דף סז - ב
אמרי חכמים לתרץ: כי האי גוונא, כמו טומאת שרץ, שאינה אלא יום אחד, ומועילה לו טבילה, ולערב הוא נטהר - זב נמי טמויי מטמי אפילו באונס, ואין טומאת שרץ חמורה בכך מטומאת זב.
וכדאמר רב הונא.
דאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב, שמכחה הוא טמא כבעל קרי, וטובל בו ביום ונטהר בערב - מטמאה אפילו אם היתה באונס.
וממשיכה הגמרא לבאר את המשך דברי הברייתא, שאפשר היה ללמוד מצורע מזב בקל וחומר:
מאי חומריה דמצורע מזב? - שכן המצורע טעון פריעה של שערות ראשו, שמגדל אותן ואינו גוזזן, וטעון פרימה, קריעה של בגדיו, ואסור בתשמיש המטה.
ופרכינן: אדרבה, זב חמור ממצורע, שכן הזב מטמא טומאה חמורה של "משכב ומושב", שאדם הנוגע במשכבו של הזב או במושבו נטמא, ומטמא בכך גם את בגדיו.
וכמו כן, התחדש בזב אופן מיוחד של התטמאות שאינו נוהג בטומאות האחרות. שהזב [שאינו מטמא כלי חרס בנגיעה, אלא רק אם מכניס את ידיו לתוך אויר כלי החרס], מטמא כלי חרס [בלי שיכניס ידיו לתוכו] - בהיסט.
דהיינו, שמסיט [מזיז] את הכלי [ואפילו אינו נוגע בו, אלא מסיטו או נושאו באמצעות דבר אחר. ואופן זה של התטמאות באמצעות הסטה נאמר רק בזב ולא בשום טומאה אחרת! שבשאר הטומאות נעשית ההתטמאות על ידי מגע או נשיאת הדבר הטמא, או האהלה, ולא על ידי הסטת הדבר הטמא או נשיאתו].
וכל החומרות הללו אינן במצורע!
ומשנינן: אמר קרא בשילוח מחנות "זב", והוסיף הכתוב ריבוי של "כל", דכתיב "וכל זב", ולמדנו מכאן - לרבות בעל קרי להשתלח מחוץ לשני מחנות. ובעל קרי אין בו את כל החומרות הללו של זב.
ומצורע חמור מבעל קרי, וממנו יש ללמוד בקל וחומר למצורע.
ומאי חומריה של מצורע מבעל קרי - כדאמרן, שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה.
וכיון שלא הוצרך הכתוב לכתוב שילוח במצורע, למדנו מכאן שיש שילוח למצורע ממחנה שלישי, ממחנה ישראל.
ופרכינן: אדרבה! בעל קרי חמור ממצורע, שכן בעל קרי מטמא בראיית משהו שכבת זרע, אפילו בשיעור קטן כעין גרגיר החרדל, בעוד שנגע צרעת מטמא רק כשנראה בו נגע בגודל גריס.
ומשנינן: סבר לה רבי שמעון כרבי נתן, שגם בעל קרי צריך שיעור לראייתו ואינו נטמא במשהו.
דתניא, רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב שנטמא בראיית זיבה, צריך שיהיה בזיבה שיעור שהוא לפחות כדי חתימת פי האמה. ולא הודו לו חכמים.
ואיתקש ליה בעל קרי לזב, שגם בעל קרי אינו נטמא אלא כשיצאה ממנו שכבת זרע בשיעור שיש בו כדי חתימת פי האמה.
ומעתה, כיון שמצורע חמור מבעל קרי, ואפשר ללמוד ממנו על שילוח מצורע, הרי מיותר מצורע הכתוב בשילוח מחנות, ולומד מכאן רבי שמעון על שילוח מצורע ממחנה שלישי.
והוינן בה: "וכל צרוע" - למה לי? דהיינו, מה מרבה "כל" האמור בצרוע?
ומשנינן: איידי דכתיב בזב "כל זב" לרבות בעל קרי, כתיב נמי במצורע לשון "כל צרוע", אך הוא לא בא לרבות.
והוינן בה: ומה יענה רבי יהודה לדברי רבי שמעון? והרי שפיר קאמר רבי שמעון שיש ללמוד מפרשת שילוח מחנות עצמה את שלשת המחנות ושלשת סוגי השילוחים, ואין צורך להרחיק וללמוד את שילוח המצורע מפרשת מצורע!?
ההוא "כל צרוע וכל זב" האמור בפרשת שילוח מחנות, אינו מיותר, ואי אפשר ללמוד ממנו למחנה שלישי.
כיון שמיבעי ליה לכדתניא:
רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על כניסתם למחנה שכינה בלי רשות, שהרי לא הותרה טומאה בציבור אלא לטמאי מתים ולא לזבים ומצורעים?
תלמוד לומר [במדבר ה] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
הוקשו טמאי מת למצורע ולזב, ללמדך פטור מכרת על כניסה למחנה שכינה: בשעה שטמאי מתים משתלחין ממחנה שכינה - גם זבין ומצורעין משתלחין ממנו.
אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחין, כשבא הפסח בטומאה בציבור - אין זבין ומצורעין משתלחין.
והלימוד מההיקש מועיל רק ביחס לפוטרם מכרת על הכניסה בשעה ההיא, אך אין הם מותרים להכנס אז. כי רק לטמאי מתים התיר הכתוב את הכניסה בטומאה כדי לעשות את הפסח.
אמר מר בברייתא: "זב" "וכל זב" - לרבות בעל קרי.
והלימוד הזה של התנא בברייתא, שבעל קרי משתלח כזב - מסייע ליה לרבי יוחנן.
דאמר רבי יוחנן שני דברים, ששמעם ביחד מרבו, ונהג לשנותם ביחד כמו ששמעם מרבו ביחד, למרות שהם שני ענינים שונים:
א. המחילות והמערות שמתחת לעזרה, לא נתקדשו בקדושת העזרה.
ב. ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות.
מיתיבי מהא דתנן במסכת זבים: בעל קרי - כמגע שרץ.
מאי לאו - למחנותם, שבעל קרי אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחד כטמא שרץ, ולא כדברי רבי יוחנן שמשתלח חוץ לשתי מחנות.
ומשנינן: לא לכך שוה בעל קרי לטומאת שרץ.
אלא לטומאתם, ששניהם אינם מטמאים טומאת שבעה כטמא מת וזב.
ופרכינן: וכי זה שהם שוים לטומאתם - זהו חידוש המשנה?
והרי מקרא מפורש הוא בשניהם!
האי טומאת ערב כתיב ביה, והאי טומאת ערב כתיב ביה.
אלא לאו, בהכרח, שבא התנא לומר שהם שוים למחנותם!?
ומשנינן: לא, לעולם בא התנא להשוותם לטומאתם.
והא קמשמע לן המשנה: דבעל קרי צורת התטמאותו היא כמגע שרץ.
מה מגע שרץ מטמא אפילו אם נפל השרץ באונס - אף בעל קרי מטמא בראייה הבאה מחמת אונס, כגון אכילה ושתיה.
אדרבה זב חמור שכן מטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט מה שאין כן במצורע ושנינ' מוכל זב אתה מרבה בעל קרי ששניהם טומאתן יוצא מגופן ומבעל קרי מצורע חמור שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש [המטה] וא"ת בעל קרי חמור שמטמא במשהו מה שאין כן במצורע שהמצורע אינו מטמא [אלא] בגריס דתנן גופו של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל"ו שערות זב נמי כר' נתן דאמר צריך כחתימת פי האמה ובעל קרי איתקש לזב דמוכל [של] זב קא מתרבי לשילוח מן המחנה כו':
אמרינן ר' יהודה שפיר קאמר ליה ר"ש דלא צריכת לריבויי להו שלש מחנות מולא יטמאו את מחניהם מוישלחו מן המחנה קא מרבית להי אמר לך האי וישלחו מן המחנה מיבעי ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין [משתלחין]:
אמר מר זב וכל זב לרבות בעל קרי מסייע ליה לר' יוחנן [דאמר] מחילות לא נתקדשו בעלי קריין משתלחין חוץ לשתי מחנות כמו הזבין ומותבינן עליה מיהא דתנן בסוף מס' זבין בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם מה טמא שרץ חוץ למחנה אחת כטמא מת אף בעל קרי חוץ למחנה אחת קשיא לר' יוחנן דאמר חוץ לשתי מחנות ומשני לאו למחניהם איתקש אלא לטומאתן ובא ללמדנו דבעל קרי כמגע שרץ מה מגע שרץ אפי' באונס טמא אף בעל קרי אם ראה קרי באונס מטמא:
זבים ומצורעים אע"פ ששלוחן אלו משתי מחנות ואלו משלש כל שהפסח נעשה בטומאת צבור אם דחקו ונכנסו בעזרה אינן בכרת דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי נפש משתלחין זבים ומצורעים משתלחין הא שעה שאין טמאי מתים משתלחים אין זבים ומצורעים משתלחים כלומר שאם נכנסו אינן בכרת אבל מ"מ אסור להם שלא הותרה טומאה אלא בטומאת מת וכל שביארנו באיסור טומאה בעזרה פירושו בעזרה עצמה אבל מחילות ומערות שתחת קרקע העזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה ומתוך כך כל שאירע קרי באחד מהם הולך באותם המחילות הפתוחות להר הבית וטובל וחוזר לו:
אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט עיין בפ"ק דמגילה במהדדורא תנינא:
דאמר ר' יוחנן מחיצות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות פירש המורה הכי תרתי מילי תרווייהו כי הדדי שמעינהו מרבי' וכיהדדי אמרינהו ונ"ל דתרווייהו חדא מילתא נינהו ואתא לפרושי מאי דתנן בפ"ק דמדות ובפ"ק דתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקין מיכן ומיכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה כו' עד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו דאלמא כל הלילה הי' עומד במחיצה ואל תימא משום דבעל קרי מותר במחנה לויי' שהוא משתלח חוץ לשני מחנות אלא טעמא משום דמחיצות לא נתקדשו:
תוס' בד"ה כה"ג זב נמי כו' ונראה לתרץ דאיכא למימר טמא מת יוכיח כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי איצטריך ליה למימר לקמן ואתקש בעל קרי לזב לענין דצריך ביה נמי כחתימת פי האמה הא א"נ דלא אתקש איכא למימר דזב יוכיח ויש ליישב דניחא ליה למימר הכי דקושטא הכי הוא וניחא לן למילף חדא מחדא ולא חדא מתרתי ועוי"ל דידע התלמוד שום פירכא כל דהו דפרכינן לה בחד מתרתי וק"ל:
בד"ה שכן עושה כו' אלמא אינו משולח אפילו חוץ למחנה לויה כו' דתניא בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת ואי כו' כצ"ל:
בא"ד ולאו פירכא היא דא"כ למחנותם נמי נימא דאתקש כו' עכ"ל לפום ריהטא דכל זה מדברי התוס' ור"ל דקושיית הר"ם לאו פירכא היא דא"כ למחנותם כו' ואין זה מובן דהוספת מיא הוספת קמחא דזו היא קושית הר"מ לאקושי לענין משכב ומושב וכן לענין מחנות אי לא כתיב מצורע וע"כ הנראה דכל זה מדברי הר"ם ונפל טעות בדבריו דא"כ במקום דא"נ וכצ"ל ולאו פירכא היא ואי נמי למחנותם נמי כו' והוא סיום קושית הר"ם כיון דאיכא לאקושי מצורע לזב לענין משכב ומושב א"כ פרכת התלמוד שכן עושה משכב ומושב לאו פירכא היא וא"נ דאיכא שום מיעוט דלא לאקושי לענין משכב ומושב מ"מ לענין מחנות נימא דאתקש אי לאו יתורא דקרא וא"כ מאי פריך הכא דהא איצטריך קרא לענין מחנות לאפוקי מהיקשא דאין היקש למחצה והדברים ברורים למבין ודו"ק:
בד"ה ואיתקש בעל קרי כו' דבעל קרי נמי טמא מטעם ראייה כו' עכ"ל דאתקש בעל קרי לזב ע"כ מטעם ראייה הוא דומיא דזב דמטעם ראייה הוא מדסותר בזיבה כדמוכח התם ואע"ג דמטעם ראייה הוא סבר רבי נתן דבעי כשיעור חתימת פי האמה מדכתיב או החתים בשרו ודמדקדק התם מדקאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה דנוגע הוי כבר כתבו התוס' שם מדלא קאמר כשיעור חתימה ע"כ ה"ק צריך שיגע בחתימת פי האמה ועוד מדלא קאמר התם דאתקש לזב ש"מ דלא לשיעור נקטי' אלא משום נגיעה ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש בתוס' ובחידושים שם:
בתוספות ד"ה שכן טעון פריעה וכו' שכן מטמא בביאה וכו' ר"ל הבא לבית המנוגע דהיינו שהבית מצורע:
רש"י בד"ה זב עושה כו' יגע בו פי' ומה חלק כו' בטומאת הזב מבשאר טומאות כו' כצ"ל:
בד"ה וכל דכתב כו' מאי כל מרבי גבי דין מצורע כצ"ל והס"ד:
בד"ה ובעל קרי משתלח כו' והיינו כברייתא דהא איתקש לזב כצ"ל:
תוס' בד"ה שכן עושה כו' לא לטמא אדם ובגדים נ"ב לפירש"י שלנו לא משמע הכי ודו"ק:
בא"ד אינו משולח אפילו חוץ למחנה כו' כצ"ל:
בד"ה ואיתקש כו' הרואה קרי בקיסם כו'. נ"ב פירוש מכנים קיסם בפי האמה והוציא שכבת זרע כו':
בא"ד מדבעי חתימת פי האמה. נ"ב פי' וכך עומד לשם במסקנא:
בא"ד פליגא אדשמעתא ודהמפלת. נ"ב פירוש דהכא משמע דאף לרואה בעינן חתימת פי האמה ובפרק המפלת משמע דאף משום נוגע בעינן חתימת פי האמה והתם אמר לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה וגם לשם משמע דאינו משום רואה כלל והתם אמר לרואה במשהו ודו"ק:
בד"ה מחילות כו' ועמד במקומו נ"ב פירוש הכהן:
רש"י ד"ה זב. עושה מו"מ אה"ט אע"ג דתניא בתו"כ עושה מו"מ כו'. וכ"ה להדיא (בנזיר נו ב):
רש"י ד"ה כחתימת. מהחתים בשרו מזובו כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה ואיתקש. כדכתיב זאת תורת הזב כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה מחילות. הני תרתי מילי שמעינהו כו'. עי' (לקמן פו) בפירושו ד"ה כי אמרה ובמהרש"א שם:
רש"י ד"ה וב"ק משתלח. דהא איתקש לזב. לכאורה תמוה דהא לא מהיקשא ילפינן אלא ממלת וכל דכתיב גבי זב וגם לא הוקש אלא לראיה ראשונה של זב והוא גופיה מנ"ל ונ"ל דדעתו ז"ל דמוכל לא מרבינן אלא זב בעל ראיה אחת דדמי ליה יותר (עיין לקמן בדף הסמוך) והדר יליף מיניה בהיקש ב"ק והא דקאמר לעיל לרבות ב"ק קאי אסוף דינא:
תד"ה כה"ג. תימה כו'. נ"ל דלפי מה שפרש"י דה"ה מגע נבלה נמי מרבינן מוכל טמא אין כאן תמיהה:
תוס' ד"ה שכן עושה. מהא דאמר לזכר לרבות מצורע כו'. הוא (בנדה לה):
בא"ד דא"כ למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא. כוונתם דמאי פריך אדרבה זב חמור מ"מ מהיקשא הוה ילפינן (לסברת הר"מ) דאין משיבין על ההיקש וא"כ צרוע ל"ל ש"מ ליתן לו מחנה ג' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין אבל לענ"ד זה אינו קושיא די"ל דכוונת הגמרא להקשות אדרבה זב חמור וא"כ מאי חזית דצרוע מיותר (למידרש ליתן לו מחנה ג') דהוה ילפינן מהיקשא לזב דלמא זב חמור ואתי כל זב ליתן לו מחנה ג' משום דמיותר דהוה ילפינן ליה ממצורע מאותו ההיקש עצמו:
תוס' ד"ה ואתקש. דקאמר התם בעא מיניה רבה כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה כי. תימה כו' נ"ב עיין שבת (דכ״ז א') (ר"ל דשם משמע דעדשה פחות מגריס ועי' תוס' שם):
גמ' סבר לה כר"נ. עי' שבת כז ע"א תוד"ה שכן מטמא:
תוס' ד"ה שכן עושה וכו' אלא לטמא אוכלין. ועי' יומא ו ע"ב תוד"ה שמטמא מגילה ח ע"א תוד"ה ומה מצורע. נדה נד ע"ב תוד"ה יכול:
בגמ' שכן טעון פריעה ופרימה קשה דא"כ מוסגר שא"צ פו"פ מנ"ל דמשתלח מן המחנות. ואפי' למאי דפי' רש"י ד"ה ואסור בתשמיש המטה דאפי' אי בימי חלוטו מותר חשוב חומרא כיון דבימי ספירו אסור. שאני התם דמ"מ ע"כ יעבור עליו ימי ספירו ויאסר בתה"מ שפיר הוי חומרא אבל מוסגר דיכול לצאת טהור לגמרי אין בו חומרא זו. ובמגילה (ח':) אמרינן דלענין שילוח מחנות שוה מוסגר למוחלט וע"ש דיליף לה מדכתי' כל ימי אשר הנגע בו ע"ש. אבל סוגיא דהכא דס"ל דכל ימי לעשה אתי [לפי' רש"י דמדכתי' כל ימי משמע דכל ימיו בבדד ישב קאי ואין בו עונש אחר] ודיני שינוח מק"ו גמיר לה קשה כנ"ל וביותר תמהני אהא דמסיק הגמ' בסמוך דכל צרוע מיותר ומשום אגב דכל זב נכתב הלא י"ל דאתי לרבות מוסגר. מיהו אפשר דקושית הגמ' בסמוך קאי למאן דדריש כל ימי למוסגר דלדידי' כל מיותר:
בגמ' ור"י שפיר קאמר ר"ש. לכאורה קשה הא מוקמינן הך דר"ש אליבא דר"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון דלא הודו לו חכמים א"כ ר"י שפיר פליג עלי' וצ"ל דמ"מ אכתי קשה דשפיר קאמר ר"ש אהא דמצריך ר"י נמי קראי לזבין וטמאי מתים דחלוקין במחנותיהם. ובזה מיושב שיטת הרמב"ם (פ"ג מה' ביא"מ) דפוסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות דלא כר"ח משום דס"ל כר"י לגבי דר"ש ע"ש ובכ"מ שם. וקשה דהא הרמב"ם פוסק דזבין וטמאי מתים שנכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין דלא כר"א א"כ הוי כמזכה שטרי לבי תרי כיון דמוקמינן הכא דר"י כר"א, ולמ"ש א"ש דהרמב"ם פוסק דלא כר"נ א"כ מצורע לא אתיא בק"ו וע"כ צריך קרא דבדד ישב לרבות מחנה ישראל א"כ ליכא ניתק לעשה לכן פסק בזה כר"י דלא כר' חסדא:
בגמ' דאר"י מחילות לא נתקדשו וב"ק משתלח חוץ לב' מחנות. לכאורה הי' נראה דר"י קאי אמתני' דתמיד בשומרי עזרה דהרואה קרי יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה. דמוכח משם דמחילות לא נתקדשו וגם דב"ק אסור להיות בהר הבית ולהכי יונ דרך מחילה. וא"כ א"צ לדחוק כמ"ש רש"י דב' מילי נינהו. אכן מלשון הרע"ב שם נראה דהמחילה הי' בעזרה ממש. וא"כ למאי דאמרינן לקמן (פ"ו.) דר"י לא אמר אלא במחילות שבהר הבית ע"כ לא אמר ר"י אהך משנה. וכ"נ דעת המפרש בתמיד שם שכ' שהמחילה הי' פתוחה לחול. והגר"א שם לא הבין טעמו דהא מחילות לא נתקדשו משום שהבין הגר"א דהמסיבה הי' בהר הבית. ולכאורה לשון יוצא והולך לו משמע הכי. אבל באמת המפרש והרע"ב ורש"י כאן לדבר א' נתכוונו שהמסיבה הי' פתוח לעזרה שהרי פתח העזרה הי' נעולה בלילה א"כ ע"כ מן העזרה נכנס הב"ק למסיבה וא"כ ר"י מודה דהמסיבה הי' קודש רק שהי' מבחוץ פתוח לחול כדברי המפרש שם כנ"ל. שוב ראיתי במל"מ (פ"ג מה' ביא"מ) דמפרש ג"כ דר"י אמר אמשנה הנ"ל וכן מפורש בגמ' דתמיד כדברי המל"מ הנ"ל:
בתוס' ד"ה כה"ג תימה כו' דבעי חתימת פ"ה דהוי טפי מגריס כו'. ולע"ד הי' נראה דפתיחת פי האמה הכל לפי מה שהוא אדם ולפעמים הוא יותר מגריס ולפעמים פחות מכעדשה וא"כ ליכא פירכא מהכא לא לקולא ולא לחומרא:
בד"ה שכן תימה לר"י כו' שכן מטמא בביאה כו'. אפ"ל דכיון דמצורע עובר אינו מטמא בביאה כדאי' בנגעים (פי"ג מ"ז) רק אם עומד לפוש. וא"כ מצורע שנכנס למחנה בדרך הילוכו אין בו חומרא דבא אל האהל. [ואע"ג דזב אין מטמא בביאה אפי' בעמד מ"מ לא הוי חומרא במצורע בנכנס בדרך הילוכו. ול"ד למ"ש רש"י גבי תה"מ דאפי' למ"ד ימי ספירו דוקא אפ"ה חומרא מיהא היא אפי' בימי חלוטו דהתם שאני דמצורע מוחלט ע"כ יעברו עליו נמי ימי ספירו ויהי' אסור בתה"מ. ובפרט לדעת התוס' ד"ה ואסור דלא ס"ל כפי' רש"י ודאי י"ל כנ"ל]:
בד"ה שכן עושה כו' והקשה ה"ר משה דתניא בתו"כ כו' נ"ל דבאמת יש ללמוד מצורעת מנדה להיות מטמא בועלה וגם לעשות משכב ומושב מק"ו כיון דמצורעת חמור דמטמא בביאה כדאי' שם בתו"כ. אלא דממעטינן מאותה דמצורעת אינה מטמאה בועלה וממילא שוב ליכא למילף דמטמא משכב ומושב ג"כ די"ל מה לנדה שמטמא את בועלה כנ"ל:
בד"ה מחילות כו' וי"ל דבפ' כ"צ מסקינן דכי אר"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש. דבריהם תמוהין טובא דליתא כן בכיצד צולין. ותו דהא פתוחות לחול בכל לשכות הכי היא ומ"ש מחילות דנקט אבל הכי מסקינן התם דר"י ל"א אלא במחילות שבהר הבית אבל מחילות שבעזרה אם פתוחין לעזרה קודש הן. ונראה דט"ס נפל בתוס' וכן צ"ל דכי אר"י בפתוחות להר הבית אבל בפתוחות לעזרה קודש ורצפה בעזרה הוי כמובן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אדרבה זב חמור כו׳ מרכבת המשנה ח״ג פי"ג דצרעת הי״ג:
שכן עושה משכב ומושב. עיין יראים קנ״ג ע״א:
וכל זב לרבות בעל קרי. משנה למלך פ״ג דביאת מקדש ה״ג. עיין זבחים ל״ב ד״ה ור׳ יוחנן:
סבר לה כר׳ נתן. עיין שבת כ״ז ד"ה שכן:
כחתימת פי האמה. נידה כ״ב ד״ה אלא בחתימת ושם מ״ב ד"ה עד כאן:
יכול דחקו זבין ומצורעין. עיין מה שכתבתי בד״ה כשהוא אומר:
בעל קרי משתלח חוץ לשלש מחנות. נדה כ״ב ד״ה למימרא:
רשי׳ ד״ה מחילות לא נתקדשו הני תרתי מילי שמעינא כי הדדי מרביה עיין משנה למלך פ״ג דביאת מקדש ה״ג דכתב דשייכי להדדי:
שם ברשי׳ מחילות ומעלות שתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה והקשה בספר באר שבע דהא לקמן מוקמינן לה בפתוחות להר הבית כמו שהביאו תוס' כאן וא״כ לא נתקדשו כלל ובעל קרי מותר לכנוס לשם כמו שכתב רשי׳ עצמו לקמן ועיין מה שכתב בזה בספר חנוכת הבית ויותר נראה כי רשי׳ נקט לפי ה"א דלקמן בפ' כיצד צולין דמיירי בפתוחות לעזרה והכי מוכח בלא״ה דהרי משמע מדברי רשי׳ כאן דהני תרתי מילי לא שייכי אהדדי ולפי מה שכתב רשי׳ לקמן וודאי שייכי דאשמעי׳ דבעל קרי מותר לכנס בהן דאין להם קדושה כלל ולפי מ״ש רשי׳ כאן אדרבה אסור לכנס בהן ובע״כ צ״ל דרשי׳ נקט כאן לפי ה״א דהתם. שוב ראיתי לבעל שער המלך ח"ג בדף ל״ז עמד גם הוא על דברי רשי׳ ומה שתירץ לע״ד הוא דוחק גדול ושוב ראיתי כי הגאון מהרש״א לקמן כתב כמו שכתבתי:
תוס׳ ד״ה מחילות. שער המלך ח״ג ל״ו ע״א ע״ב:
תוס׳ ד״ה האי טומאת שבעה כתיב ביה. תולדות יצחק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
זב נמי מטמא באונס. כגון בראיה ראשונה שאין בה אלא טומאת ערב דאיתקש לשכבת זרע דכתיב (ויקרא טו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו ראיה ראשונה דלא מנה ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה דאזלינן בתר מניינא דקרא כדאמרינן במגילה (ד' ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו': מטמאה באונס. מהאי היקש גופיה נפקא ליה לרב הונא מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה דגבי קרי לא כתיב מיעוטא אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: פריעה. פריעת הראש גידול שיער: פרימה. בבגדים: ואסור בתשמיש המטה. כדכתיב (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו למאן דאמר במועד קטן (ד' ז:) ק''ו לימי חלוטו איכא חומרא טובא ולמאן דאמר ימי ספרו דוקא אפ''ה חומרא מיהא היא דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש: זב. עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אע''פ שלא נגעו הבגדים במשכב אבל מצורע אע''ג דתניא בתורת כהנים עושה משכב ומושב לאו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין: ומטמא כלי חרס בהיסט. דכתיב (ויקרא טו) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא תלמוד לומר אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו אם כן מאחר שלמדנו שמטמא אותו מאוירו מה ת''ל אשר יגע בו פירוש ומה חלק בו ומה הוסיף בו בכלי חרס בטומאת הזב מבשאר טומאות במגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: ומשנינן זב וכל זב לרבות. קרי כזב וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות לא איצטריך מצורע דחמור מבעל קרי: ופרכינן מאי חומרא כדאמרן. וכיון דלא איצטריך וכתביה רחמנא ליתן לו מחנה שלישית אדרבא כו': במשהו. כעין חרדל ובפחות מכאן במסכת נדה (ד' מ:) ומצורע שיעורו כגריס בתורת כהנים: כחתימת פי האמה. כדי סתימת נקב פי אמתו ויליף לה מהחתים בשרו את זובו במסכת נדה (דף מג:): ואיתקש בעל קרי לזב. כדכתיב זאת תהיה תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב צריך כחתימת פי האמה אף בעל קרי אלמא מצורע חמור דאזלא ליה פירכא דכל שהוא וכי איצטריך ליתן לו מחנה שלישית: וכל. דכתיב גבי מצורע מאי (כל) מרבי גבי דין מצורע: שפיר קאמר ר' שמעון. דמפיק ליה מההוא קרא דין שילוחין ולמה לי קרא אחרינא: ההוא. צרוע וזב לכדר' אליעזר אתי לאקשינהו לטמא מת לפוטרו מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה ואע''ג דלא אישתרי להו לכתחלה בביאת מקדש: אין טמאי מתים משתלחין. כגון פסח הבא בטומאה דאישתרו (טמאי מתים לכתחלה כשרוב הציבור טמאי מתים כדכתיב איש וכו') כדלעיל בשמעתין: אין זבין ומצורעין משתלחין. שילוחן הראשון בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא טמא לנפש גלי רחמנא דאין ציבור נדחין הא בשאר טומאות נדחין מיהו אהני היקישא לפוטרן מן ההיכרת: מחילות לא נתקדשו. הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו מחילות ומערות שלתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה: ובעל קרי משתלח כו'. והיינו כברייתא דהא איתקש לזב: לטומאתן. דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת: טומאת ערב בהדיא כתיב ביה. כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וגו' (ויקרא טו): מה שרץ מטמא באונס. אם נפל עליו שרץ מת: מטמא באונס. כגון אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה:
כי האי גוונא זב נמי טמויי מטמי באונס. תימה לרשב''א אכתי שרץ חמור שמטמא בכעדשה מה שאין כן בזב דכר' נתן מוקמ' לה דבעי חתימת פי האמה דהוי טפי אפילו מכגריס כדמוכח בסמוך ואור''י דאם היו מפזרין העדשה יהיה יותר מחתימת פי האמה ומגריס ודוחק ונראה לתרץ דאיכא למימר טמא מת יוכיח דבכזית וכי פריך בסמוך אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו לא שייך טמא מת יוכיח דהא אין משולח אלא חוץ למחנה אחת ושם רוצה שיהא מצורע משתלח חוץ לשתי מחנות כבעל קרי: שכן טעון פריעה ופרימה. תימה לר''י אמאי לא קאמר נמי שכן מטמא בביאה הבא אל האהל: ואסור בתשמיש המטה. כמאן דאמר בפ''ק דמ''ק (ד' ז:) דמוחלט אסור בתשמיש המטה: שכן עושה משכב ומושב. פירש בקונטרס דהא דתניא בת''כ דמצורע עושה משכב ומושב לא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין אבל ליכא למימר דהא מיירי במצורע בימי ספרו דאינו עושה משכב ומושב כדקתני בהדיא בת''כ דהא אמר הכא דמשולח חוץ לג' מחנות ובשילהי מסכת נגעים (פי''ד מ''ג) תנן דבימי ספרו הוי כטמא שרץ אלמא אינו משולח אפי' חוץ למחנה לויה והא דקתני נמי התם ונכנס לפנים מן החומה לאו דוקא לפנים מן החומה ועוד דמסיק הכא שכן טעון פריעה ופרימה והיינו במוחלט והקשה הרב משה מפוטייש''א דתניא בתורת כהני' (אשר ישכב) איש אותה פרט למצורעת ואי מצורע לא מטמא משכב ומושב למ''ל למעוטי מהיכי תיתי שתטמא את בועלה דמנדה לא ילפא שכן מטמאה משכב ומושב אלא ודאי מטמאה משכב ומושב להכי איצטריך קרא למעוטי ויש לומר דאסמכתא בעלמא היא ועוד הקשה מהא דאמר לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אקשיה רחמנא לזב מה זב ראייתו מטמא במשא כו' והואיל ואיתקיש אין היקש למחצה ולמשכב ומושב נמי איתקש ולאו פירכא היא דאם כן למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא והא דתנן בפרק בתרא דמסכת זבין (פ''ה מ''ו) הנוגע בזב ובזבה במצורע כו' אחד הנוגע אחד המסיטו ואחד הנושא ואחד הנישא אלמא משמע דמצורע מטמא בהיסט ובשמעתין משמע דלא מטמא אור''ת דהא דקתני נישא דמשמע דמטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא: ואיתקש בעל קרי לזב. הכא משמע דבעל קרי נמי טמא מטעם ראיה ואומר ר''י דפליגא אההיא דריש המפלת (נדה דף כב.) דקאמר התם בעא מיניה רבא מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו אמר ליה ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה וקאמר למימרא דנוגע הוי פירוש מדבעי חתימת פי האמה אלמא משמע התם דמטעם נגיעה טמא ובפרק יוצא דופן (שם דף מב.) דקאמר שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בכעדשה פליגא אדשמעתא ודהמפלת: מחילות לא נתקדשו. וא''ת הא אמר בפ''ב דזבחים (דף כד.) נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו' ומסיק לעולם פשיטא ליה דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש וי''ל דבכיצד צולין (לקמן דף פו.) מסקינן כי א''ר יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש: האי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת כו'. הוי מצי לשנויי כדמשני בפ''ק דיומא (דף ו:) דלעולם לטומאת שבעה וסיפא איצטריכא ליה אלא שחמור הימנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין: