דף נא - א
אי אתה רשאי להתירן בפניהם.
אמר לו רב יוסף: וכי לאו מי איתמר עלה דההיא ברייתא:
אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בכותאי [כותים] שנהגו איסור בדברים המותרים. אבל שאר אנשים מישראל, מותר להתירן בפניהם.
אמר לו אביי: בכותאי מאי טעמא לא יתיר בפניהם? - משום דאם יתיר בפניהם דברים שנהגו בהם איסור, מסרכי מילתא [תזדלזל שמירת המצוות בעיניהם], ויבואו להתיר אף דברים האסורים מן הדין.
אם כן, הנך אינשי [בני חוזאי] נמי, כיון שאינם בני תורה - סרכי להו מילתא. ואם תתיר בפניהם לאכול את חלת האורז, ימנעו מהפרשת חלה אף בעיסת דגן.
אלא, אמר רב אשי: חזינן - אי רובן אורז אכלי, לא ניכלה זר באפייהו את חלת האורז. דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו לגמרי ואף מהדגן לא יפרישוה.
אבל אי רובן דגן אכלי, ניכלה זר באפייהו לחלת האורז. שאין לחוש שמא תשתכח תורת חלה מהם, שהרי עדיין אנו מחייבים אותם להפריש מן הדגן.
ואדרבה, יש לשרש מקרבם חומרה זו. שהרי מתוך שטועים וסוברים שהאורז חייב בחלה, עלולים הם להכשל באכילת טבל.
כי דילמא אתי לאפרושי חלה מן עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב, על עיסת האורז שהיא עיסת פטור. וכיון שהופרשה על הפטור, אינה חלה אלא עדיין טבל היא. ואם יתנוה לכהן, נמצא אוכל הכהן טבל.
או שיפרישו מן עיסת האורז שהיא עיסת פטור, על עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב. וכיון שלא חל שם חלה על האורז, עדיין לא נתקנה עיסת הדגן אלא עדיין טבל היא. ונמצאו אוכלים טבל.
גופא: דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן!
אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן, שאינן בקיאים בדיני. ואם תתיר להם מה שהם סבורים שהוא אסור, יבואו להתיר אף דברים האסורין מן הדין.
ותמהינן: וכי דוקא בכותים שנו כן, ובכולי עלמא לא?! והתניא:
א. רוחצין שני אחין כאחד. ואין כאן משום פריצות. ולא חיישינן שמתוך שרואין זה את זה ערומים, יתנו עיניהם איש באחיו למשכב זכור.
ואין רוחצין שני אחין כאחד בכבול [שם מקום], שבמקום זה נהגו שלא ירחצו שני אחים יחד.
ומעשה ביהודה והלל, שהיו בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולעזה [הלעיזה] עליהן כל המדינה. ואמרו בני המדינה: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים יחד!
ונשמט הלל ויצא לבית החיצון של בית המרחץ, ושתק. ולא רצה לתרץ את עצמו ולומר להן מותרים אף אתם ברחיצת שני אחים יחד, לפי שדבר המותר, ונהגו בו אחרים איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם.
ב. יוצאים בקורדקיסון [מנעלים דקים שלובשים אותם תחת הנעליים] בשבת, ואין חוששין, שמא מתוך שהם רחבים, יפלו מעל רגליו, ויבוא לטלטלן ד' אמות ברשות הרבים.
ואף על פי שמותר מן הדין - אין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי [שם מקום].
ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי. ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו שיצא אדם כך בשבת!
ושמטום הלל ויהודה לקורדקיסון, ונתנום לעבדיהן. ולא רצו לומר להן, מותרים אף אתם בכך.
ג. ויושבין על ספסלי נכרים [שהם מוכרים עליהם סחורה] בשבת, ולא חיישינן שיחשדום שעושים סחורה בשבת.
ואף על פי שמותר מן הדין, אינן יושבין על ספסלי נכרים בעכו.
ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו. ולעזה עליו כל המדינה. אמרו: מימינו לא ראינו שישב אדם כך בשבת.
וכששמע רבן שמעון בן גמליאל נשמט מהספסל וישב על גבי הקרקע. ולא רצה לומר להם, מותרים אף אתם בכך.
אלמא, הא דקתני "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם" לאו דוקא בכותים קתני. אלא אף בשאר אנשים מישראל. וקשיא לרב חסדא.
ומשנינן: כל מקומות אלו, כמדינות הים דמו.
ומודה רב חסדא, שבני מדינת הים נמי, אסור להתיר בפניהם. כי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו הם אינם מלומדים ואין מקומם מקום תורה - אלא ככותים דמו! ואף בהם יש לחוש למסרכי מילתא.
והוינן בה: בשלמא ישיבה בשבת על ספסלי נכרים, נהגו בה בני עכו איסור, משום שהיושב עליהם מחזי כעוסק במקח וממכר בשבת. שהרי עשויים הם לסחורה.
וכן יציאה בקורדקיסון נמי, נהגו בה בני בירי איסור, משום דילמא משתלפין מרגליו, ואתי לאיתויינו ארבע אמות ברשות הרבים! ויעבור על איסור מלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים בשבת.
אלא בשני אחין רוחצין כאחד - מאי טעמא לא עשו כן בכבול?
ומשנינן: הוה אמינא לאוסרם, כדתניא:
עם הכל אדם רוחץ במרחץ חוץ מאביו, שמתוך שרואהו נזכר שמשם יצא, ונותן לבו להרהור. ולא עם חמיו לפי שנותן לבו שיצאה אשתו משם. ולא עם בעל אמו, ולא עם בעל אחותו, לפי שאף מחמתם הוא בא להרהור.
ורבי יהודה מתיר ברחיצה עם אביו, מפני כבוד אביו, שעל ידי שהוא משמשו במרחץ, הרי הוא עוסק בכיבוד אב.
והוא הדין לבעל אמו, שמותר לרחוץ עמו, משום שהוא חייב אף בכבוד בעל אמו.
ואתו אינהו בני כבול, וגזור בשני אחין, משום בעל אחותו.
תנא: תלמיד לא ירחץ עם רבו. שצריך התלמיד להתבייש בכך, משום כבוד ומורא רבו. ואם רבו צריך לו שישמשו מותר לו לרחוץ עמו.
כי אתא רבה בר בר חנה, אכל דאייתרא [חלב המצוי בכפיפת הקיבה], שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, מפני שאינו מהחלבים האסורים. אבל בני בבל נהגו בו איסור.
עול לגביה [באו אצלו] רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, בעודו אוכל חלב זה. כיון דחזינהו שראה אותם רבה בר בר חנה - כסייה לאותו החלב מינייהו, שלא יראוהו.
אתו רב עוירא ורבה ואמרו ליה לאביי מה שראו.
אמר להו אביי: שוינכו [עשה אתכם] רבה בר בר חנה ככותאי, שהסתיר מכם את החלב, כדי שלא ייאלץ לומר לכם שמותר חלב זה באכילה.
וחשש להא דתניא: דבר שנהגו בו איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם. וכבר אוקמה רב חסדא בכותאי.
הרי שבכך שלא רצה להתיר לכם דבר זה, החזיק אתכם ככותים.
ותמהינן: וכי רבה בר בר חנה לית ליה להא דתנן: ההולך ממקום למקום, נותנין עליו אף חומרי מקום שיצא משם, ואף חומרי מקום שהלך לשם! ולא היה לו לשנות ממנהג בני בבל שלא לאכול חלב זה, מפני המחלוקת.
אמר אביי: הני מילי דלא ישנה מפני המחלוקת, דוקא בהולך ממקום אחד שבבבל למקום אחר בבבל.
ומארץ ישראל למקום אחר שבארץ ישראל. אי נמי מבבל לארץ ישראל. (ג"מ)
אבל ההולך מארץ ישראל לבבל, מותר לו להקל כמנהג ארץ ישראל, אף כשהוא בבבל. ולא חיישינן בכך למחלוקת. דכיון דאנן [בני בבל] כייפינן להו [כפופים לבני ארץ ישראל] - עבדינן כוותייהו! שמפני שהם סמוכים ואנחנו לא סמוכים [שאין סמיכה בבבל], אף כשהם באים למקומנו אינם צריכים לבטל את מנהגם מפנינו.
רב אשי אמר: אפילו תימא שההולך מארץ ישראל לבבל חייב לנהוג כחומרי בבל, נמי לא קשיא מידי על רבה בר בר חנה.
דהני מילי דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דוקא היכא דאין דעתו לחזור למקומו, אלא להשתקע במקום שהלך לשם.
ורבה בר בר חנה, בדעתו לחזור לארץ ישראל הוה! לכך לא נתחייב לנהוג כחומרי בבל.
אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה: בני, אף שאני אוכל דאייתרא, אתה לא תאכל אותו, לא בפני, ולא שלא בפני.
אני, שראיתי את רבי יוחנן שאכל אותו - כדי [ראוי] הוא רבי יוחנן לסמוך עליו, ולאכול בין בפניו ובין שלא בפניו.
אבל אתה, שלא ראית אותו אוכל דאייתרא - לא תאכל בין בפני בין שלא בפני.
ופליגי דידיה אדידיה! שסותר רבה בר בר חנה את דברי עצמו במקום אחר.
דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה בשנת השמיטה,
בני חוזאי נהגו להפריש חלה מן האורז שאינו חייב בחלה ואסקינ' אמר רב אשי חזינן אי רובא דבני חוזאי אורז אכלי לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מינייהו ואי רובא חיטי ושערי אכלי ניכלה זר להאי חלת האורז באפייהו כדי שיתברר להם שאין בה תורת חלה דחיישינן דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חטין דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה מין אחד מהן זה פוטר את זה:
גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אוקמה רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דסרכי אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר כן גם דבר זה מותר הוא ויבואו להתיר האיסור לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם ולאו כותאי בלבד אלא אפי' מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא אין מתירין להם כגון כבול שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד ונכנסו יהודה והלל בני ר"ג לרחוץ כאחד ולעזה עליהם כל המדינה אמרו לא ראינו כך מימינו ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם וכן בבירי נהגו שלא לצאת בשבת בקורדקייסין פי' מנעל שאין לו עקב והוא סנדי ויצאו יהודה והלל בקורדקייסין בשבת ולעזה המדינה עליהם כו' וכן בעכו נהגו שלא לישב על ספסלי גוים בשבת ונזדמן לרשב"ג וישב בשבת בעכו על ספסלי גוים שיש להם בחנויות ולעזה עליו המדינה וכו' הנה אלו כלן לא רצו לומר להם מותרין אתם ושני' בני מדינות נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו אתו למסרך ולהתיר כמו שאמרנו על הכותים. שני אחים מאי טעמא כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו והוא הדין לבעל אחותו וגזרו על שני אחים כאחד משום בעל אחותו:
תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר. ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו. כל הדברים תלוי אותן במנהג נשים דנהגן דלא למעבד עובדא ביומא דירחא מנהגא דלא עבדי באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובשני ובחמישי עד דתתפני תעניתא מנהגא:
כי אתא רבה בר בר חנה בבבל אכל השומן דאייתרא דנהגו בבבל איסור כדגרסינן באלו טרפות [דף נ] דאקשתא של קיבה כ"ע לא פליגי דאסור והוא החלב שעליה מלמעלה דאייתרא אויא א"ר אמי מקמצין והכא בבבל נהגו בו איסור שמעיה דר' חנינא הוה קאי קמיה [דר' חנינא] אמר קמוץ (יהבו ליה) [והב לי] דאיכול חזייה דהוה מחסם א"ל בבלאי את (פום) [תפוס] שדי עול לגבי רבה בר בר חנה רב אויא ורבה בר נתן כדחזנהו כסייה להא דאיתרא דהוה אכיל ליה אמר להו אביי כותאי שוינכו שאין מתירין בפניהם דברים שנהגו בהן איסור ורבה בר בר חנה היכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה ומי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם.
אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתי את ר' יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר' יוחנן למסמך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא מכח אחר שיראה מי שעשה מעשה אע"פ שהוא עושה כמותו אחרים אין סומכיו עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו.
דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וא"ת ומאי שני משעורין ושאר מינין שאין מפרישין מהן על החטין ואפי"ה חייבין כולם בחלה ולא חיישינן דלמא אתי לאפרושי ממין על שאינו מינו תירץ הראב"ד ז"ל רבני חוזאי הוו טעי בדר' יוחנן דאמר לעיל אורז מין דגן הוא וחייב בחלה הלכך אתי לאפרושי מיני' על הדגן:
ונשמט הלל ויצא לבית החיצון. ולא רצה לומ' להם מותרין אתם. וא"ת ואינהו אמאי לא נהיגי איסורא מי לית להו למתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכי תימא דעתיהו לחזור הוה וכמו שפי' הר"ז ז"ל אם כן הוה להו לאקשוי הכי בגמ' ולפרוקי כדעביד לקמן ברבה בר בר חנה וכן ברייתא גופא קשיא דקתני דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע בפניהם הו' דלא יאכל שלא בפניהם נוהג היתר. ואמאי והא בעי' נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותו קשיא לקמן דאקשי' לרבה בר בר חנה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דה"מ בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א"כ מתני' היכי משכח' לה דאי בשדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם נותנין עליו מן הדין משום דבן עירו הוא אבל לא חומרי מקום שהלך לשם דהא אין בזה מחלוקת כיון שדעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו שכבר נעשה בן עיר אבל לא חומרי מקום שיצא משם דהא אין בזה מחלוקת דמאי שנא. וא"כ מתני' היכי משכחת לה והר"מ במז"ל פי' דלא כל המנהגין שוין אלא כל מנהג שנעשה לגדר ולסייג ושלא בטעות אין לו היתר לעולם והיינו ההיא דירושלמי נשאל ואין מתירין לו ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקו' שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כסתמ' דמתני' דלא מפליג והכי משמע לקמן דאמרי' בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי"ה בישוב לא עביד מפני המחלוק' מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ' כל הבשר כרמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואע"ג דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי"ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת. ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי' לבני מדינה. אבל במנהג של טעות שהוא מותר וחושבין עליו שהוא אסור בזה אמרו נשאל ומתירין לו והדין מתחלף בו דאין נותנין עליו לא חומרי מקום שיצא משם ולא חומרי מקום שהלך לשם ואין בזה מחלוקת שהרי אפי' בן עיר שנשאל מתירין לו ואם הוא במקום ת"ח נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אבל אינו אומר להם מותרין אתה אא"כ נשאלו וכדקאמר נשאל ומתירין לו ואם הוא במקום כותים או ע"ה נוהג היתר לעצמו בצנע' אבל לא בפניהם משום דמסרבי ומדמו מילתא למילתא אא"כ נשאלו דכיון דנשאלו ודאי לא מסרבי והיינו הני עובדא דאין רוחצין שני אחין כאחד. והיינו ברית' דדברי' המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ובכותים או בעמי הארץ מתניא. וכי תימ' והא רבה בר בר חנא מנהג של איסור הוה ואפי"ה כיון שדעתו לחזור הוה אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם שאני התם דבפלוגתא דתנאי תליא מילתא ומאן דעביד כמר או כמר אין בזה מחלוקת דמיא למחלוקת ב"ש וב"ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה זה עם זה והא דקא מייתי עלה מתני' אע"ג דלא דמו היינו משום דקס"ד דאין דעתו לחזור הוה ומדינא קא מקשה דכיון דהוי בן עיר לעביד כמנהג העיר ופריק דדעתו לחזור הוה ודכותה נמי אמרינן בפ"ק דחולין ר' זירא סליק מבבל לא"י ואכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי עליה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופריק ר' זירא אין דעתו לחזור הוה ומדינא דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מקשה דקס"ד דדעתו לחזור הוה והוה ליה בן עירו מדינ' אלא דקשיא מאי דאמר לקמן בהא דרבה בר בר חנה שותינכו ככותאי. ולפי מה שפי' אפי' לתלמידי חכמים נמי לא הוי מצי להתיר. אלא א"כ נאמר דמשום דכסיה אמר הכי דאלו לתלמידי חכמים לא הוה ליה למכסיה דהא ידעי דפלוגתא דתנאי היא ואיהו עביד כחד מנייהו והראב"ד ז"ל כתב בענין המנהגים כל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם והיינו עובדא דבני בישן. ואם קבלו אותו על עצמן לבד יכולין הבנים לשנותו כל שלא נהגו בו אחר מיתת אביהם ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלים עליו:
אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת הקהל לדבר אחד אפילו קבלוהו ע"ע סתם אין הבנים נתפסין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי לשנות את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים ע"כ:
יוצאים בקורדקסין בשבת. היינו כעין סנדלים שקורין בטינש וכבר כתבתי דינן במס' שבת בס"ד.
בשלמא ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר כלומר היו טועים שיהא אסור משו' מקח וממכר אבל לאו לסייג הוו עבדי כדפרישית:
עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו. פי' משו' הרהור וכתבו בתוספות דה"מ במרחץ יבש שמגולין אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר וכן עמא דבר.
כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא הן שני מקומות בקיבה שיש בהן חלב אחד על הקיבה ונקר' דאקשתא מפני שהקיבה נעגלת כקשת ואותו החלב אסור לכו"ע והאחד תחת הקיבה נקרא דאייתר' מפני שנעשה כיתר לקשת. ובההוא נהגו בו איסור כבני בבל ובבני ארץ ישראל היתר. ואנן כתב הרב אלפסי ז"ל דבני בבל אנן ונהגי' איסור' ודעת שאר המפרשי' ז"ל דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני א"י דעדיפי טפי מכל מקום בארץ הזאת נהגו איסור:
כיון דאנן כייפי' להו עבדי כוותייהו. וא"ת בפר"ק דסנהדרין משמע דבני בבל עדיפי דהכא שבט והתם מחוקק. א"ל ה"מ לגבי דין להפקעת ממון דאינהו עדיפי כדאמרינן בירושלמי א"ר אילו אתי ריש גלותא להכא איקום מקמי דהוא מן דוכרא ואנן מן נוקבתא אבל לענין הוראה בני א"י עדיפי דאינהו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דא"י מחכים וכבר כתבתי שם בפר"ק דסנהדרין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גופא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם. והא דאמרינן בפ"ק דחולין שאכל ר' מאיר עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו דהתם מנהג בטעות היה שהיו סבורים שחייבים לעשר ובמנהג בטעות רשאי להתירם בפניהם ומתניתא דהכא שהיו יודעים שהם מותרים לגמרי אלא שנהגו להחמיר על עצמם ובהא אין רשאי להתירם בפניהם וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו ע"כ. והא דתניא אי אתה רשאי להתירם בפניהם כתב הרי"ט ז"ל לנהוג היתר בפניהם והקשה הרי"ט ז"ל דמשמע דשלא בפניהם מותר לנהוג היתר והיכי איפשר דהא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ועוד האריך ונשא ונתן בענין והתוס' כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים במנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי' שלא בפניהם ואפי' במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא דמנהג חשוב בזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואתי' בכל ענין אבל ברייתא במנהג שאינו חשוב כגון שנהגו בני עיר מעצמן ובהא רשאי לנהוג היתר שלא בפניהם: וכתב הרי"ט ז"ל וזה היה נראה יותר טעם נכון מכל מה שאמרנו אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך כיון דמתנתא ומתני' סמכו (נ"ל דחסר כאן איזה תיבות) הוה ליה לפרושי ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דמתני' דהדר תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא פסיקא הוא ואף בשדעתו לחזור ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה ואפי' בחדרי חדרים ובהא אתיא רישא דמתני' וסיפא בחד גוונא דרישא מיירי בחד צד במקום דליכא חשש מחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל ולרב אסי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם וביאור דברים אילו כי המנהגות על שלשה דרכים דכל שהוא מנהג בטעות נשאל ומתירין לו כדברי הירושלמי ואפי' בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה נוספת בידם ומכל מקום אין נוהגים היתר בפני כותיים וכיוצא בהן שאינן בני תורה והיינו מתניתא דקתני דברים המותרים דלהתירם בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר כשנשאלו וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתנו כלל ולא היה צריך לפרושי דפשוט הוא דבמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפי' לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דהנהו כותאי ואין לנו אלא להשמר מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם: והדרך השני היה מנהג שאינו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין על פי תלמידי חכמים והדבר ההוא הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת דעלמא כערבי פסחים קודם חצות ואפי' יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד הרבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקיים ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה אין מתירין להן וההולך לשם אינו נוהג שום היתר ואפי בחדרי חדרים ואפי' דעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתנו דקתני מלתא פסיקא אהא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גונא כשדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום: ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים אילו והוא שנהגו איסור בדבר לא בתורת חומרא אלא שטעו בלבד שאין טעותו מוכחתו שהוא דבר הראוי התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון ההיא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני' שאם אין דעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואי לאו נוהג כמנהג מקומו ואליבא דאביי דתולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אילו מפני שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא ומנהגם אינו משום אותם טועים בדבר משנה אלא טועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרח ומ"מ מדפייסה רבה בר בר חנה ואמרינן בכותאי שמעין שאף בזה ראוי היה שלא לנהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמידי חכמים נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומ"מ ודאי אין מתירין להם אפי' כשנשאל דכיון שיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר ונשאר לנו לפי מאי דאמרינן לקמן סבר כדרב ספרא במדבר והתם מותר והיתר גבי עובדא דרמי בר חמא אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולא חדא מילתא היא ודייקא בלישנא הרי הוא מסתמא דיישוב תוך לתחום ומדבר חוץ לתחום אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפום ברייתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל צריך שיהא חוץ לתחום לכל מדבר והיינו מדבר מה היא סתם ע"כ לרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל:
וכתב עוד ז"ל והדבר פשוט שאין משנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי איפשר לו להעלו נהי דליכא הכא משום סירכא דכותיים דאי מסתברא להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינן בני תורה ואין בחבירו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':
בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע"פ שמנהגם מ"מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:
היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ"כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ"כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:
ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם [שיבואו] לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע"פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ"מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א"כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח"כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח"כ בשם גדולי המפרשים:
שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ"מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע"פ שא"א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה"ר ומ"מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו"ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו"ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:
שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ"מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה [נוהג] בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע"פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע"פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק סנהדרין ה' א' והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:
ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע"פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ"מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא"כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר"ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ"מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות י"ד ב' על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:
אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול (ספיחי כרוב בשביעית) [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני ואע"פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר"ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר' שמעון שאכל כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל [אתה] בפני אכול שלא בפני לא תאכל:
אי רובה דגן אכלי ניכלי זר באפייהו דאתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיב קשיא לי טובא ואפילו אם נאמר שהאורז חייב בחלה כלום יכול לעשר ולתרום ממנו על הדגן לא יהא אלא חטים ושעורים ששניהן מין דגן וחייבין בחלה ואין תורמן מזה על זה כדתנן בפ"ב כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע ואם תרם אין תרומתו תרומה וא"כ היאך יבא זה ליטול חלה מן האורז על החטים או מן החטים על האורז וא"ת שמא יבא לערב קמח של חטים בקמח אורז ויעשה מהן עיסה שבענין זה בבלול מצטרפין כל חמשת המינין היכי דמי אי דיהבי חטים טעם באורז חיובא מחייבא כולה עיסה כדתנן בפ"ג דחלה העושה עיסה מן החיטין מן האורז אם יש בהן טעם דגם חייבת בחלה וכשנוטל חלה מאותה העיסה חלה גמורה היא ואם אין בחטין בנ"ט באורז בטלו שם ופטורה היא ואם יקח חלה מה בכך כמו שהעיסה בלולה גם החלה בלולה ואם חייבת חייבת ואם פטורה פטורה ומאי נפיק מינה חורב' איכא:
והתניא רוחצין שני אחין כאחת פי' המורה ואין כאן שום פריצות דנימא מתוך שמצויין יחד נותנין עין איש באחיו למשכב זכור ואינו נ"ל דהא לקמן שרי כל הרחוקין לרחוץ יחד ואוסר הקרובין ואי טעמא משום חשש משכב זכור הוא כ"ש שיאסור הרחוקין א"ו טעמ' הוא כדבעינן למימר לקמן משום דאתי להרהורי ומקום שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד לא בעבור משכב זכור אלא דאתי לאחלופי בבעל אחותו דאיכ' הרהור':
תוספות בד"ה אי אתה רשאי להתיר כו' וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי כו' כיון דידעי שהוא פטור כו' עכ"ל ולעיל מיניה דהא דקאמר אי רובא אורז כו' דילמא מישתכחא תורת חלה כו' לא תקשי להו הא ידעי שאורז פטור מן החלה דמ"מ כיון שהחלה בדגן לא שכיחא מישתכחא כל תורת חלה משא"כ הכא דרובא דגן אכלי כיון דלא משתכחא תורת חלה וידעי שהאורז פטור היאך אתי לאפרושי מפטור על חיוב כו' וק"ל:
בא"ד ורשב"א אומר דלק"מ ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי כו' עכ"ל ק"ק אהאי תירוצא דמ"מ המקשה דלא מסיק אדעתיה לפלוגי בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור אדמקשה ממתני' ארבה בב"ח לקמן תקשי ליה הכא ממתני' אברייתא ועיין ברא"ש ודו"ק:
בד"ה רבה בב"ח דעתו כו' ק"ק דהשתא לצדדין קתני חומרי מקום שיצא כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשי להו בכה"ג לעיל מיניה לאביי דמוקי הכא חומרא מקום שהלך לשם מבבל לארץ ישראל ובחולין מוקי חומרא מקום שיצא משם מא"י לבבל והיינו לצדדין ודו"ק:
בתוס' ד"ה אי אתה רשאי וכו' וא"ת דמשמע דוקא בבני המדינה וכו' ר"ל מדינת הים:
בא"ד או דלמא יכול להתיר לעצמו בפניהם וכו' כצ"ל:
בא"ד ולתלמידים היה מתיר בפניהם וכו' פי' לעצמו:
בא"ד ורשב"א אומר וכו' נראה דר"ל דלפי המסקנא דמסיק אביי ורב אשי ארבה בר בר חנה לא קשיא גם כן אברייתא ממתני' אבל לעולם צ"ל דהמקשן שהקשה ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן וכו' לא ידע זה אלא היה מתרץ הברייתא והמתניתין כמו שתירצו התוס' לעיל דיש חילוק בין מנהג חשוב לשאינו חשוב נ"ל ודו"ק:
גמ' קאתו ואמרי ליה לאביי כו'. נ"ב ברי"ף גריס אתו ואמרו ליה לאבוה והר"ן כתב אבוה דשמואל ועכ"פ אביי ט"ס הוא וק"ל:
שם אמר להו שווינכו ככותאי. נ"ב נ"ל לפרש דה"ק שווינכו ככותאי כלומר כמו שאסור להקל בפני הכותי שלא יקל יותר כך הוא מתיירא להקל בפניכם שמא תקבלו ותבאו להקל עוד יותר באיסור חלב מרוב חריפותכם ופלפולכם ודוגמא לזו בריש סנהדרין גבי רבי חייא ורב כשאמר לו לרבי בן אחותי ירד לבבל יורה יורה כו' ע"ש ודו"ק:
רש"י בד"ה רוחצין כו' דנימא מתוך שמצויין יחד כו'. נ"ב תימה אמאי צריך לטעמא הלא משמיע לנו דלא גזרינן אטו בעל אחותו כמו שגזרו אנשי כבול לקמן וצ"ל דס"ל דלא שייך למיתני היתר במה שלא גזרינן דמניין לנו לגזור גזירה מעצמנו אם לא שנמצא בדברי התנאים ומאנשי כבול אין ראיה שהחמירו על עצמן והוה מנהג שאינו חשוב וגם לא היו בעלי תורה כו' על כן מפרש רש"י דלא תימא לאיסור משום הרהור משכב זכר ודו"ק:
תוס' בד"ה עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו כו'. נ"ב בס"א עבדי כוותייהו הל"ל כו' וכן ברבינו ניסים להדיא ע"ש:
תוס' ד"ה עבדינן. לא עבדי כוותייהו הל"ל. עיין מהרש"ל והגהת הב"ח ול"נ דמלת לא נמשכת למעלה ור"ל לא אינו בדין דח"מ שהלך לשם:
תוס' ד"ה רבה. עיין מהרש"א. ולי לק"מ דלאביי מיירי מתניתין מבבל לבבל ומא"י לא"י ומבבל לא"י אינו רק חומרי מקום שהלך לשם ומא"י לבבל אינו רק ח"מ שיצא משם ומדוייק היטב במה שחלקם במלות א"נ (כאן ובחולין) מגווני דלעיל משום דל"ד להו דאינהו אינן אלא בחד צד:
