בשעה שאינו במצות "קום אכול צלי", אז ישנו באיסור "בל תאכל נא". אבל בליל ט"ו, שהוא בשעה שישנו ב"קום אכול צלי", שמא אינו ב"בבל תאכל נא".

ואל תתמה על כך. דהרי כן מסתבר טפי. שהרי ליל ט"ו הותר מכללו באכילת הפסח אצל צלי. ולכך יש לומר שאף אין לוקים על אכילתו נא [אף שלכתחלה היא אסורה]. מה שאין כן מבעוד יום, שלא הותר הפסח כלל באכילה, ואף בצלי הוא עדיין אסור, כדכתיב "ואכלת את הבשר בלילה הזה", חמורה יותר אכילתו נא, ולוקים עליה.

ומסיקה הברייתא: אין הדין כשתי הדרכים האמורות. שהרי תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש". שאין תלמוד לומר "כי אם צלי אש", שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות".

ומה תלמוד לומר "כי אם צלי אש"? - לומר לך: בשעה שישנו ב"קום אכול צלי", ישנו ב"בל תאכל נא". אבל בשעה שאינו ב"קום אכול צלי", אף אינו ב"בל תאכל נא" [8].

רבי אומר: כתיב בפסח "ובשל מבושל במים". אקרא אני "ובשל במים" בלבד ו"מבושל" הוא ייתור דברים. ומה תלמוד לומר "מבושל"? -

שיכול אין לי שחייב על אכילתו אלא כשבישלו משחשיכה, לפי שאז הוא עיקר זמנו של הפסח. אבל אם בשלו מבעוד יום, מנין שהוא לוקה אם אכלו בלילה? תלמוד לומר: "בשל מבושל" מכל מקום [9]! ואף אם בישלו מבעוד יום, לוקה על אכילתו [10].

ומקשינן: והרי האי "בשל מבושל", אפקיה [דרשו] רבי לחייב אף בצלי קדר [שנתבשל במים של עצמו], ולחייב בשאר משקין, ולא רק בנתבשל במים.

ומשנינן: אם כן [דלצלי קדר הוא דאתא], לימא קרא או "בשל בשל במים", או "מבושל מבושל במים". דמייתור זה שפיר סגי למילף צלי קדר ושאר משקין. מאי "בשל מבושל"? -

אלא שמעת מיניה תרתי דרשות. שמשינוי הלשון שבין "בשל" ל"מבושל", ילפינן נמי דאף אם בישלו קודם חשיכה לוקה על אכילתו.

תנו רבנן: אכל כזית צלי מהפסח מבעוד יום [ביום י"ד], הרי הוא חייב מלקות! ולקמן יפורש משום מה הוא חייב.

וכן האוכל כזית נא משחשיכה, בליל ט"ו, חייב מלקות!

והוינן בה: קתני דאיסור אכילת צלי מבעוד יום, הוא דומיא דאיסור אכילת נא משתחשך. מה איסור נא בלילה הוא בלאו, אף איסור אכילת צלי מבעוד יום הוא בלאו. ובתרוייהו חייב מלקות.

ותמהינן: בשלמא איסור נא משתחשך, מקורו הוא מהא דכתיב "אל תאכלו ממנו נא". אלא איסור אכילת צלי במעוד יום, מנלן?

ומשנינן: מדכתיב בפסח, "ואכלו את הבשר בלילה הזה". ודרשינן, בלילה של ט"ו, אין [יאכלוהו]. אבל ביום י"ד לא יאכלוהו [11].

ושוב תמהינן: והרי האי לאו לא נכתב בתורה בלשון לאו, אלא בלשון עשה. ולאו הבא מכלל עשה הוא. וקיימא לן: כל לאו הבא מכלל עשה, דינו כעשה! ואינו חשוב כלאו. ונפקא מינה, דאין לוקין עליו כשאר לאוין שבתורה.


הערות

[1] והתוספות רי"ד כתב, דלוקה ארבע. מצד אכילת הנא לוקה שתים, אחת משום "נא", ואחת משום "צלי אש". וכן על המבושל לוקה שתים, אחת משום "מבושל", ואחת משום "צלי אש". והא דנקיט "שלש", הכונה דלוקה משום שלשה שמות.

[2] ובבבא מציעא [קטו א] נתבאר בטעמא דאביי, ד"כי אם צלי אש", לא אייתר כלל לרבוי ללאו. אלא איצטריך ליה להיקשא דלקמן ["בשעה שישנו בקום אכול צלי, ישנו בבל תאכל נא"]. מיהו עיקר טעמא דאביי, ודאי משום לאו שבכללות הוא. דהרי פליג נמי בנזיר. תוספות שם.

[3] ובעלמא מודה רבא, דאין לוקין על לאו שבכללות. אלא דהכא שאני. שמשום שפירט הכתוב לאו בנא ומבושל, לוקה אף על "כי אם צלי אש". ואביי סבר דגם בהכי אין לוקין. ר"ן.

[4] וצריך עיון, אמאי לאו שבכללות הוא. והרי משמעות לאו שבכללות היא, דכלולים בלאו כמה עניינים. אבל כאן, הכל ענין אחד הוא. דאינו "צלי אש". ודמי ללאו ד"לא תעשו כל מלאכה". דאף שכלולות בו הרבה מלאכות, מכל מקום עניינם אחד. ואכן הרמב"ן בספר המצוות [שורש התשיעי] כתב בתוך הדברים: "שאינו מזכיר שם האיסור כענין נבילה ומלאכה דיום טוב, שהשם המיוחד בהם כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו. אבל "לא תאכלו כי אם צלי אש", לא הזכיר שם הנאסרים. אבל שלל אותם במותר. וכגון זה אינו כדמיון לאו דחסימה, המלמד מלקיות על כל התורה" ! וגם מדבריו נראה, דאין זה כדין "לאו שבכללות" בכל מקום. שפת אמת.

[5] וצריך עיון, מאחר דהוי לאו שבכללות, מה לי אי לוקה עליו משום לאו אחר, או לא. מהר"ם חלאווה.

[6] רש"י. והקשו תוספות, אם כן בין לאביי ובין לרבא תיקשי הא דתניא לעיל "נא ומבושל אמרתי לך, ולא חי". ופירש רבינו תם, דלכולי עלמא אין לוקה על חי. משום דעיקר משמעות של "כי אם צלי אש", אינו אלא עשה. ובנא ומבושל דוקא פליגי. דלרבא לוקה אף משום "צלי אש". דלהכי אסמכה קרא לנא ומבושל. דכיון שהם בני מלקות, לוקה עליהם אף משום "צלי אש". ואביי אמר, אין לוקין על לאו שבכללות. ולאיכא דאמרי, דלאביי חד מיהא לקי, היינו נמי בנא ומבושל. דהיכא דלא אתרו ביה משום נא ומבושל, אלא משום "כי אם צלי אש", נמי לוקה. ואף דקאמר לעיל רב חסדא "המבשל בחמי טבריה חייב", ופירשו רבא דחייב משום "צלי אש", צריך לומר דרק בדעת רב חסדא אמר כן. וליה לא סבירא ליה הכי. ולרב חסדא חייב מלקות על חמי טבריה, אבל לא על חי. מ הרש"ל. ויעוין במהרש"א שתמה בדבריו. ואסיק, דהא דקאמר רב חסדא "חייב", אין הכונה למלקות, אלא לחייבו עשה. וכן איתא ברבינו דוד.

[7] והרמב"ם בספר המצוות [שורש המצוות] הפך את השיטות. וכתב דלאביי לוקה, ולרבא אינו לוקה, וכדאיתמר בנזיר. ודרך אחרת לו בסוגיין. דלאביי, לוקה אף משום הלאו הכללי ד"צלי אש", ואף משום נא ומבושל. ולרבא, ללישנא קמא אין לוקה על לאו זה כלל. אבל על לאו ד"נא" ו"מבושל" לקי. וללישנא בתרא, אף על לאו דנא ומבושל אינו לוקה. משום דלאו תרי לאוי נינהו. אלא לאו אחד הוא, שכולל שני עניינים. ואף זה הוא בכלל "לאו שבכללות", אף ששניהם מפורטים בכתוב. מיהו ללישנא קמא, בין אם אכל נא ומבושל יחד, ובין שאכל רק אחד מהם לבד, אין לוקה אלא אחת. דהא חד לאו הוא. וכן פסק להלכה בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה ד.

[8] ואף על גב דאיצטריך ליה למלקות, מכל מקום, מדאסמכיה לנא ומבושל, דרשינן נמי כהך דרשה. תוספות. ואף דמלקות נמי ילפינן לה מהסמיכות [על פי דרך רבינו תם, יעויין בהערה 6], מכל מקום, כיון דלאו מיתורא ילפינן לה, אלא מסמיכות והיקשא, תרוייהו מצינו למילף מינה. דהא אין היקש לחצאין. מהרש"א.

[9] רש"י. וקצת קשה, הלא הלילה אין זמנו אלא לאכילה. אבל הצליה זמנה מבעוד יום. ואם כן, אמאי לא נימא דאיסור בישולו הוא דומיא דהיתר צלייתו. וכל שבישלו מבעוד יום, לוקה על אכילתו משחשיכה. ומאי סליק אדעתין לפוטרו בכהאי גוונא. ולולא פירושו היה נראה לפרש, דאתא רבי לחלוק על תנא קמא, ולחייב אף על אכילתו מבעוד יום. וכן הוא להדיא במכילתא, דלרבי אף בכהאי גוונא חייב. מהרש"א.

[10] והרמב"ם לא הביא דין זה לחייבו אף מבעוד יום מהך דרשה. [ולפירוש המהרש"א בדברי הגמרא לפי המכילתא, דרבי פליג אתנא קמא, וסבר דחייב אף על אכילה דמבעוד יום, שפיר מצינו לומר דהרמב"ם לא סבירא ליה כוותיה]. ובזה אתי שפיר קושית הכסף משנה, איך פסק הרמב"ם דחייב גם בצלי קדר וגם בצלאו ואחר כך בישלו [יעוין לעיל עמוד א הערה 12]. ולהאמור אתי שפיר. דתרוייהו דריש הרמב"ם "מבשל מבושל". חדא מייתורא, וחדא משינוי הלשון. יפה עינים.

[11] ויש לתמוה, הא פשטא דקרא בא ללמד שאין מקיימים מצות אכילת הפסח מבעוד יום, אלא משתחשך. ומנלן דאתא לאסור אכילה מבעוד יום, באיסור לאו הבא מכלל עשה. ובשלמא אם אכל את הפסח כולו מבעוד יום, הרי הוא מבטל מצות עשה. אבל הרמב"ם [פרק ח מקרבן פסח הלכה ה] כתב, דאף אם אכל כזית אחד בלבד מבעוד יום עבר בעשה. ובפרט תקשה כן, למה שכתב המשנה למלך שם, שלא מנאו הרמב"ם במנין הלאוין כעשה בפני עצמו [כמו שמנה אותו הרמב"ן]. משום שהיא בכלל מצות עשה דאכילת הפסח. שפת אמת.


פרק שלישי - אלו עוברין

שלשה מיני חמץ הם:

א. חמץ גמור, שחייבין על אכילתו בפסח כרת, וכן עוברים על שהייתו בבית ב"בל יראה ובל ימצא".

ב. חמץ נוקשה, שאינו ראוי למאכל אדם.

ג. תערובת חמץ. דהיינו, חמץ שאינו בעין, אלא מעורב בתוך דבר אחר.

כל מיני החמץ המבוארים להלן במשנתנו אינם חמץ גמור. אלא, יש מהן חמץ נוקשה, ויש מהם תערובת חמץ.

ומשמיענו התנא שני חידושים, האחד ברישא והשני בסיפא:

א. שאף עליהם עוברים בפסח, אם באכילה ואם בראייה, וכפי שיתבאר.

ב. שאזהרת אכילתם היא בלאו שאין בו כרת, להבדיל מאכילת חמץ גמור בעין, שחייבים כרת על אכילתו.

ונחלקו הראשונים אם הרישא במשנתנו עוסקת באיסור אכילת מיני החמץ הללו או באיסור השהייתם.

לרש"י באה המשנה ברישא לחדש שמלבד איסור אכילתם עוברים עליהם גם בבל יראה.

ואילו לרבינו תם מחדשת המשנה שיש לסלקם מהשולחן כדי שלא יבואו לאכלם, אך אין עוברים על בל יראה בהשהייתם.

ביאורנו מתבסס על שיטת רש"י.

לוקה שתים, משום שעבר על "אל תאכלו ממנו נא" (שמות יב, ט) וגם עבר על האמור "אל תאכלו ממנו וגו' כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), ואם אכלו מבושל — לוקה שתים, משום שהוא "ובשל מבושל" (שמות יב, ט), ומשום "כי אם צלי אש". אם אכלו לאחר שהיה הקרבן נא ואחר כך מבושל — לוקה שלש משום נא, משום מבושל, ומשום "כי אם צלי אש".

אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות, כי האיסור של "כי אם צלי אש" כולל סוגי בישול שונים, ואין לוקים על לאו שאינו מיוחד לאיסור אחד.

ובביאור דברי אביי אלה נחלקו; איכא דאמרי [יש שאומרים]: תרתי [שתי מלקיות] הוא שלא לקי [לוקה] שאין הלאו של "כי אם צלי אש" מתווסף על האיסור הפרטי של נא או מבושל, אבל חדא מיהת לקי [אחת מכל מקום לוקה]. שאם עשה את הפסח בדרך שאינו מבושל כדרכו או נא וגם אינו צלי — לוקה עליו, שהרי עבר רק משום "כי אם צלי אש".

איכא דאמרי [יש שאומרים]: חדא נמי לא לקי [אחת גם כן אינו לוקה] דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה [שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה] שאת ההלכה שעונש ביטול מצות לא תעשה הוא מלקות, למדים מן הלאו של "לא תחסום שור בדישו" שנסמך בתורה לדין המלקות. וממנו למדים שכל איסור לאו שאיננו מיוחד לענין אחד כאיסור זה של חסימה — אין לוקים עליו, וכיון שהלאו שלא לאכול מן הבשר אלא צלי איננו מיוחד לדין אחד בלבד — אין לוקים עליו כלל. מחלוקת דומה לזו היתה גם בדין אחר.

רבא אמר: נזיר שאכל זג (קליפה) של ענב — לוקה שתים, שנאמר בתורה "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), ולוקה הן משום אכילת הזג שנתפרש איסורה והן משום שאכל מדבר שנעשה מגפן היין. וכן אם אכל חרצן — לוקה שתים, משום איסור אכילת חרצן שנתפרש איסורו, ומשום אשר יעשה מגפן היין. אכל זג וחרצן — לוקה שלש, משום זג, משום חרצן, ומשום "אשר יעשה מגפן היין".

אביי אמר כשיטתו בפסח: אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תרתי [שתי מלקיות] הוא שלא לקי [לוקה], חדא מיהת לקי [על אחת מכל מקום לוקה]. איכא דאמרי [יש שאומרים]: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה [אחת גם כן אינו לוקה, שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל כזית נא מקרבן פסח מבעוד יום בארבעה עשר בניסן — פטור, אכל כזית נא משחשיכה — חייב. אכל כזית צלי מקרבן פסח מבעוד יום — לא פסל עצמו מבני חבורה שלו. שאף שאין אדם אוכל פסח בשתי חבורות, והאוכל מפסח אחד פסל עצמו מכל קרבן פסח אחר. אבל כיון שהיה זה לפני זמן חובת אכילת הפסח — אינו פוסל. אבל אכל כזית צלי משחשיכה, שכבר חלה חובת אכילת הפסח — פסל עצמו מבני החבורה שנמנה עמה קודם לכן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יכול אכל כזית נא מקרבן הפסח מבעוד יום יהא חייב על כך, ודין (קל וחומר] הוא: ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי כלומר, משחשיכה, שיש מצות עשה לאכול את הפסח — ישנו עם זאת ב"בל תאכל נא". בשעה שאינו בקום אכול צלי, מבעוד יום — אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?

או לא נאמר כך, ונטען: בשעה שאינו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, אבל משחשיכה בשעה שישנו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא, שאין איסור אכילת נא חל אלא לפני הזמן הראוי לאכילת הפסח.

ואל תתמה על סברה זו, שהרי הותר מכללו אצל צלי, שכן לפני חשיכה אסור היה לאכול מן הפסח כלל, אפילו צלי, ומשחשכה הותר. ושמא בדיעבד אף באכילת נא אינו עובר?

תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), שאין תלמוד לומר "כי אם צלי אש", שהרי כבר נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש" וגו' (שמות יב, ח), ומה תלמוד לומר "כי אם צלי אש"? לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא.

רבי אומר: אקרא אני "בשל" ודי במקרא זה, מה תלמוד לומר החזרה "מבשל" — שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו יהא חייב עליו, אבל בשלו מבעוד יום מנין שחייב עליו — תלמוד לומר "בשל מבשל" מכל מקום.

ותוהים: והאי [והרי זה] "בשל מבשל" אפקיה [הוציאו] רבי עצמו ללמוד ממנו הלכה אחרת לענין איסור צלי קדר (בשר המתבשל בקדירה בלא תוספת נוזלים כלשהם, פרט לאלו הנפלטים ממנו), וכן לבישול הפסח בשאר משקין. וכיצד הוא לומד עתה מכאן הלכה שונה לגמרי?

ומשיבים: אם כן, אילו בא כתוב זה ללמדנו רק ענין אחד — לימא קרא [שיאמר הכתוב] או "בשל בשל" או "מבשל מבשל", ותהא זו לשון ריבוי פשוטה, מאי [מה] לשון כפולה וזרה של "בשל מבשל" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שתים] הן לדרך הבישול והן לזמן הבישול.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל צלי מקרבן הפסח מבעוד יום — חייב, וכזית נא משחשיכה — חייב.

קתני [שנה] צלי דומיא [בדומה] לנא: מה נא אם אכלו עבר בלאו, אף צלי, אם אכלו מבעוד יום — עבר בלאו.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין נא שחייבים עליו, דכתיב [שנאמר] במקרא: "אל תאכלו ממנו נא", אלא צלי מנלן [מנין לנו] שעוברים עליו אם אכלו לפני זמנו?

ומשיבים: דכתיב [שהרי נאמר] "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח), ומכאן למדים: בלילה — אין [כן] אוכלים, ביום — לא, הרי שאסור באכילה לפני הלילה.

ושואלים: ועדיין האי [איסור זה] לאו הבא מכלל עשה הוא, שלא נתפרש בתורה בלשון שלילה, ויודעים אנו כי כל לאו הבא מכלל עשה שנובע רק ממשמעות הלשון ממצות עשה — עשה הוא, והעובר עליו נקרא עובר על מצות עשה, ולא על מצות לא תעשה!

אמר רב חסדא: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he receives two sets of lashes, for violating the prohibitions: “You shall not eat it partially roasted” (Exodus 12:9) and: “You shall only eat it…roasted with fire” (Exodus 12:9). One who ate it boiled receives two sets of lashes, for the prohibitions: “Nor shall it be boiled in any way in water” (Exodus 12:9), and “You shall only eat it…roasted with fire.” One who ate the Paschal lamb after it had been partially roasted and then boiled receives three sets of lashes, for eating the Paschal lamb partially roasted, for eating it boiled, and for failing to eat it roasted.

Abaye said: One does not receive lashes for a prohibition stated in general terms. The prohibition inferred from the verse "You shall only eat it...roasted in fire" includes many types of cooking, and one is not punished with lashes for violating this mitzva, as it is a general prohibition that includes meat cooked in several different ways.

Some say that Abaye said: It is two sets of lashes that he does not receive, as the mitzva that the Paschal lamb be roasted with fire does not add to the specific prohibitions against eating it partially roasted or cooked. However, at any rate one set of lashes he does receive. Therefore, one who prepared a Paschal lamb without properly cooking it but without roasting it is punished with lashes for failing to roast it “with fire.”

Some say that one does not receive even one set of lashes for violating this prohibition, as the prohibition he transgressed is not specific to one matter, like the prohibition against muzzling. The principle that one is liable to receive lashes for violating a prohibition is derived from the juxtaposition of the mitzva: “You shall not muzzle an ox while it treads out the corn” (Deuteronomy 25:4) with the verses that deal with lashes. It is inferred from this juxtaposition that one is not liable to receive lashes for violating prohibitions that are dissimilar to that of muzzling, e.g., a prohibition that is not specific to one matter.

The Gemara cites a parallel dispute with regard to a different halakha. Rava said: If a nazirite ate a grape skin he receives two sets of lashes, as the verse states: “All the days that he is a nazirite he shall eat nothing that is made of the grapevine; from pressed grapes to a grape pit he shall not eat” (Numbers 6:4). He receives two sets of lashes, one for eating food that grew on a grapevine and one for consuming the skin of a grape. Likewise, if he ate a grape pit he receives two sets of lashes, one for eating a grape pit and the other for eating a grape product. If he ate a grape skin and a grape pit he receives three sets of lashes, one for eating the grape skin, one for eating the grape pit, and the third for eating a grape product.

Abaye said: As with regard to the Paschal lamb, one does not receive lashes for a prohibition stated in general terms. Some say that according to Abaye, it is two sets of lashes that he does not receive; however, at any rate one set of lashes he does receive. And some say: One does not receive even one set of lashes for transgressing this prohibition, as the prohibition he transgressed is not specific to one matter, like the prohibition against muzzling.

The Sages taught: If one ate a partially roasted olive-bulk of the Paschal lamb while it was still day on the fourteenth of Nisan, he is exempt. If he ate a partially roasted olive-bulk after dark, he is liable to receive lashes. If he ate a roasted olive-bulk of the Paschal lamb while it was still day on the fourteenth of Nisan, he has not disqualified himself from his group. Once he has started eating the offering, he may not leave the group he joined that arranged to partake together of a single Paschal lamb. Nevertheless, this case is different, as he began eating before the obligation to eat the Paschal lamb went into effect, and therefore he has not disqualified himself from his group by eating the Paschal lamb of another group. However, if he ate a roasted olive-bulk after dark, when he is obligated to eat the Paschal lamb, he disqualifies himself from the group he had joined.

It was taught in another baraita: I might have thought that one who eats a partially roasted olive-bulk of the Paschal lamb while it was still day is liable to receive lashes. And this is a logical derivation by means of an a fortiori inference: If at the time when one is included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, he is also included in the prohibition not to eat it partially roasted, then at a time when one is not included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, isn’t it right that he should be included in the prohibition not to eat it partially roasted?

Or perhaps this is not the case, as the opposite can be stated: At the time when one is not included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, he is included in the prohibition not to eat it partially roasted. However, at a time when one is included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, he is not included in the prohibition not to eat it partially roasted, as the prohibition applies only before one is permitted to eat the Paschal lamb.

The Gemara adds: And do not be confounded by this suggestion, as the prohibition against eating from the Paschal lamb is relaxed because of special circumstances with regard to roasted meat. Before nightfall of the fifteenth of Nisan it is prohibited to eat the Paschal lamb regardless of how it was prepared, but once it grows dark it is permitted to eat it roasted. Perhaps the relaxation of this prohibition indicates that one who eats a partially roasted Paschal lamb after nightfall also does not violate a transgression.

Therefore, the verse states: “You shall not eat it partially roasted, nor boiled in any way [bashel mevushal] in water, but roasted with fire” (Exodus 12:9). As there is no need for the verse to state: “Roasted with fire,” since the previous verse already said: “On this night you shall eat the meat roasted with fire” (Exodus 12:8), what then is the meaning when the second verse states: “Roasted with fire”? This verse comes to tell you that at the time when one is included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, he is also included in the prohibition not to eat it partially roasted, whereas at a time when one is not included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal lamb, he is not included in the prohibition not to eat it partially roasted either.

Rabbi Yehuda HaNasi says: I could have simply read “boiled [bashel],” as this word suffices to teach that eating a boiled Paschal lamb is prohibited after dark. What is the meaning when the verse states the seemingly superfluous word mevushal, which also means boiled? These two words together are translated as “boiled in any way.” As I might have thought that I have only derived that this prohibition applies when it was boiled after dark, when the obligation to eat the Paschal lamb is in effect. From where do I derive that one is liable if he boils it while it was still day? The verse states the inclusive phrase bashel mevushal, which teaches that this prohibition applies in any case.

The Gemara asks: But Rabbi Yehuda HaNasi himself derived from the expression “bashel mevushal” the prohibition against roasting the meat of the Paschal lamb in a pot, i.e., cooking the meat in a pot without the addition of liquids, and the prohibition against boiling it with other liquids. How can he derive another halakha from this same phrase?

The Gemara answers: If so, i.e., if this verse is referring only to the matter of cooking meat with other liquids or without any liquids, let the verse say either “bashel bashel” or “mevushal mevushal,” and one halakha would be derived from the extraneous word. What is derived from the varied wording “bashel mevushal”? Learn from this verse two halakhot, one with regard to the manner of the cooking of the Paschal lamb, and the other concerning the time of its cooking.

The Sages taught: If one ate from a roasted Paschal lamb when it was still day, he is liable to receive lashes, and likewise if one ate after dark an olive-bulk that was partially roasted, he is liable to receive lashes.

This baraita taught that the case of roasted meat is similar to the case of partially roasted meat: Just as one who consumes partially roasted meat is in violation of a prohibition, so too, one who consumes this roasted meat while it is still day is in violation of a prohibition.

The Gemara asks: Granted, with regard to partially roasted meat, it is written: “You shall not eat it partially roasted” (Exodus 12:9). However, with regard to meat that has been roasted, from where do we derive that one who eats it before the proper time has committed a transgression?

The Gemara answers: As it is written: “And they shall eat the meat on that night, roasted with fire, and matzot; with bitter herbs they shall eat it” (Exodus 12:8). The Gemara derives from this verse: At night, yes, the Paschal lamb may be eaten; however, by day, no, it may not be eaten in any manner.

The Gemara asks: This is a prohibition that comes by inference from a positive mitzva, i.e., it is not stated in the Torah in the form of a prohibition. There is a principle that every prohibition that comes by inference from a positive mitzva is classified as a positive mitzva. One who transgresses a mitzva of this kind is considered to have transgressed a positive mitzva, not a prohibition.

The Gemara answers that Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this baraita?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא אכל נא לוקה שתים אחת משום נא ואחת משום צלי אש אכלו מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות כלומר לאו אחד כולל האוכל נא והאוכל מבושל שנא' אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים וגו':

איכא דאמרי לאביי אכל נא ומבושל חדא מיהא לקי איכא דאמרי לא לקי כלל עד דמיחד לאויה כלאו דחסימה:

אמר רבא נזיר שאכל זג לוקה שתים אחת משום שנאמר (במדבר ו' ד') מחרצנים ועד זג וגו' ואחת משום שנא' (שם) מכל אשר יעשה מגפן היין חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש אביי אמר אין לוקין וכו':
ת"ר אכל כזית נא מבעוד יום פטור מאי טעמא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי שהוא בלילה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ישנו בבל תאכל נא מבעוד יום שאינו בבל תאכל צלי אינו חייב אם אכל נא אכל כזית נא משחשכה חייב שהרי ישנו בקום אכול צלי אכל כזית צלי מבעוד יום לא פסל עצמו מבני חבורה שאינה אכילת כזית צלי משחשכה פסל עצמו מבני חבורה וסוגיא דשמעתא כולה כענין הזה ואקשי' אהא דתניא אכל כזית צלי מבעוד יום חייב אמאי לאו הבא מכלל עשה עשה הוא האיך שנא' (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש בלילה אכול אותו ולא ביום זהו לאו הבא מכלל עשה דמאכילתו בלילה שהוא עשה הבאתה לא תאכל ביום שהוא לאו וכל כי האי גונא עשה הוא ואין לוקין על עשה.

אמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה פירש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא או משום מבושל תו לא לקי משום צלי אש אבל חדא מיהת אי לא אכל נא ומבושל אלא חי או מבושל בחמי טבריא דליכא מלקות אחר לוקה משום צלי אש. ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי ואינו מחוור דללישנא קמא קרי ליה לאו שבכללות ואמרי' דלקי עלה ומה לי חדא ומה לי תרתי אי לקי עליה כלל הא לא חשבי' ליה לאו שבכללות וללקי נמי תרתי ועוד דאם כן תקשי ברייתא דלעיל דאכל חי פטור לרבא וכן לאביי ללישנא קמא אלא ודאי לכולי עלמא אכל חי לא לקי עליה דלאו שבכללות הוא ולא אשכחן בכולי תלמודא מאן דמחייב בלאו שבכללות. וי"מ דהכא בתרי פליגי דרבא סבר בין בנא ומבושל דמיפרשי לאויה בין משום צלי לקי דלאו לאו שבכללות הוא לגבי נא ומבושל אלא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך אי לאשמועינן דמצותו בצלי אש הא כתיב קרא אחרינא צלי אש ומצות. ואי לחייב מלקות על חי ומבושל ושאר מינין הא לא אפשר דלדידהו דלא מיפרשי לכ"ע לאו שבכללות הוי. אלא ודאי קרא יתירה הוא ללאו יתירה בנא ומבושל דמיפרשי ואביי סבר דודאי לא קרא יתירה הוא דאצטריך כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא כדאמרינן בסמוך הלכך משום צלי אש לעולם לא לקי אבל משום נא ומבושל ודאי לקי דהא מיפרשי לאויה ופליגי בחדא והיינו ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא מספקא לן מילתא דדילמא הא דקאמר סתם אין לוקין על לאו שבכללות אכולי מילתא דרבא קאי דאפי' משום נא ומבושל לא לקי משום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא לאו אחד לעבירה אחת אבל הכא דנא ומבושל נכללו בלאו אחד לאו שבכללות הוי וכלל כלל לא לקי ורבא סבר דעיקר קרא דכי אם צלי אש ללאו יתירא אתיא אבל מדאסמכיהו רחמנא דרשינן נמי הא דכל שישנו וגם זה אינו מחוור דלגבי נא ומבושל ליכא מאן דפליג דלקי עלייהו ולא מקרי לאו שבכללות כיון דמיפרשי ביה. דגרסי' בבא מציעא פ' המקבל אמר רב הונא חבל רכב לוקה שתים רחים לוקה שתים רחים ורכב לוקה שלש. ורב יהודה אמר חבל רכב לוקה אחת רחים לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים לימא רב הונא ורב יהודה בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי דאמר רבא אכל נא כו'. אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש לאו קרא יתירא הוא דלשאר דברים הוא דאתא אבל כי אם צלי אש דקרא יתירא הוא אפי' רב יהודה מודה:

ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא משום דכי נפש קרא יתירא הוא דשאר דברים מרחים ורכב נפקי כלומר ליכא למימ' מדפרט בהני ולא פרט בהני ש"מ בהני לקי ובהני לא לקי וכדאמרינן הכא דהתם צריכי לגופייהו לאשמועינן דשני כלים העושין מלאכה אחת חייב שתים אבל כי אם צלי אש לאו קרא יתירא הוא דאצטריך לכדתניא בשעה שישנו כו'. אלמא שמעינן מינה דלכ"ע בהני דמיפרשי לאויה לקי ואפי' לאביי והראב"ד ז"ל כתב דלעולם היכא דאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום נא ומבושל לקי עלייהו לכ"ע אלא הכא בהא פליגי בדאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום צלי אש בלחוד רבא סבר כיון דהני מיפרשי לאויה וכלהו איתנייהו בכלל כי אם צלי אש אהני קרא יתירא לחייב עלייהו משום התראתו ולקי נמי משום צלי אש דקרא יתירא הוא. ואביי סבר ללישנא קמא דלאו קרא יתירא הוא ולא לקי עליה אבל משום נא ומבושל כיון דאיתנהו ביה ומשתמעי מיניה ומיפרשי נמי לאוי דידהו לקי עלייהו בהתראתו. וללישנא בתרא אמר דכיון דלאו שבכללות הוא לא הוי התראה דידי' התראה כלל דלא לקי אלא על התראת לאו דמפרש כלאו דחסימ' וזה עיקר וההיא דפרק המקבל אפשר לפרשה כי האי גוונא ואתיא דרב יהודא כלישנא קמא דאביי. אי נמי דהתם בדאתרו ביה משום רחים ורכב ופליגי אי לקי נמי משום כי נפש כיון דתרוויהו איתנייהו בהו או לא ומדמי' פלוגתייהו בכי נפש לפלוגתא דאביי ורבא בכי אם צלי אש לגבי דידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא (ח"י)

אמר רבא אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש. אין לפרש דפליגי בקרא דכל אשר יצא מגפן היין אי הוי קרא יתירא או לא וכההיא דכי אם צלי אש דאם כן מ"ט דאביי דאמר דאין לוקין והא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך. אלא ודאי לכ"ע איצטריך ללולבי גפנים דליכא קרא אחרינא דמרבה להו אלא דבהא פליגי דרבא סבר דכיון דאפקיה רחמנ' בלשון לאו לרבות לאוי בהני דכתיבי נמי אתא דהא כולהו משתמעי מיניה. ולגבי לולבי גפנים נמי לקי ולא מיקרי לאו שבכללות כיון דלא אתא קרא לחדותי לאו אלא בדידהו דאלו עלים מכלל ופרט נפקי התם מה שאין כן בכי אם צלי אש דאי לאו דקרא יתירה הוא לא הוה לקי עליה דבלשון עשה אפקיה רחמנא מיהו לאו עשה גמור הוא דנחשביה כעין לאו הניתק לעשה דכי אם צלי אש כתיב ואביי סבר דכיון שהכל נכלל בו לאו שבכללות מיקרי וכדפרישנא והא דאמרי' וצריכא דאי תנא פסח דקדים לאו לכלל וכו'. ה"ה דהוי מצי למימר דאי תנא פסח דלא אפקיה בלשון לאו אבל נזיר דאפקיה בלשון לאו אימא לא אלא דחדא מינייהו נקט ואיכא גרסאות דגרסי' לה הכי בהדיא ואפילו למאן דלא גריס ליה בהדיא ה"נ משמע דכיון דקדי' לכלל אין הכלל נכלל בלאו אבל היכא דקדים כלל ללאו אתי לאו בתריה והכל נכלל בו:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אכל ממנו נא ומבושל מבעוד יום פטור שנאמר כי אם צלי אש בשעה שמצוה לאכול צלי חייב על נא ומבושל אפילו בשלו מבעוד יום ואכלו בלילה הא כל שאכלו מבעוד יום פטור אכל צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש בלילה הזה ולא קודם לה:

הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת ואין האוכל אוכל בשני מקומות אכל כזית צלי מבעוד יום בחבורה זו אין זו אכילה המפקעת ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורתו שנמנה עמהם אבל אם אכל כזית צלי משחשכה בחבורה אחת פסל עצמו מבני חבורתו:

בפרש"י בד"ה שאין ת"ל כ"א צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות כו' עכ"ל וכן פרש"י בחומש דעשה גמרי' מקרא דלעיל מיניה דהיינו צלי אש ומצות וגו' וקרא דכ"א צלי אש ללאו קאתי אבל התוס' כתבו דכי אם צלי אש אתי לעשה וי"ל דודאי קרא קמא צלי אש ומצות וגו' איסור עשה משמע היינו אם עבר ולא אכלו כלל והתוס' שכתבו דכ"א צלי אש אתי לאיסור עשה היינו אם עבר ואכלו חי ומבושל בחמי טבריא ועי' בתוס פ' המקבל וק"ל:

תוס' בד"ה א"ד חדא מיהא לקי פ"ה בחי וחמי טבריא חייב משום כי אם צלי אש כו' תקשי להו ברייתא דלעיל כו' עכ"ל הקשה מהרש"ל דאכתי גם לפר"ת תקשה לרב חסדא דאמר בחמי טבריא חייב ורבא גופיה מפרש דבריו ותירץ דרב חסדא מפליג בין חי ובין חמי טבריא ורבא דמפרש דבריו אליבא דרב חסדא הוא וליה לא ס"ל עכ"ל והאריך ע"ש והוא דחוק דאין זה אלא דברי נביאות לחלק בין חי ובין חמי טבריא לרב חסדא ולומר דרבא גופיה מפרש דבריו ולא ס"ל ולא לישתמיט תלמודא למימר הכי דאביי ורבא פליגי עליה דרב חסדא אבל העיקר כמ"ש בחידושינו סוף פרק המקבל דחייב דקאמר רב חסדא לאו חייב מלקות ממש קאמר בחמי טבריא אלא דקעבר בעשה דכ"א צלי אש דומיא דחי דקתני בברייתא והיינו דמפרש ליה רבא חייב דקאמר רב חסדא דקעבר משום צלי אש ר"ל ואינו חייב מלקות ממש קאמר רב חסדא אלא חייב דהיינו דקעבר בעשה ומשום דכ"א צלי אש לאו הוא למלקות בנא ומבושל דבני מילקא נינהו נקט לה גם בחמי טבריא בלשון חייב וכבר כתבנו שם קצת ראיה לזה דלשון חייב מצינו דאינו מלקות ממש וכן יש קצת להביא ראיות מתוך שמעתין לקמן דקמדייק תלמודא צלי דומיא דנא מה נא בלאו כו' ל"ל לתלמודא לדייק הכא מכח דומיא אמאי לא מדייק לה ממשמעות מלשון חייב דקתני גבי צלי אלא ע"כ דלשון חייב אינו מוכרח דהיינו חייב מלקות ומיהו בהא איכא למימר משום דחייב דצלי איכא לפרושי דהיינו מכת מרדות אצטריך לדייק דמלקות ממש קאמר דומיא דנא ובההיא דבשל הפסח בחמי טבריא ליכא לפרושי דחייב מכת מרדות קאמר דא"כ דומיא דהכא בשבת פטור אפילו ממכת מרדות ובפ' כירה אמרי' בהדיא דפטור היינו ממלקות אבל חייב מכת מרדות ודו"ק:

בד"ה שאין ת"ל כו' היינו נמי משום דסמכי לנא ומבושל עכ"ל ר"ל דלא מיתורא קדריש ליה הכא אלא כיון דדרשי ליה להלקות על נא ומבושל משום כ"א צלי אש מדסמיכא לנא ומבושל דבני מילקא נינהו כמ"ש לעיל לפי' ר"ת ה"נ מהאי סמיכות והיקשא נילף הך דרשא בשעה שישנו בקום אכול כו' דאין היקש למחצה דתרוייהו מסמיכות והיקשא דכ"א צלי אש לנא ומבושל ילפינן להו ובתוס' פ' המקבל כתבו דרך אחרת דהכא עביד היקשא מצלי אש ומצות וגו' וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא כו' עכ"ל ע"ש באורך והוא דחוק דלישנא שאין ת"ל כו' ומה ת"ל כו' אינו מדויק דהא ודאי קרא דצלי אש ומצות קרא דצריכא הוא לגופיה דצלי בלילה מ"ע הוא כדלקמן ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אין לי שיתחייב כו' אא"כ בשלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו עכ"ל ק"ק דהא דעיקר זמנו משחשיכה היינו לאכילה אבל צלייתו ודאי אפילו מבעו"י הוא כדמוכח פרק אלו דברים ואמאי לא נימא דאיסור בשולו דומיא דהיתר צלייתו וע"ק בנא דלא כתיב כפול לא ליחייב אלא בעשאו נא משחשיכה ולא לישתמיט [שום תנא] מלמימר הכי וע"ק מה ענין דרשה דר' לדרשה דלעיל דלא מיירי בכה"ג ולולי פרש"י היה נראה לפרש כההיא דלעיל אין לי לחייב על אכילת בישול אלא משחשיכה בשלו מבעו"י ואכלו אז מנין כו' והשתא פליג רבי אדלעיל וכ"ה בהדיא במכילתא דרבי סבר הכי דקאמר אין לי אלא בשעה שהוא באוכל צלי הוא בבל תאכל נא ומבושל מבעו"י מנין ת"ל ובשל כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה שאין ת"ל וכו' מדסמכי לנא וכו' פירוש ומשום סמיכות לחוד לא הוה צריך למכתב כי אם צלי אש דהא היה יכול לסמוך ההיא דלעיל מינה דכתיב צלי אש ומצות וגו' כדפרישית אלא ע"כ להכי הוא דאתי וק"ל:


אלו
עוברין פרק שלישי :

תוס' בד"ה א"ד כו' כי אם צלי אש לא אתא אלא לעשה כו'. ונ"ב א"כ משמע להדיא דלרבא לא לקי אחי ואחמי טבריא וכן כתבו להדיא בפרק המקבל ותימה הא רבא גופיה אמר לעיל דלקי אחמי טבריא משום כי אם צלי אש והתוס' גופא הקשו לשם מהא דאמר רבא גבי חמי טבריא ולא תירצו כלו' וצ"ל דלפי המסקנא מוכרחים לומר דרבא אליבא דרב חסדא הוא דמשני ולי' לא ס"ל ורב חסדא הוא דס"ל דכי אם צלי אש אתא לרבויי חמי טבריא ולא כרבא ומ"מ צ"ל דרב חסדא מודה בחי ולא מוקי ריבוי דקרא כי אם על חמי טבריא דמסתבר טפי וא"ל דרב חסדא לא ס"ל כהאי ברייתא ופליג כי הברייתא אתיא כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות כמו שפירש"י זה אינו שהרי התוס' הקשו שם על מה שפירש"י הכא דאתיא כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות והקשו א"כ תקשה מינה לאידך מאן דאמר כו' ופירשו דברייתא אתיא ככ"ע וכמו שפירש"י כאן ומשום הכי צריך אני לחלק ולומר דרב חסדא לא פליג אברייתא ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שאין ת"ל כו' משום דסמכי לנא ומבושל כצ"ל:

בד"ה א"כ כו' לא חש לדקדק בלשון כו'. נ"נ פירוש בכל ענין שיכול לשנות הוא משנה כדי שלא נטעה ונאמר ג"ש הוא אלא בודאי להכי כתבום כדי לאפנויי ודו"ק:

ע"כ בגמ' אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות כו' א"ד חדא נמי לא לקי כו' קשה להבין דהא לא דמי כלל לכל לאו שבכללות כמו לא תאכל כל תועבה וכדומה הכולל כמה איסורים שהם שמות חלוקים משו"ה שפיר הוי לאו שבכללות. אבל כאן דהלאו לא הוי אלא משום דצריך שיהי' צלי אש דוקא וממילא שמעינן דכל שאינו צלי אש מוזהר עליו בלאו דאל תאכלו מה שאינו צלי אש. הרי זה דומה כמו לאו דלא תעשה כל מלאכה דאע"ג דאיכא כמה מלאכות אינו לאו שבכללות משום שהוא שם אחד שעשה מלאכה ביו"ט וכמו לאו דטריפה דאיכא כמה טריפות ולא הוי לאו שבכללות] וגם כאן הוא שם אחד שאינו צלי אש וטעם איסורם שוה איברא דהרמב"ן בסה"מ (שורש ט') פי' דמשום שאין הכתוב מזכיר שם האיסור כמו בנבילה ומלאכה דיו"ט אבל שלל אותם מכלל המותר אינו כלאו דחסימה ע"ש. אבל א"כ אין הטעם משום לאו שבכללות כלשון הגמ']:

בגמ' ת"ר אכל צלי מבעו"י וכזית נא משתחשך חייב כו' לאו הבא מכלל עשה כו' יש לתמוה מנ"ל דמאי דכתיב בלילה הזה אתי לאסור לאכול מבעו"י דפשטא דקרא משמע דאתי לאורויי דלא קיים מצות אכילה מבעו"י אבל איסורא מנלן. וגם לקמן סוף מכילתין מייתי האי קרא לענין שאין זמן אכילתו כשאר קדשים מבעו"י ואמרינן נמי התם דאיתקוש מצה לפסח וא"כ יהי' אסור ג"כ מה"ת לאכול מצה מבעו"י. ולולי דמסתפינא הו"א דכוונת הברייתא הוא דאכל כל הפסח מבעו"י ולא משתחשך. וכ"מ מהא דנקט בסיפא כזית נא וברישא לא נקט כזית רק סתם אכל צלי ומשמע דאכל כל הפסח ביום ובלילה לא אכל וביטל העשה דאכילת פסח. אלא דאם לא הי' אוכל כלל לא הי' חייב מלקות אבל משום דאכל מבעו"י הוי לאו הבא מכלל עשה לענין זה שיהי' לוקה לר"י דס"ל דפרשה שנאמר בה לאמר חייב על הלאוין הבאין מכלל עשה אבל על עשה גרידא לא מחייב כמ"ש התוס' בד"ה לאמר ע"ש. אכן ראיתי ברמב"ם (פ"ח מה' ק"פ ה' ה') דשינה לשון הגמ' וכ' אכל כזית צלי מבעו"י עובר בעשה וזה דלא כמ"ש. [וכ"מ לקמן (פ"ד:) דביום אין הק"פ ראוי לאכילה וכ"נ מלשון המשנה באיזהו מקומן דפסח אינו נאכל אלא בלילה דומיא דאידך מילי דקתני התם ע"ש]. ודברי המל"מ שם לא הבנתי מ"ש דהיא בכלל מ"ע דאכילת פסח וז"א כיון דגם בלילה אכל כזית אע"ג שאכל גם ביום כזית שפיר יצא מ"ע דפסח וצ"ע. אכן למאי דמוקי הגמ' האי ברייתא כר"י א"ש כיון דכתי' לאמר דהיינו לאו אמור וכל הדיוקים שהם מכלל עשה הם איסורים וא"כ ע"כ גלי קרא דאינו רק תנאי של קיום המצוה רק איסורא הוי. אבל לדידן דלא קיי"ל כר"י י"ל דאין איסור כלל אלא ביטול מצוה אם בלילה לא אכל כלל כנ"ל. מיהו אפשר כיון דפסח קרבן הוא וכיון דאין מצות אכילתו מבעו"י הוי כנהנה מקדשים וממילא איכא ג"כ איסור:

בתוס' ד"ה אכל הקשה הר"י דאורלניש כו' בעולה לכה"ג בעשה גרידא כו' הו"ל לאחשובי בלאו דהוי כאילו כתיב לא יקח כ"א בתולה. ונראה לחלק משום דהתם כתיב בינתים את אלה לא יקח א"כ מפורש הלאו רק על כל אלה דכתי' לעיל דהיינו אלמנה וגרושה וחללה זונה ולא אבעולה אבל הכא שפיר קאי אל תאכלו גם על סיפא דקרא כ"א צלי אש כנ"ל. והא דאמרינן ביבמות (ס'.) דראב"י ורבנן פליגי אלה למאי אתא ולא אמרינן דאצטריך להפסיק דלא נימא דבעולה לכה"ג הוא בלאו כנ"ל. י"ל דא"כ לא לכתוב כי אם אלא בתולה מעמיו יקח בלבד דממילא הוי משמע דאינו אלא עשה ולא לכתוב אלה]:

בד"ה איכא דאמרי כו' פ"ה בחי וחמי טבריא לוקה משום כ"א צ"א כו' ולפ"ה הא אצטריך לחי ולחמי טבריא. ונ"ל דהנה פי' הברייתא לעיל נא ומבושל אמרתי לך ולא חי נראה הטעם דאם גם בעודנו חי אסור משום דאינו צלי אש לא איצטריך לאסור נו"מ כיון דגם קודם הבישול כבר אסור ועומד הוא. ולפ"ז לרבא דמחייב בנו"מ תרתי ליכא הוכחה זו דנהי דחי אסור הוסיף הכתוב איסור נו"מ לחייבו בתרתי, ועפ"ז מיושב קושית התוס' דהא אמר רבא התם בב"מ דרב יהודה ס"ל דהיכא דהעשה אתי לשאר דברים לית לן לחייבו על הלאו בתרתי כגון כי נפש הוא חובל דאתי לרבויי דברים אחרים שוב על ריחים ורכב אינו מחויב ב'. וממילא י"ל דהכי פירושא נו"מ אמרתי ולא חי דאי נימא דחי אסור א"כ לא יתחייב על נו"מ תרתי דר"י ס"ל הכי דהיכא דאתי לרבויי מידי אחרינא שוב אין לחייבו בתרתי ולמה אסרה תורה נו"מ הא אסור ועומד הוא כנ"ל. ומה"ט גופי' אמר רבא התם אליבא דר"י דכי אם צלי אש למאי אתי. פי' דאי נימא דאתי לחי א"כ יפטור בנו'"מ מתרתי וא"כ יקשה נו"מ אמרתי לך ולא חי כנ"ל. לכך ס"ל לרבא דאליבא דר"י נמי חייב תרתי ולא לרבויי דברים אחרים אתי כנ"ל משא"כ רבא ס"ל כר"ה התם דגם היכא דאתי לרבויי מידי אחרינא מ"מ חייב גם על הלאו בתרתי א"כ לית לן הוכחה דנו"מ אמרתי לך ומחייבין שפיר בחי כמו התם בריחיים ורכב דאתי לרבויי ומ"מ חייב שנים כנ"ל. ולפ"ז מה דאמר רבא התם אנא דאמרי אפי' לר"י היינו בגוף הדין דחייב שתים אבל במה דמחייב בחי פליג על ר"י וברייתא דלעיל אתיא כמ"ד דאין לוקין על לאו שבכללות כמ"ש רש"י לעיל. ורבא דס"ל דלוקין על לאו שבכללות שפיר מחייב גם בחי]:

בא"ד לכן נראה לר"ת דאחי לא לקי לכו"ע כו' ולכאורה קשה לפ"ז מדר"ח דלעיל דבחמי טבריא מחייב ובאמת התוס' בתירוצם לא הזכירו אלא חי והשמיטו ח"ט. לכן נראה לע"ד בשיטת הר"ת דרבא ס"ל דאי הוי אמרינן דכ"א צלי אש אינו חוזר על נא ומבושל והוא מילתא בפ"ע ממילא הוי רק עשה. אבל עכשיו דקאי אנא ומבושל כיון דפי' הכתוב דמה"ט לא יאכל נו"מ משום דלא הוי צלי אש שפיר הוא לאו על נא ומבושל. וממילא נהי דאחי לא לקי אבל בחמי טבריא דעכ"פ מבושל הוא שפיר לקי משום כ"א צלי אש כיון דגלי קרא דחיוב דמבושל עיקרו משום דאינו צלי אש כנ"ל, שוב ראיתי במהרש"ל ובמהרש"א דפליגי בחמי טבריא לשיטת ר"ת והנלע"ד כתבתי והיא כשיטת רש"ל ע"ש אלא שלא ביאר הטעם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אכל נא ומבושל עיין סנהדרן ס"ג ד״ה על כולם רמב״ם ורמב״ן ומגילת אסתר שורש ט׳ דף מ״ה מ״ו. לב שמח פ״ד פ״ה. קנאת סופרים למד. מגילת ספר לאוין קס״ח ע״א. שער אפרים סימן ח׳. צרור החיים קנ״ג קנ״ד:

חדא מיהא לקי. תמורה ז׳ ד״ה אביי אמר:

אכל נא מבעוד יום. רמב״ן שורש ט׳ מ״ה. לב שמח פ״ה פ״ו:

כזית צלי מבעוד יום. רמב״ם בתוספותיו לעשין סימן י״ב:

רבי אומר אקרא אני בשל. הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שריבוי שאר משקים מן המקור נפקא מדכתיב מבושל והקשה עליו בספר בני דוד בהלכות קרבן פסח דמכאן לא משמע כן אלא מדה״ל למכתב בשל בשל או מבושל מבושל ובאמת אין הכרע בגמרא כאן מאיזה לימוד נפיק כל אחד כי לרבי יש שני לימודים אחד מדהוה ליה למכתב בשל בשל או מבושל מבושל ושינה קרא בלישנה והלימוד השני מכח יתור ומזה נפיק רבי שאר משקים ומבעוד יום וא״כ דכונת הגמרא נמי הוא דמשקין ילפינן ממבושל ומבע"י מן השינוי ואע"ג דרבי אמר אקרא אני בשל מה ת״ל מבושל משמע דמבושל יליף מבע״י הא גם לעיל אמר רבי כן ובשל מבושל מכל מקום ובוודאי משמעות הגמרא כן הא לעיל דמקשה לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי ליה משמע דלרבי ממבושל ילפינן דאי הוה ילפינן משינוי הלשון אפשר דאין קושיא לרבנן כי לא בכל מקום דרשינן שינוי הלשון כמו שכתבו התוספות ושוב ראיתי בבריכות המים דף רמ״ט שכתב קרוב לזה:

האי לאו הבא מכלל עשה הוא דברי אמת בקונטרסי׳ נ"ה ע״ב

תוס׳ ד״ה אם כן. נאות יעקב בקונטרס מענה לשון י״ב ע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ע"ב איכא דאמרי תרתי לא לקי חדא מיהא לקי הסוגיא עמוקה מאוד במנחות ובבא מציעא ונזיר וכבר הארכנו בספר ג"ו וש"ה בכלל זה דלאו שבכללות וכאן אקצר הנה דעת רש"י דאפרטיים דנא ומבושל ודאי לוקה ב' רק אכ"א צלי אש פליגי ואפשר כאן דעת התוס' כן אלא דר"ת מפרש דכ"א צלי אש יתיחס ללאו בנא ומבושל לא בחי ומחמי טבריא וע' תוס' כ"ד א' ד"ה דכתיב כו' יעו"ש ובהשגות הרמב"ן במנין המצות יעו"ש אבל הרמז"ל סובר דפלוגתא דאביי ורבא בפרטיים הוא דלאביי לוקה שלש (הגירסא כמו בנזיר שכתבו התוס' ד"ה אמר רבא) ולרבא לא לקי אנא ומבושל ב' אף שהפרטיים מפורשים כיון דחד לאו אתרוייהו קאי ל"ד אבל חדא לקי אנא לחוד או נא ומבושל לוקה חדא אם התרו בי' משום נא אבל אם התרו בי' משום כ"א צלי אש אנא לא לקי אפילו חדא הואיל ואין פורט כלל רק כולל. וראי' מדאמר רבא תרתי לא לקי הא חדא לקי ולא אמר שלש לא לקי הא חדא לקי אלא דעל לאו דכ"א צלי אש אין לוקה כלל כי אם אפרט המפורש לוקה חדא עכ"פ ופסק כל"ק דחדא לקי ועיין בסנהדרין פ"ח ה"ג וק"פ פ"ח ה"ד בכ"מ מ"ש אפשר שטעמו כו' קאי אהרמב"ן דשפיר השיגו להרמז"ל דמלקות במיתה והוה לפסוק לקולא דאפילו חדא לא לקי ועיין מ"ש בסמוך:

והוי יודע דהרמז"ל בשורש התשיעי הובא במ"מ פ"ב ממ"א דבר שנאסר בביאור אפשר ללקות מק"ו ומן ברייתא דת"כ שמיני אותה תאכלו ולא בהמה טמאה בל"ת מניין אמרת ק"ו והיינו ללקות דאי לאיסורא הא כבר יש עשה ובקרבן אהרן וברא"ם שם כתבו דק"ו עושה פעולה שיהא מוזהר בלאו לא למלקות וא"כ הרמז"ל ע"כ ימאן בזה ויסבור דאין הפרש בין עשה לאיסור לאו וא"כ יקשה לי' לרבא לל"ב דחדא נמי לא לקי אנא ומבושל איך יפרנס ברייתא דמים שאר משקין לרבי ולרבנן הא עשה מכ"א צלי אש עכ"פ נפקא ומלקות ליכא אף בנא ומבושל גופא לל"ב ולדידי' אין הפרש בין איסור עשה לאיסור לאו ולכאורה יקשה מדידי' אדידי' ושוב במעט עיון ראיתי שמי שיתרץ קושיות התוס' על רש"י ברייתא דחי כו'. וע"כ תנאי הוא הוא יתרץ להרמז"ל כן וברייתא דבמים לרבי ולרבנן לוקה אלאו שבכללות כל"ק. ועם זה יש לומר דמש"ה פסק הרמז"ל כל"ק דחדא מיהא לקי דברייתא דבמים מסכמת לזה דעכ"פ חדא מיהא לקי ובחי פטור לגמרי לא שביטל מ"ע כמ"ש בה' ק"פ שם דברייתא שני' דחי כו' מסכמת לזה ושפיר פסק דחדא מיהא לקי ויתר דברים שבסוגיא זו הלא המה דברים ארוכים ואי"ה בשושנת העמקים כשאזכה להדפיס אותו אבאר:

ע"ש גמרא תנו רבנן אכל כזית נא מבע"י פטור הא איסורא איכא דאסור להפסיד קדשים הא עשה ליכא. דאכלו הבשר בלילה הזה ולא ביום דזה קאי אצלי אש דעבר ביום אם אכלו צלי אש אעשה וכ"מ לשון הרמז"ל פ"ח מהק"פ הד"ה כתב נא מבע"י אין לוקה ולא סיים דעבר אעשה ובצלי מבע"י כתב עבר אעשה ועיין מ"ש לקמן ובכללים וזכרונות יבואר בענין לאו הבא מכלל עשה:

שם ודין הוא כו' או לא כו' פירוש דיש לטעות ולומר אי לאו דאל תאכלו בלילה קאי כמו שהוא באמת י"ל כ"ש ביום מק"ו וכן יש לטעות ולומר דוקא ביום עובר בלאו ובלילה הואיל והותר מכללו אצל צלי ליכא לאו כי אם עשה ת"ל כ"א צלי אש לומר בשעה כו' ואי דצריך ללאו לחי לרש"י (ותי' התוס' ד"ה שאין ל"ש לרש"י דלאו מסמיכות הוא לרש"י) הי' נראה דלת"ק ליכא לאו לחי כו' ולעיל לרבא ואביי סברי כרבי דנפקא מבשל מבושל לפירוש מהרש"א במכילתא או לפירוש דידי כדבעינן למימר לקמן אלא דרש"י גופי' ד"ה אין לי לא פירש כמהרש"א ולמ"ש שם ניחא קצת:

רבי אומר אקרא אני כו'. לא אמר אמר רבי משמע דחולק על ת"ק וסובר דא"כ אכתי אימא בלילה וכ"ש ביום מק"ו וכ"א צלי אש לומר בלילה ג"כ דל"ת הואיל והותר מכללו אלא בשל מבושל מיתורא דקרא לומר בשלו ביום ואכלו בלילה חייב דל"ת עיקר הפטור באכלו מבושל ביום הוא דהבישול הי' ביום בשעה שאין ראוי לצלי וא"כ ה"ה בשלו ביום ואכלו בלילה פטור ולכך רבי קרא וע"כ ביום פטור ובלילה חייב בנא דאי להיפוך א"כ בשל מבושל למה אתי ואי דחייב בשניהם למה לי ג"כ בשל מבושל מהיכי תיתי דבישול היום יגרום שבלילה יפטור הא באכלו ביום חייב ה"ה בשלו ביום ואכלו בלילה ועיין רש"י וי"ל כן. ועיין מהרש"א במכילתא יש לדחוק ולפרש כרש"י ולפי מ"ש מהרש"א במכילתא לרבי אה"נ דנא ביום פטור וקושיות מהרש"א לא לשתמיט תנא לומר דאם צלה נא מבע"י ואכלו משתחשך דפטור. אבל לרבי הא מפרש במבושל לא בנא. ואמנם מ"ש רש"י לעיל ד"ה אכל כזית נא מבע"י פטור טעמא מפרש לקמן מקראי ביו"ד הרבים דלת"ק מכ"א צלי אש ולרבי מבשל מבושל נפקא וכדפרישית ועמ"ש לעיל מזה:

בתוספת ד"ה שאין ת"ל כו'. היינו נמי מדסמכו לנא ומבושל היינו לשיטת ר"ת לעיל ד"ה איכא דאמרי דכ"א צלי אש עשה היא בחי וחמי טבריא ומדסמכי לנא ומבושל ולא כתב בפ"ע היקשן לומר דנא יש בו לאו דכ"א צלי מהאי היקשא נמי מקשינן בשעה שישנו בצלי חייב בנא לאפוקי מבע"י ולרש"י לא יתיישב כן ועמ"ש בגמרא מזה דאביי ורבא כרבי אתיין יעו"ש:

והוי יודע שיש בכאן מחלוקת בין רש"י ותוספת כפי מ"ש מהרש"א בפירש"י בד"ה שאין ת"ל כ"א צלי אש דנפקא עשה מאכלו הבשר בלילה הזה צלי אש ותוס' ד"ה איכא דאמרי כתבו דכ"א צלי אש לעשה אתא לשאר דברים כתב מהרש"א ז"ל יעו"ש. ויראה לפרש דבריו דלרש"י מאכלו צלי אש משמע מ"ע קום ועשה שיאכל כזית פסח בלילה צלי אז מקיים מ"ע של תורה ואם לא אכלו כלל ביטל מ"ע בשוא"ת וה"ה דנשמע מני' דוקא צלי הא חי לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואעפ"י שאכל כזית צלי אם אכל ממנו נמי כזית חי עובר בעשה צלי אש ללאו אתי או בשעה שישנו בקום אכול צלי כו' לפטור נא מבע"י ממלקות אבל לתוס' מאכלו צלי אש נשמע קום ועשה ואם לא אכלו כלל ביטל ולא קיים מ"ע משא"כ אם אכלו חי לא נשמע שעבר בפועל מ"ע על זה רק שביטל ממילא מ"ע. לכן כתב כ"א צלי אש הא חי ביטל ועבר בידים אעשה זו ג"כ ואפילו נמי אכל זית צלי אש וזית חי עבר על זית חי בעשה. ואל תשיבני מאכלו צלי מבע"י בעשה כמ"ש לקמן מבלילה הזה ולא ביום אע"ג דצריך לקום ועשה לקבוע זמן אכילה בלילה ומנא לן דאם אכלו זית צלי מבע"י דעבר בפועל בעשה אפשר מלת הזה מיותר אע"ג דצריך לדרשא מ"מ שמעת נמי לאו הבא מכלל עשה. אבל וכל בהמה מפרסת פרסה אותה תאכלו ולא בהמה הוא משום דאותה תאכלו הוא רשות. ע"כ ללאו הבא מכלל עשה הוא לאסור שאר בהמות טמאות:

עוד ראיתי להזכיר בכאן מהשינוי שראיתי בלשון הרמז"ל בה' ק"פ פ"ח שבה"ה כתב אכל כזית צלי מבע"י עבר על עשה שלאו הבא מכלל עשה עשה ובה"ו [כתב] אכל ממנו חי אין לוקה דבטל מ"ע שנאמר צלי אש הא שאין צלי אסור. ולא כתב ועבר על מ"ע גם לא סיים לאו הבא מכלל עשה עשה ולבי אומר לי שהפרש יש בין עבר ובין ביטל שעבר הוא שבקום ועשה עבר משא"כ כאן שאכלו כולו בלילה חי לא קיים מ"ע של צלי אש כפי' התוס' כמ"ש מהרש"א ז"ל דצלי אש היום עשה הא חי לא קיים עשה וכתב ביטל כי הוא ביטולו בידים מאחר שאכלו כך ומ"ש הא שאין צלי אסור כלומר שלא קיים העשה אבל מ"מ לא עבר על לאו הבא מכלל עשה ומיהו כי אם צלי אש סובר דלא הוי נמי לאו מכלל עשה כתוס' אלא סובר דכ"א לנא ומבושל דסמוך להו קאי ולעבור בב' לאוין על נא ואין לוקה אפילו חדא אלאו דכ"א צלי אש בלאו שכולל ואין מפרש הפרט ואפרטים הוא דלקי חדא באכל נא ומבושל ג"כ חדא ולשיטתי' אזיל מבשורש ה"ב וה"ג דלעבור בב' לאוין היינו לעונש יתירא לא ללקות שתים כמ"ש שם בסוגיא דפוטיתא פסחים כ"ד א' (דלו) [דהא] דאסרה התורה לא יאכל שרץ העוף אין לוקה אלא חדא והדברים ארוכים ועיין ה' סנהדרין פי"ו וי"ח בכ"מ ולח"מ בעשה ביטלו ולא ביטלו ובספר ש"ה ובזכרונות אבאר זה אי"ה וכאן אין להאריך:

תנו רבנן צלי מבע"י חייב כזית נא משחשיכה חייב ורש"י העתיק כזית צלי שהוא לר"י דלאו הוא אין לוקה אלא בכזית. ואמנם הגמרא לא דייק אלא מה נא בלאו ולא אמר מה נא לוקה דלרבא (לפי גירסת הספרים בנזיר) ולל"ב אפילו חדא לא לקי בנא ודומיא הוה רק שיהא באזהרת לאו לא שילקה עליו ואפשר לומר נמי אזהרה לחוד לא שילקה עליו ועמ"ש מהרש"א לעיל. חייב י"ל מכות מכזית או חייב עשה יעו"ש והרמז"ל פ"ח מה' ק"פ ה"ה כ' אכל כזית צלי מבע"י עבר על מ"ע וכתב הכ"מ דלא כר' יהודה וא"כ למה כתב כזית אלא דודאי עבר על עשה נמי בעינן כזית דח"ש איסור תורה לחוד לא עשה כמ"ש תוס' שבועות כ"ג ב' דמוקי וכ"כ הר"מ ז"ל בה' שבועות וכ"פ בי"ד רל"ט דאיסור חע"א בח"ש ועל עשה לא חייל (עמ"ש בפתיחה בפריי לי"ד בה' שחיטה יעו"ש) וא"כ ואכלו הבשר בלילה אכילה בציוי נמי בכזית הוא ומיני' ביום בכזית עשה הא ח"ש ליכא עשה כ"א איסור תורה לחוד וראיתי בכ"מ פ"ה מה' ערכין ה"ה תמה למה השמיטו רבינו לא תעשה במתפיס תמימים לבדק הבית ובה' ק"פ כתב דלא כר"י א"כ אין כאן קושיא דפסק כחכמים דפליגי עלה דר' יהודה הביאו המהרש"א ז"ל בסוף פרקין כאן והוא בתורת כהנים וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

לוקה שתים. משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי: מבושל לוקה שתים. משום מבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש: לאו שבכללות הוא. דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור: איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי. כיון שהוא לוקה משום נא משום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש: אבל חדא מיהא לקי. כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקות דבישול ולא מלקות של נא לוקה משום כי אם צלי אש: ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי. משום כי אם צלי אש דלא מיוחד לאויה דידיה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכא ליה פרשת מלקות לעיל מיניה: אכל זג לוקה שתים. נזיר שאכלו משום זג לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה: לאו שבכללות. אין לוקין על מכל אשר יעשה דלאו שבכללות הוא שכולל חרצנים וזגים וענבים לחים ויבשים ועלים ולולבין: תרתי לא לקי. היכא דאכל זג או חרצן ולקי עלייהו לא לקי תו משום מכל אשר יעשה ומודה אביי דאם אכל זג וחרצן לוקה שתים דכיון דמפורש כל אחד לעצמו קאי נמי אלאו דלא יאכל והוי כמאן דכתב לאו אכל חד וחד והכי מוכח במסכת נזיר דלא פליג אביי אלא אמלקות דמכל אשר יעשה: חדא מיהא לקי. אם אכל עלין ולולבין דאין כאן מלקות דזג וחרצן לקי משום לאו דמכל אשר יעשה: אכל כזית נא מבעוד יום פטור. טעמא מפרש לקמיה מקראי: לא פסל את עצמו מבני חבורה. דאמרי' לקמן (דף פו.) אין הפסח נאכל לא בשתי חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני מקומות ונפקא לן מבבית אחד יאכל ומתרגמינן בחבורא חדא יתאכל ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן: כזית צלי משחשיכה. מפסח שנמנה עליו: פסל עצמו מבני חבורה. כדפרישית שאין האוכל מותר לאכול הימנו בשני מקומות: בשעה שאינו בקום אכול צלי. דאין לו היתר אכילת צלי אינו דין שישנו בלאו דלא תאכל נא: או לא. או לא נאמר כן אלא בענין אחר בשעה שישנו בקום אכול צלי דהיינו בלילה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אינו בבל תאכל נא: ואל תתמה שהרי הותר מכללו אצל צלי. דהא אפילו צלי היה אסור לאכול ביום כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום וכשחשכה הותר מכלל איסור עשה דצלי ונימא נמי נהי דלא הותר לכתחלה אצל נא מיהו לא לחייב עליה אם אכלו: שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש. דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגו': אקרא אני בשל. דייך הוה ליה בקריאת בשל: אין לי. שיתחייב על אכילת בשר אלא אם כן בישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו: בישלו מבעוד יום. ואכלו משתחשך מנין: והא אפקיה. רבי גופיה דרשיה לעיל לשאר משקין ולצלי קדר: בשל מבושל. מדשני בדבוריה דריש ביה דרשה אחריתי נמי: כזית צלי מבעוד יום חייב. מפרש ליה לקמיה: קתני: חיובא דצלי דמבעוד יום דומיא דחיובא דנא משחשיכה:
אכל כזית נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש דהוי כאילו כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש. הקשה הרר''י דאורלינ''ש אמאי חשבי' בריש אלו נערות (כתובות דף ל.) בעולה לכהן גדול בעשה גרידא דכי אם בתולה מעמיו כתיב הא כי היכי דחשבינן הכא כי אם צלי אש בלאו ה''נ ה''ל לאיחשובי בעולה לכהן גדול בלאו דהוי כאילו כתיב לא יקח כי אם בתולה וי''ל דכי אם בתולה לא חשיב לאו משום דסיפא דקרא מוכח עליו דהוי עשה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה: איכא דאמרי חדא מיהא לקי. פ''ה בחי וחמי טבריא חייב משום כי אם צלי אש וקשה לר''ת א''כ בין לאביי בין לרבא תיקשי להו ברייתא דלעיל דתניא נא ומבושל אמרתי לך ולא חי אלמא לא לקי על חי ועוד דאמר בפ' המקבל (ב''מ דף קטו:) אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה בחובל ריחים ורכב דרב יהודה אמר לוקה שתים ורב הונא אמר לוקה שלש ומסיק רבא אנא דאמרי אפילו כרב יהודה עד כאן לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לדברים אחרים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ולפ''ה הא איצטריך לחי ולחמי טבריא לכ''נ לר''ת דאחי לא לקי לכו''ע דכי אם צלי אש לא משמע דאתא למלקות אלא לעשה דכי אם צלי אש תאכלו ולא דמי לכי נפש הוא חובל דבההוא מודו כו''ע דלוקה אשאר דברים כדקתני התם בהדיא בברייתא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות לוקה שתים דכי נפש הוא חובל משמע שפיר בלשון לאו שהוא נתינת טעם כל שהוא דבר נפש לא תחבול ואתא שפיר הא דקאמר רבא התם דכי נפש הוא חובל אתא לשאר דברים אבל כי אם צלי אש לא אתא אלא לעשה ובנא ומבושל דווקא פליגי דרבא סבר להכי סמכיה לאלו ללקות עליו על נא ומבושל שהם בני מילקא ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות והא דקאמר חדא מיהת מילקא לקי הכי פי' אם התרו בו משום כי אם צלי אש לבדו אבל על מלקות נא ומבושל לא ילקה דלהכי מהני מה שכתבו בלשון כלל ומיהו לבדו מיהא לקי שסמכו לאלו שהם בני מלקות: אמר רבא אכל זג לוקה שתים. הא פלוגתא דאביי ורבא איתמר איפכא בפ' שלשה מינין (נזיר דף לח:) וכהנה רבות בגמרא: שאין ת''ל כי אם צלי אש. אע''ג דאיצטריך להלקות עליו משום כי אם צלי אש היינו נמי משום דסמכיה לנא ומבושל: אם כן לימא קרא בשל בשל או מבושל מבושל. הכא משמע דאורחיה דקרא לכפול תיבה אחת בענין אחד טפי מבשני עניינים וכן במרובה (ב''ק דף סה.) גבי המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה:) גבי ורפא ירפא וקשה דבריש היו בודקין (סנהדרין ד''מ:) קאמר מדהוי ליה למיכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור וכתב היטב שמע מינה לאפנויי משמע דאי הוה כתב הכי לא הוה מופנה ושמא התם לא חש לדקדק בלשון רק להוכיח דמופנה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד