תשובת הרב יוסף אלנקווה:
שואל יקר ונכבד!
הגמרא במסכת ברכות אומרת שישנה ברכה מעולה שבברכות הלא היא ברכת התורה, שאנו עם ישראל מברכים את הקדוש ברוך הוא שחיי עולם נטע בתוכנו הוא שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה. תורה שבכתב נתן לנו ועמה תורה שבעל פה אלו הן חיי עולם הנטועים בנו מדור לדור. ואין אומתנו אומה כנודע מפי הראשונים אלא בתורותיה.
וחסד גדול עשה עמנו בורא העולם ששתל את נשמת רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא אשר ערך ואיזן וחיקר והכין לנו את המשניות שהם משנה ונשמה, והבאים אחריו תנאים ואמוראים עד חתימת התלמוד בידי רבינא ורב אשי. ומיום שנחתם התלמוד, תלמודה של בבל, וראשון לו התלמוד המערבי של ארץ ישראל, לא פסקה ישיבה מאבותינו שלא הגו ולמדו וקראו את התלמוד. ואבותינו שהיה לבם פתוח כאולם למדו תלמוד שהיה שגור בפיהם ללמדו ובלבבם לעשותו כמו שיהודי רגיל לומר "אשרי" בעל פה מתחילה ועד סוף.
וברוך ה' שזכינו בעיקר בדור האחרון וממש ממש בשנתיים שלוש האחרונות ששיעורי דף יומי מצויים בכל מקום ובכל אתר והנך יכול לשמוע ולראות אף בכל אמצעי התקשורת המשוכללים ביותר שיעורי תלמוד, תמידין כסדרן מסכת אחר מסכת, דף אחר דף.
ואחד הדברים המופלאים והיפים שיש בלימוד הוא שאדם קובץ יד על יד, וכדברי האו"ח הקדוש בפרשת תבוא: "ואומרו ולקחת - על דרך אומרו בספר הזוהר (ב' קס"נ) כי כל יום אשר יעשה האדם מהמוות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו 'והלך לפניך צדקך'".
ואמרו חז"ל, היום אדם לומד משנה, ועוד משנה, וככה אוסף לו עוד ועוד משניות ודפים, ועימם יתקדם מעלה מעלה. וכל הקובע עיתים לתורה, ערכו עצום ומופלג, ובפז לא יסולא ערכו.
והנה, למשל מסכת ערכין שלנו של היום לכאורה נראית במובן מה רחוקה ולא מעשית יישומית, אבל כמה מוסר אפשר ללמוד ממנה, על זהירות הדיבור, וחלות הדיבור של האדם. ולהבין שאין ערך לאדם אלא ערכה של תורה. ולא בכדי ענייני לשון הרע ושמירת הלשון מבוארים במסכת זו, וכן כל מסכת ומסכת יש לך הדרכה רוחנית והלכתית בכל תחומי החיים.
על כן קבע עיתים לתורה, וכאשר תדבק בדף היומי תרגיש מה רב טוב הצפון בו ללומדיו.

שו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב סימן קי)
בענין חיוב למוד כל התורה ה' תמוז תשכ"א. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמחה עלבערג שליט"א.
הנה קבלתי הזמנת כתר"ה לסיומא דשבת בשיעור של דף יומי שלומד כתר"ה בביהמ"ד דצעירי אגו"י בחבורה של ת"ח אשר היה ברצוני להיות בצותא חדא בשמחה של מצוה עם כתר"ה והמסייעים החשובים, וגם הא שמחת סיום מסכתא הוא לא רק על המסיימים אלא על כל לומדי תורה כמפורש בשבת דף קי"ח דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן אף שאביי משמע שלא סיימה. ואף שרש"י פי' ע"ז שאביי ראש ישיבה היה ומשמע דרק על רבו של המסיים איכא מעלת שמחה זו דאל"כ לאיזה צורך כתב כאן שהיה ראש ישיבה, מ"מ שפיר יש למילף שגם לת"ח אחרים יש עכ"פ שמחה כשמסיים צורבא מרבנן אף שאינו תלמידו דאם לא שייך כלל לאחרים גם לרבו אין טעם שיהיה עליו מצוה לעשות יו"ט אבל כיון ששמחת למוד תורה אף של אחד הוא שמחה של כל ת"ח שייך שעל הרב שגרם זה וסייעהו בלמודו יהיה מעלה לעשות גם יומא טבא. אבל הייתי טרוד במצוה אחרת ולא היה אפשר לפני לבא.

והנה בדבר עצם למוד הדף יומי שהנהיג הגאון ר"מ שפירא זצ"ל ונתקבל בעולם הוא ענין גדול דהא לבד עצם מצות למוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אף רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ. כי לבד משמעות הקראי איתא בקידושין דף ל' שלימדו אבי אביו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ומפורש שם שחייב, ומה שמסיק ולא כזבולון בן דן שלימדו הכל הוא רק לענין החיוב שעל האב ללמד לבנו יותר מהחיוב שעל אחרים הוא מקרא כמפורש ברש"י שכתב מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. ובודאי לעצמו שכתב רש"י הוי ע"י רב ומורה דלא אפשר ללמוד בעצמו בלא למוד מרב ומורה וכ"ש קודם שנכתב הש"ס שהיה צורך לקבלה איש מפי איש, אבל הכוונה שמשנה תלמוד הלכות ואגדות שוה האב לאחרים שכולן מחוייבין ללמד בחנם.

ועיין בלח"מ פ"א מת"ת ה"ב וה"ג שמזה הוא מקור הרמב"ם שפסק שבשכר רק האב מחוייב ולא אחרים שאין מחוייבין לשכור מלמד אלא ללמד בחנם כשהם יכולין, משום דמה ששאל בגמ' /קידושין דף ל'/ עד היכן חייב ללמד את בנו תורה שמשמע מהמתרץ שהשאלה היתה עד כמה דורות יקשה הא לכל אדם מחוייב ללמד מהקרא דושננתם לבניך שדריש בספרי שהוא גם לאחרים שהתלמידים קרוין בנים אלא דהשאלה היתה לענין עד כמה חייב גם לשכור מלמד. ולכאורה למה שבארתי הוא מוכרח ביותר אף אם נימא שהגמ' אפשר לסבור דלא כהספרי, דהא כיון שיש מצוה ללמד כל התורה איך מסיק שרק מקרא מחוייב האב ללמדו הא א"א ללמוד בעצמו תושבע"פ בלא רב ומורה א"כ בע"כ שמחוייבין ללמדו כדאיתא בספרי ואיך אמר שרק מקרא מחוייב האב, אלא הוא משום דגם אחרים שוין לחיוב למוד תושבע"פ ואין חלוק בין האב לאחרים ומה שאמר שיש חלוק שרק האב חייב ולא אחרים הוא על מקרא. וא"כ צריך להבין מ"ש מקרא שרק האב חייב, וצריך לומר משום דהוא לענין לשכור מלמד שהאב מחוייב במקרא ואחרים אין מחוייבין אלא בחנם דהוא כשיכולין בעצמם ללמד עמהם כדכתב הרמב"ם ולכן בתושבע"פ שליכא חיוב על האב לשכור אלא ללמדו בחנם כשיכול ללמדו שוה האב לאחרים.

אבל א"כ יקשה על הכ"מ שנסתפק בבן בנו אם ג"כ חייב ללמדו בשכר כהאב והא כיון שהגמ' איירי בשכר דרק בזה חלוק האב מאחרים וע"ז פשיט ר' יהודה אמר שמואל כזבולון בן דן שלימדו אבי אביו הרי מפורש שגם אבי האב מחוייב לשכור מלמד לנכדו ועיין בלח"מ שהקשה זה. וצריך לומר דהכ"מ מפרש שהגמ' לא איירי בשכר משום דסובר דאף בחנם לא מחייבו אחרים ללמד מקרא ורק האב מחוייב וכן אבי האב לפשיטות ר"י א"ש.

וקצת ראיה דאם היו גם אחרים מחוייבין ללמד מקרא היה אסור ליקח שכר גם על למוד המקרא כמו על למוד תושבע"פ, דהא על כל מצוה אסור ליקח שכר כמו על לדון ולהעיד ולהשיב אבדה ולרופא לרפאות, ועיין ביו"ד סימן של"ו בט"ז סק"ב ובהגר"א סק"ז דבכל עשיית מצוה ילפינן שאף אתם בחנם. ואף שבנדרים דף ל"ז איתא שגם מקרא אסור אלא משום שכר שמור לקטנים לרב ושכר פסוק טעמים לר' יוחנן, כנראה שהרמב"ם והרא"ש והטור והרשב"א וגם הרי"ף סברי שמותר ליטול שכר גם על למוד המקרא ממש, שהרי הרמב"ם והטור לא הזכירו שום חלוק במודר הנאה שיש פעמים שמותר ללמדו גם מקרא דהא אף לר' יוחנן שהנטילת שכר הוא מצד פסוק הטעמים שלכן כתב הר"ן דאפילו מגדול שלא בעי שמור מותר ליטול שכר שלכן אסור ללמדו למודר הנאה, הא יש לפעמים שמותר כגון שמלמדו רק עצם המקרא והתרגום שהוא פירוש הבנת המלות שזהו עיקר הלמוד דבלא ידיעת פירוש המלות אין להחשיב כלל ללמוד בקריאת התיבות בלא ידיעה וא"כ בודאי הוא דאורייתא שא"א בלא זה, ולא למדו פסוק הטעמים שמותר גם לר' יוחנן, והרמב"ם פ"ו מנדרים ה"ז והטור /יו"ד/ בסימן רכ"א סתמו שאסור ללמדו תורה שבכתב משמע שאף בלמדו עצם המקרא והתרגום שהוא פירוש הבנת המלות אסור ללמדו למודר הנאה משום שרשאי ליטול שכר, וכמדייק הר"ן מסתימת הרמב"ם שאוסר אפילו לגדול א"כ ראיה מסתימה זו דאף באינו מלמדו פסוק טעמים אלא עצם המקרא והתרגום אסור, וע"ז לא מתורץ במה שמשמע מהר"ן שהוא משום שפוסק כר' יוחנן והביאו הב"י וכן כתב הלח"מ שטעם הרמב"ם משום שפסק כר' יוחנן, דעדיין יקשה על שלא הזכיר דדוקא כשמלמדו פסוק טעמים אסור ולא כשמלמדו מקרא ממש ותרגום.

ולכן ברור שהרמב"ם והטור סברי דעל למוד המקרא ממש נמי מותר ליטול שכר, והוא משום דפסקי כירושלמי נדרים פ"ד ה"ג שדריש מקרא חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום ולא הזכיר שום טעם לא טעם רב דשמור ולא טעם ר' יוחנן דפסוק טעמים. וגם הא מפורש שם שגם על תרגום מותר ליטול שכר אף שהוא עיקר חיוב הלמוד כדכתבתי. וכן סתם הרמב"ם בפ"א מת"ת ה"ז שמותר ליטול שכר על למוד תורה שבכתב ולא הזכיר שהוא רק לתינוקות משום שמור ולגדול רק לפסוק טעמים מותר ולא עיקר למוד תורה שבכתב אלמא דמתיר ליטול שכר על הלמוד דתורה שבכתב ממש והוא מטעם הירושלמי שמקרא אינו בכלל חוקים ומשפטים שהרי א"א לידע מלמוד המקרא שום דין ברור. ולכן הרא"ש נדרים /דף ל"ז/ והרי"ף והרשב"א שם שהביאו הא דירושלמי הוא משום שפוסקין כירושלמי.

וא"כ צריך לומר להירושלמי שפוסקין כותיה דלמוד מקרא ליכא חיוב על אחרים אף בחנם רק על האב לבדו וכן על אבי האב כדאמר שמואל כזבולון בן דן שלימדו אבי אביו ואיירי הגמ' בחנם. והטעם צריך לומר דהלומד לאחרים ללמד הרי הוא מקרא דושננתם לבניך שפירוש שנון הוא כדאיתא בקידושין דף ל' שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם אל תגמגם ותאמר לו, שזה לא שייך אלא בתושבע"פ שרק בלמוד תושבע"פ ידעינן הדין ומטעם זה איתא בירושלמי שחוקים ומשפטים הוא רק תושבע"פ כדלעיל. ומסתבר שמטעם זה דשנון הוא שייך רק בתושבע"פ מפרשים לבניך שהם התלמידים אף שאינם בניו, משום דלבניו ממש הא מחוייב גם בלמוד תורה שבכתב שאינם בכלל קרא דושננתם, ואם בשביל ללמדנו שצריך ללמוד עד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך לא הי"ל לכתוב כאן לבניך וממילא ידעינן דכיון דלמוד התורה הוי החיוב עד שיהיו מחודדים ואיכא חיוב מקרא דוהודעתם לבניך שילמד את בניו ממילא הוא עד שיהיו מחודדין אצל בניו ולכן מוכרחין לומר דלבניך בקרא דושננתם הוא על כל תלמידים אע"פ שאינם בניו.

ועיין בב"ח שם /יו"ד סי' רכ"א/ שהיבא /שהביא/ מהגהת הסמ"ק על מה שצריך ללמד תלמוד בחנם שכתב והטעם הוא לפי שמפרש הסתום דאי לאו התלמוד לא היינו מבינים שום מצוה לעשותה כמאמרה, ופשוט שהוא כדבארתי שהחיוב שאיכא על אחרים ללמד לתלמידים הוא רק לפרש הסתום שזה נקרא חוקים ומשפטים שיודעין לעשותה כמאמרה ולא המקרא לבד שהוא דבר סתום. אבל אין זה מה שמסיק הב"ח אבל מקרא שהוא פסוק הטעמים כר' יוחנן שאין יוצא מזה הוראה יכול ללמדו בשכר, והא בעצמו כתב שאף המקרא ממש אי לאו התלמוד לא היינו מבינים שום מצוה לעשותה כמאמרה והוא כסותר עצמו. וצ"ע בכוונתו ואולי קורא הב"ח עצם המקרא שהוא פסוק הטעמים שמזה מבינים פירוש המקרא כדאיתא בנדרים שם /דף ל"ז/ ויבינו במקרא זה פסוק טעמים וזהו עיקר הלמוד במקרא עם תלמידים והוי ר' יוחנן כמו הירושלמי, אבל א"כ איך שייך למיסבר שפסוק טעמים לאו דאורייתא. ולכן דבריו צ"ע אבל כוונת הגהת סמ"ק הוא כדבארתי וכתחלת דברי הב"ח.

ולפ"ז שהגמ' איירי בחנם יקשה מנא ליה לרמב"ם שהאב מחוייב ללמדו בשכר וצריכין לתרץ כתירוץ מהרי"ק שהביא הלח"מ בה"ג דהוא מסברא דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א"כ חייב ללמדו בשכר, וכיון שהוא מסברא הוא מדאורייתא. ושייך להסתפק על בן בנו כהכ"מ משום דהסברא הוא רק על האב שמצינו עוד דברים שהוא מחוייב אף שצריך הוצאת ממון כמו לפדותו ולהשיאו אשה וללמדו אומנות שצריך להוציא ע"ז ממון, דאחרים הא אין מצוה עליהם ללמדו אומנות לכן אף תורה שחייב ללמדו סברא הוא שחייב ללמדו גם בשכר אבל לבן בנו שליכא שאר החיובים לכן אין לנו הסברא שיצטרך ללמד גם בשכר דאפשר סגי לחייבו מהקרא דלבני בניך רק בחנם. אך אולי כיון שחייבתו תורה גם ללמד לבן בנו כמו לבנו בקרא אחד חייב גם בשכר כמו האב מאחר דשוה בזה להאב וזהו ספקו דהכ"מ.

עכ"פ ברש"י מפורש שמחוייב ללמוד כל התורה. ומוכרח זה דהא איתא במנחות דף צ"ט דמשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, ואם ליכא מצוה וחיוב ללמוד כל התורה כולה איזה גרעון יש במה שלמד ושכח דבלא למוד כלל הא ודאי אינו יודע. איברא שבפי' ר' יונה באבות פ"ג מ"ח איתא על הא דאמר ר' דוסתאי בשם ר"מ דמשכח דבר אחד ממשנתו הוא מתחייב בנפשו, כי יבא להורות ע"פ הזכרתו ויאסור המותר ויתיר האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, שטעם זה אולי לא שייך בלא למוד שלא ידמה לו שיודע ולהורות כיון שלא למד כלל וכן הוא כוונת הרע"ב בפירוש ראשון. אבל לא מסתבר שהלאו הוא ג"כ בשביל זה שלא יבא תקלה דע"ז הא יש איסור אחר בעצם ולא מסתבר שעל הסבה לבא לידי תקלה יהיה הלאו דמ"ש מסבות אחרות כגון שנתעצל קצת מלעיין בכל כחו שליכא ע"ז לאו מיוחד רק שע"ז אמר ר' יהודה באבות פ"ד מי"ג ושגגת תלמוד עולה זדון וכן הוא בב"מ דף ל"ג, וכ"כ שייך לומר על הסבה ששכח שיבא לידי תקלה שמתחייב בנפשו אבל לא שיהיה ע"ז שהוא סבה לאו מיוחד. ולכן צריך לומר שעל עצם השכחה אף באופן שלא יבא לתקלה איכא הלאו משום דחייב לזכור כל התורה שלמד. ואם לא היה כלל מצוה ללמוד כה"ת מ"ט יהיה לאו בשכח אחרי שלמד, ולכן מוכרחין לומר שיש מצוה וחיוב על כל אדם שילמוד כל התורה כולה ולכן כשלמד ושכח עובר בלאו. ואף שבלא למד לא נמצא שהוא ג"כ בלאו, הוא משום דשייך להחמיר בהאיסור כשנתעצל אחר שכבר קיים המצוה שהיה קל יותר מלמוד בתחלה כדאיתא בנדרים שם ובב"מ דף כ"ט שיהיה גם בלאו. אבל לא שייך לומר שבשביל שהוא ביותר טירחא לא יתחייב כלל לכן מוכרחין לומר שיש מצוה וחיוב ללמוד כל התורה כולה.

וכן מוכרח ברמב"ם פ"א מת"ת ה"י שכתב עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, ואם ליכא חיוב ללמוד כל התורה אלא רק כשלמד יש איסור לאו מלשכח נמצא שאינו מחוייב ללמוד כל העת אלא רק מי שכבר למד הרבה מחוייב כדי שלא ישכח, והא אמר זה על כל אדם שחייב ללמוד עד יום מותו, אלא הוא משום דמלאו דשכחה ידעינן שיש חיוב ללמוד כל התורה כולה אך אף שלמד כבר כל התורה מחוייב ללמוד בכל העת כדי שלא ישכח.

ונמצא לפ"ז שמה שא"ר אמי במנחות שם /דף צ"ט/ שבפרק אחד שחרית ופרק ערבית יצא ידי חובתו ופסק כן הרמב"ם בה"ח הוא לכאורה רק באיש שכבר למד כל התורה כולה והוא זכרן גדול שאין לחוש לשכחה, שמ"מ מצד מצות למוד תורה בעצם שחייב ללמוד ביום ובלילה סגי בפרק אחד שהוא קביעות מועט, אבל איש כזה כמעט שאינו מן המציאות. אך יש דין זה גם באיש שלא למד עדיין כל התורה וגם יש לחוש לשכחה אבל הוא אנוס משום שטרוד בפרנסתו כל היום שמ"מ צריך לכל הפחות לקיים מצות למוד התורה, אף שהוא אנוס מלקיים מצות למוד כל התורה.

וקיום מצות למוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי שהרי ילמדו במשך ז' שנים כל הש"ס ולכן הוא ענין גדול מאד. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין

שו"ת אגרות משה (חלק או"ח ד סימן לז)
הנה באו בקובלנא לרב אחד מהחברה דשומעי הדף יומי בביהמ"ד שלומדים שם בכל יום ויום בערב, איך שהתחילו להשכיר הרבה מקומות שבבנין ביהמ"ד להרבה דברים ואף לשעה האחת שלומדים הדף יומי, ועושים רעש גדול עד שאי אפשר בשום אופן ללמוד, ולכן באתי בזה להודיע שכשם שאסור לגרום להפריע התפלות, כך אסור להפריע זמן הלמוד שנקבע, כי כל עיקר בית המדרש הוא גם ללמוד התורה כמו להתפלות הקבועים, ובפרט למוד הדף יומי שנתייסד זה ע"י הגאון ר' מאיר זצ"ל הגאב"ד דלובלין והר"מ דישיבת חכמי לובלין בכנוס של אגודת ישראל העולמית. ולבד מה שאסור להפריע למוד התורה הקבוע בביהמ"ד מצד עניני איסור דבטול תורה דרבים, איכא בזה גם איסור דעניני ממון דהרי כבר הוחזקו ללמוד הדף יומי ברבים בחבורה אחת.
לכן אי אפשר להשכיר לשעה זו שלומדים הדף יומי אלו המקומות שמגיע משם רעש להמקום שלומדים הדף יומי כדי שיוכלו ללמוד ולשמוע השיעור, אלא רק לאחר אותה שעה ולקודם אותה שעה אם הם דברים ששייך להיות מזה רעש להפרעת הלמוד כהא דעניני שמחה ועניני מסיבות (פארדיס) וכדומה. ידידו, משה פיינשטיין.