בתוספות בד"ה א' אתה רשאי כו' תימא א"כ האיך התיר רבי כו' ותירץ רבי' ניסים כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם ותירוצו של ר"נ דמעיקרא מאי קשיא להו דהא מסקינן בברייתא דהכא דקתני אי אתה רשאי דמוקי לה רב חסדא בכותאי דוקא וא"כ שפיר התיר רבי בית שאן ונראה דוחק לאוקמי קושי' התוספות ותירוצו של ר"נ דלא קאי אלא אתיובתא דאביי דהכא מאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דכותאי ועוד דאי קושיית התוספות אתיובתא דאביי קאי לא א"ש תירוצו של ר"נ דאכתי מאי מקשה אביי אהא דאמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דהא שפיר מצינן למימר דהנך בני חוזאי דמפרשי חלה מארוזא לאו משום גדר רצו להחמיר בכך אלא מעיקר דינא שהיו סוברים כריב"נ לעיל דף ל"ה דאורז חייב בחלה משו"ה א"ר יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאין הלכה כריב"נ וליכא למימר דאביי הוי קים ליה דמשום גדר עשו כן הא ודאי ליתא דהא למסקנא דרב אשי נמי משמע דמספקא ליה דאי רובן אורז אכלי ע"כ משום גדר עשו כן ומשו"ה מסיק לא ניכלה זר באפייהו משא"כ אי רובן דגן אכלי ע"כ לאו משום גדר עשו כן אלא משום שטעו בדריב"נ והיינו כתירוצו של ר"נ ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא מאי קשיא להו להתוס' אסוגיא דהכא והנלע"ד בזה דבאמת קושיית התוספות ותירוצם לאו אסוגיא דהכא קאי אלא אברייתא גופא דמשמע דעיקר טעמא דמילתא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאי אתה רשאי להתירן דכיון שנהגו בהן הוי כמו נדר כדאשכחן להדיא במסכת נדרים בשני מקומות דמסיים בהך ברייתא גופא משום שנאמר לא יחל דברו אם כן קשיא להו שפיר מהא דהתיר ר' בית שאן שאמרו לו חביריו דבר שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור והשיב להם מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו א"כ משמע דבכה"ג אין לחוש למנהג דלא מיחזי כעובר בבל יחל וע"ז מתרץ ר"נ שפיר דדוקא בדבר שהוא משום גדר שייך ענינא דבל יחל. מיהו הא דלא מייתי אביי בלשון הקושיא סיומא דברייתא דקתני משום שנאמר לא יחל דברו נראה משום דעיקר ענינא דבל יחל אפילו בדברים שהן משום גדר היינו דוקא לאותן אנשים עצמן שנהגו כן אבל אדם אחר רשאי לנהוג היתר בפניהם א"כ ס"ד דאביי דהא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם מילתא אחריתי הוא ולאו משום בל יחל ממש אלא משום דאתי לבל יחל דאתי למשוכי אבתריה ויסברו שמנהגם בטעות היה ואם כן שפיר מקשה אביי אדרב יוסף ומהדר ליה רב יוסף לאו אתמר עלה אמר ר"ח בכותאי דשייך בהו הך חששא והדר אמר ליה אביי דהנך אינשי נמי סרכי מילתא כן נ"ל נכון בעה"י ובזה נתיישב' כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובל' התוספות כאן ולפי שראיתי לבעל פרי חדש בא"ח סימן תס"ח שהאריך בענין סוגיא זו ובס' משא מלך ממש עיקר חיבורו על ענין זה לכן באתי בקצרה במה שנוגע בסוגיא דשמעתין ודו"ק:
בד"ה רבה בב"ח דעתו לחזור הוי כו' קצת קשה דהשתא לצדדין קתני כו' עס"ה. נראה דמ"ש התוספות בל' קצת קשה היינו משום דבחולין כתבו התוספות ליישב דרב אשי אית ליה נמי כשינויא דאביי דמבבל לבבל ומא"י לא"י אין לחלק בין דעתו לחזור או לא אלא לעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ודוקא מא"י לבבל או איפכא משמע ליה לרב אשי לחלק אלא לפי שנראה להם דוחק כדמשמע בלשונם שם מש"ה כתבו כאן בל' ק"ק מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל כאן דק"ק על לשון התוספות אמאי לא קשיא להו נמי הכי אשינויא דאביי דלעיל מסוגיא דחולין שם כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אפי' ק"ק לא שייך במילתא דאביי מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם כיון דלקושטא דמילתא דרבה בב"ח דנחית מא"י לבבל ור' זירא דהתם סליק מבבל לא"י והנך מילתא דאייתרא דהכא ודמוגרמת דהתם תליא בשינוי מנהגם שבין בני א"י לבני בבל משו"ה מסיק אביי הכי הכא והתם משא"כ לענין מילתא דמתני' דידן לענין מלאכה בע"פ דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך לא תליא כלל בין בני בבל לבני א"י דבתרווייהו נמי מקומות מקומות יש א"כ א"ש דלא קתני מתניתין לצדדין אלא במילתא דפסיקא כנ"ל ברור. אמנם בעיקר דברי התוספות כאן עיין בל' הר"ן ז"ל ובבעל המאור בס' המלחמות שהאריכו הרבה בזה ובס' משא מלך ובעל פרי חדש באו"ח בהלכות פסח סי' תס"ח ובהלכות י"ט סי תצ"ו מבואר בתכלית אריכות ע"ש:
בגמ' אלא א"ר אשי חזינן כו' דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. מכאן משמע כסברת הב"י באו"ח (סי' תר"ע) דהיכא דליכא צד סרך איסור רשאי להתיר בפניהם ולהכי דוקא אי שייך לומר דמשתכחא תורת חלה מינייהו אסור להתיר בפניהם. והא דמסיים בסיפא דניכלה זר באפייהו משום דאתי לאפרושי כו' נראה דהיא טעם דלכך מצוה לאכול החלה בפניהם אבל איסור בלא"ה ליכא [ובזה מיושב מה שהקשה הצל"ח למה הוצרך ר"א לומר טעם לכל אחד מן הצדדים ע"ש]:
בגמ' וכו"ע לא והתניא רוחצין כו' לכאורה קשה דילמא במקומן אסור להתיר בפניהם (משום דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם כמו שהקשו התוס'] אבל שלא במקומן מחלק ר"ח בין כותאי לאינשי אחריני. וצ"ל דא"כ למה מוקי ר"ח בכותאי טפי י"ל בפניהם היינו במקומן אלא ודאי דאפי' במקומן מותר לר"ח שלא בכותאי:
בגמ' אמר אביי ה"מ כו' א"נ מבבל לא"י כו' לכאורה משמע דמבבל לא"י נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם. והטעם י"ל דזה מדינא אסור כיון שקיבלו אנשי מקומו עליהם איסור. רק בחומרי מקום שהלך לשם דאינו אלא מפני המחלוקת יש לחלק בין א"י לבבל דכייפי להו וליכא מחלוקת אבל חומרי מקום שיצא משם לעולם נותנין עליו. ולהכי אמר א"נ מבבל לא"י דבזה תנן דנותנין עליו חומרי שניהם אכן מגמ' דחולין שהביאו בתוס' כאן. מוכח דלאביי מבבל לא"י אין נותנין עליו אלא חומרי מקום שהלך לשם. ולפ"ז האי א"נ לא קאי אלא אחומרי מקום שהלך לשם מיהו הטעם צ"ע. ואפ"ל דבני בבל כיון דכייפי לא"י מיד אין מקבלין האיסור עליהם כשיעלו לא"י שיודעין ששם ישנו מנהגיהם:
בגמ' ופליגא דידי' אדידי' כו' צ"ע למאי דמסקינן דספיחי כרוב גם לרבנן דפליגי עלי' דר"ש אינם אסורין אלא מדרבנן א"כ יש לחלק דבחלב דהוא איסור דאורייתא אסור לסמוך עליו ולאכול אפי' בפניו אבל בדרבנן אין להחמיר כל כך. ולפמ"ש הרא"ש והר"ן בחולין (נ') דגם בני בבל ס"ל דהלכה כרע"ק ומדאורייתא דאייתרא שרי אלא שנהגו בו איסור לק"מ. אבל לפי' רש"י שם דבני בבל ס"ל כר"י דחלב שעל הקיבה מה"ת אסור קשה כנ"ל]:
בתוס' ד"ה אי כו' ור"י מסתפק כו' לכאורה קשה דלעיל בחלה דארוזא דרשאי זר לאכול בפניהם וקאמר דלר"ח ניחא הואיל ואינם ככותאי א"כ הוי כאילו התיר להם כיון דמתיר לאכול חלה שלהם. ודוחק לומר דס"ל לתוס' דאין זה נקרא מתיר להם דלדידן לאו חלה הוא ולדידהו שפיר הוי חלה דמסברא ל"נ כן. דבשלמא אם הי' מתיר לאכול טבל של אורז הי' נקרא מתיר בפניהם אבל במתיר חלה שלהן הוי כמתיר להם עצמם דכיון דלדידהו הוי חלה וצריכים ליתנה לכהן ואין רשאים להניח לזר לאוכלה הוי כמתיר להם]. לכך נראה יותר דדוקא בכותאי מסתפק הר"י אי מותר להתיר להת"ח הנמצאים שם אבל במקום שכולם בני תורה מודה הר"י דמותר להתיר גם להם כנ"ל:
בא"ד ורשב"א אומר כו' והנהו נמי דמייתי הוי מא"י לבבל ולפ"ז צ"ל דהא דעכו נמי הי' בחצי' שבחו"ל כמ"ש התוס' בריש גיטין דעכו הי' חצי' בארץ וחצי' בחו"ל ע''ש]. ונראה דלרשב"א פשיטא לי' ספיקו של הר"י לחומרא דדוקא בפניהם מתירין אבל לא להם עצמם. דאי לא"ה איך מחלק דבדעתו לחזור תליא בבני המקום אם הם הכותאי והלא באינם כותאי מתיר להם והם נשארים לעולם במקום הזה. ודוחק לפרש דרשאי להתיר להם והם לא ישמעו לו אלא ודאי דמפרש להתיר בפניהם ולא להם וי"ל דלכך הביאו התוס' דברי הרשב"א סמוך אחר ספיקו של הר"י כנ"ל:
בד"ה רבב"ח והקשה המהרש"א דגם לאביי דאמר הכא א"נ מבבל לא"י ובחולין אמר א"נ מא"י לבבל הוי מי לצדדין. ונראה דלא חששו להקשות לאביי כיון דעכ"פ עיקר מתני' [דנותנין עליו חומרי שני המקומות] מתוקמא מבבל לבבל ומא"י לא"י ומה דהוסיף א"נ כו' שפיר י"ל הכוונה לצדדין אבל לר"א כל המשנה לצדדין קתני. ועי' מ"ש בפנ"י ואפשר שכיון ג"כ לזה:
בגמ' ולית לי' לר"י הא דתנן נותנין כו' פי' רש"י כיון דמתיר ר"י משום דליכא מחלוקת כיון דיכול לומר לו צא והבא לך אף אתה א"כ למה ההולך ממקום שאין עושין כו' הא גם שם ליכא מחלוקת. ותמהני ע"ז דמה ענין חומרי מקום שיצא לח"מ שהלך ודאי חומרי מקום שיצא מדינא אסור אפי' בלי מחלוקת משום דקיבלו עליהם איסור זה ואיכא בהם משום וא"ת תורת אמך] אבל חומרי המקום שהלך תליא שפיר במחלוקת. דהא לאביי לעיל ע"כ הכי הוא דאל ישנה מפני מחלוקת הוא טעם לחומרי מקום שהלך א"כ לרבא נמי י"ל דר"י ס"ל כאביי. ולאביי נמי לא קשה מחכמים די"ל דחכמים ור"י פליגי בהכי אי שייך בזה מחלוקת דר"י אמר צא והבא אבל חכמים ס"ל דבהא נמי שייך מחלוקת. ולולי פירש"י הי' נראה דלא משמע לגמ' לפרש צא והבא לך דעי"ז ליכא מחלוקת ולהכי קשה שפיר:
בגמ' אלא אמר רב אשי כו' ובהנהו אוקימתות דלעיל נראה דהלכה לקולא כיון דר"י מחמיר ממילא הלכה כחכמים. ואפשר דהרמב"ם בפי' המשניות דכ' דאין הלכה כר"י מפרש מתני' כאוקימתא דאביי דלאוקימתא דרב אשי אתי ר"י כר"ג והלכה כר"ג ור' יהודה. מיהו לפי' התוס' בשם ר"נ גאון דר"י ס"ל כר' יהושע אין הלכה כר"י דקיי"ל כר"ג אך הרמב"ם במס' שביעית לא הביא פי' ר"נ גאון גם הר"ש שם השיג על פי' ר"נ גאון שהביאו התוס' כאן. דמ"ש התוס' דהכי אמרינן בירושלמי היינו דר"נ גאון מפרש כן בירושלמי אבל לפי פירש"י ור"ת טפי יש לפרש דברי הירושלמי כמ"ש הר"ש שם (בפ"ט דשביעית). אך בכ"מ (פ"ז מה' שמיטה הי"ב) נראה שהבין דר"י דמתניתין חולק את"ק בהא דחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולכך כ' דהלכה כת"ק אבל זה היא ס"ד דגמ' הכא ודחינן לה ולית לי' לר"י כו':
ודרך אגב ראיתי בתוי"ט בשביעית (פ"ט מ"ה) שתמה על הרע"ב דפוסק הלכה כר"ג א"כ אין הטעם אוסר ובשביעית (פ"ז מ"ז) פסק דפירות שביעית לאחר הביעור אוסרין בנו"ט ע"ש. ולדידי לק"מ דודאי כשכבר נאסרו הפירות בעינייהו משום דכבר כלו אוסרין אח"כ בנו"ט. משא"כ הכא הבליעה הי' בעוד שלא כלו. ועכשו שכלה מוציא מהם המינים שכלו ותו אין המינים שלא כלו בולעין אלא דנימא דעל הבלוע שיש בהם מכבר יחול עליהם שם איסור בהא פליגי הכא ובזה קי"ל כר"ג דאין איסור חל על הבלוע. וכעין זה מחלקין בנ"ט בר נ"ט דאין איסור חל על טעם קלוש משא"כ כשכבר נאסר כנ"ל פשוט:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(נא סע"א) דאמר רבב"ח סח לי ר' יוחנן בן אלעזר.—בפי' ר"ח הנוסח "ר' יונתן בן אלעזר" וכן עיקר. ועי' דברינו על סה"ד בע' ר' יונתן בן אלעזר ובע' ר"ש בן יוסי בן לקוניא.
חזינן אי רובא אורז. עיין על הסוגיא עין משפט ז׳:
נכליה זר באפיה. בכורת כ״ז ד״ה דילמא.
דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. עיין עירובין ק״א ד״ה רבי יוסי.
תלמיד לא ירחץ עם רבו. חזון עובדי׳ קט״ו ע״ד
אכל דאייתרא חולין נ׳ ד״ה כי פליגי.
ה״מ מבבל לבבל וכו׳ אדמת קודש ח״ב קט״ז ע״ג. מטה יוסף ח״ב חי״ד סימן א׳ בארוכה. עיין כפתור ופרח דף ע״א ע״ב.
אבל מא״י לבבל. עיין סנהדרן ה׳ ד״ה הכא שבט.
תוס׳ ד״ה אי אתה רשאי להתיר תימא איך התיר ר׳ בית שאן והקשה בספר משא מלך בדיני המנהגות בחלק ז׳ דמאי קשיא להתוספות הא הגמרא מוקי ליה דוקא בכותאי הא אם הי׳ ת״ח הי׳ רשאי להתירם בפניהם ותירץ דאפילו כשהם ת״ח מותר לאכול בפניהם אבל לא שיאמר להם מותרים אתם בלי שאלה והפר״ח הקשה עליו בסימן תס״ח דא״כ מנלי״ה להתוס׳ דמנהג מחמת טעות אף בכותאי מותר דילמא דוקא לת״ח שרינן אבל לכותאי כלל וכלל לא והא וודאי ל״ק דוודאי הברייתא מיירי בכותאי ומן הברייתא מוכח להדיא דלאו במנהג בטעות מיירי כדכתבו התו׳ דמשמע לישנא דברי' המותרים אלא דממילא נפקא לן דגם בת״ח יש חילוק לאכול בפניהם או להתיר בפירוש ומה שהקשה עוד לא הבנתי כוונתו דהרי נסתפק שמא בת״ח בכל ענין מותר ומה שכתבו התוספות הכא הוא לצד אחד של ספקו של הר״י והוא ז״ל תירץ דבית שאן כיון דלא כבשוהו עולי בבל ולא שכיחי רבנן התם הוה להו כבני מדינות הים ודינם ככותאי ולא ידעתי מה יענה הרב ז"ל למה שכתבו בעירובין דף ק״א בבה״כ שבטברי׳ שהי׳ נוהגים איסור והתירו להם לפי דעת ר' יוסי והקשה התו׳ הא דברים המותרי׳ ואחרים נהגו בו איסור הוה ותירצו כמו שתירצו בכאן והרי טברי׳ וודאי מא"י הוה ות״ח הוה שם וישיבה ואפ"ה הקשו התוספות קושיתם ובע״כ צ״ל כמ״ש המשא מלך ועיין עוד שם במשא מלך ובפר״ח על שארי דברי התוספות וביד אהרן סי׳ תס״ח בהגהות הטור. ועיין בית דינו של שלמה דף פ״ה ע״א. ועיין פרי האדמה ח״א קמ״ד מטה אשר בדיני המנהגים דף ק״ל ואילך.
בא״ד וא"ת א״כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי בשלמא אי רובא אורז אע״פ שיודעים שאורז פטור מן החלה מ״מ ע״י זה לא משתכחים תורת חלה כיון דלא הוי דגן שם וכשיהי׳ להם דגן נותנים גם חלה אבל אי לא הוי מפרשי מן האורז יש לחוש שישתכח תורת חלה וכשיהי׳ להם דגן ג״כ אינם מפרשים חלה. ועיין במהרש״א ואפשר שנתכוון למ״ש.
תוס׳ ד״ה עבדינן כוותייהו לא עבדינן כוותייהו ה״ל למימר וכו׳ דתיבת כוותייהו משמע כפי מנהג המקום שבא לשם והרי רבה בב״ח לא עבד כמנהג בבל אלא א״י והל״ל לא עבדינן כוותייהו דהיינו כבני בבל ולפיכך כתבו כמו שם בחולין דהוה מבבל לא״י ויצדק שפיר עבדינן כוותייהו דהיינו כבני א״י אמר נמי הכא הך לישנא ורשי׳ נמי נראה דקשה לו קושיות התוספות ונראה שמפרש כוותייהו לא כמ״ש התוספות על מנהג בני בבל אלא מנהג עצמם והוה מנהג של א״י וא״כ יתחלף תיבת כוותייהו מכאן לחולין כי כאן פירושו כמנהג עצמו שבא משם ושם יפרש כמנהג א״י שבא לשם ויותר נראה לומר כי תיבת לא בתוספות הוא ט״ס וצ״ל עבדי כותיהו ה״ל למימר כלומר דעבדי כדעת עצמם וכן מבואר בר"ן סיגנון הקושיא ועיין על הסוגיא בכללה ודברי התוספות פרי האדמה ח״א קמ״ד מטה אשר בדיני המנהגות דף ק״ל ואילך שו״ת הרשב״א סימן של"ז.
תוס׳ ד״ה רבה בב״ח דעתו לחזור. חק נתן רי״ג ע״א
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דסרכי מילתא. של קולא ומזלזלין יותר: הנך אינשי נמי. כיון דלא גמרי: סרכי מילתא. קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן: המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל: רוחצין שני אחים כאחד. ואין כאן משום פריצות דנימא מתוך שמצוין יחד ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין עין איש באחיו למשכב זכור: ואין רוחצין כו'. כלומר אין נוהגים שני אחים לרחוץ כאחד: בכבול. מקום: קורדקיסין. אשקפונ''ש רחבים ולא חיישינן דילמא משתלפי ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן נוהגין בהן איסור: ספסלי נכרים. שהן מוכרין בהן סחורה ולא חיישינן לחשדא: ככותאי דמי. דכיון דלא גמירי ולאו מקום תורה הוא סרכי מילתא: מאביו וחמיו. מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הירהורא: משום כבוד אביו. שמשמשו במרחץ: ואתו אינהו. בני כבול: תלמיד לא ירחץ עם רבו. שצריך להתבייש מכבודו וממוראו: ואם היה רבו צריך לו. שישמשנו במרחץ: אכל דאייתרא. חלב שבכפיפת הקיבה שהקיבה כפופה ועשויה כקשת ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל ובני בבל נוהגין בו איסור: שוינכו ככותאי. דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב חסדא בכותאי: הני מילי מבבל לבבל. מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן מבבל לארץ ישראל אל ישנה את מנהג המקום מפני המחלוקת: אבל מארץ ישראל לבבל. אם ישנה את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת דאנן כייפינן לבני א''י דאינהו סמיכי ובבבל לא סמיכי: עבדינן כוותייהו. כלומר אם באין משם לכאן אין להם לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן: אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. אל ישנה: לא תאכל. דאייתרא:
אי אתה רשאי להתירן בפניהן. תימה א''כ היאך התיר ר' בית שאן בפ''ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי וא''ת א''כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור וי''ל דלאו כ''ע ידעי וא''ת דמשמע דווקא בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר אבל בפני חכמים או שלא בפניהם מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואור''י דמתניתין איירי במנהג חשוב שהנהיגו ע''פ ת''ח והכא מיירי שנהגו בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי מנהג חשוב ור''י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני ת''ח אם יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא רצו לומר להם מותרים אתם משום דבני המדינה חשוב להו ככותאי אבל לתלמידים משמע שהיו אומרים מותרין אתם או דילמא יכול להתיר לעצמו בפניהם אבל להם אינו יכול להתיר וה''ק לא רצה לומר להם מותרים אתם ומה שהחמרתם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות ולתלמידים היה מתיר לעצמו בפניהם אבל לא להם ורשב''א אומר דלא קשה ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי אפילו דעתו לחזור אסור ולאביי דמוקי ה''מ מבבל לא''י אבל מא''י לבבל עבדינן כוותייהו ובכותאי אפילו מא''י לבבל אסור והנהו נמי דמייתי הוו מא''י לבבל: כיון דאנן כייפינן להו וכו'. קשה לר''ת דבפ''ק דסנהדרין (דף ה.) אמר פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק משמע דבני בבל עדיפי ותירץ דה''מ לאפקועי ממונא אבל לענין איסור והיתר וסמיכה בני א''י עדיפי שלומדים תורה ברבים ואמרינן (ב''ב דף קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים.: עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו ה''ל למימר ומשום פ''ק דחולין (דף יח:) נקט הכי דקאמר התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין עליו חומרי מקום וכו' ומשני אביי הני מילי וכו' אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו: רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה. ובחולין נמי מתרץ רבי זירא אין דעתו לחזור הוה קצת קשה דהשתא לצדדין קתני וחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור: