תשובת הרב דוד כוכב: בספר 'בית רבי' על בעל התניא בפרק טז מסופר שכשחקרוהו בעת מעצרו הסביר שלכל אדם יש הדרכה המתאימה לשורש נשמתו. מצד אחד קיימים חסידים הראשונים המתפללים תשע שעות, ו"מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת וכו'" ואמר רבי יוחנן: "לואי ויתפלל אדם כל היום". ומצד שני רשב"י שתורתו אומנותו פטור מתפילה, ורבי שהיה מעביר ידו על עיניו במהלך השיעור ואומר קריאת שמע. מסתבר שמי שלומד דף יומי נוטה יותר לתורה, וטוב יותר שיתחזק בה משישלים את פסוקי דזמרה כולם. ואמרו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים". אמנם ביטוי זה נאמר גם לענין תורה – במסכת ברכות דף ה ע"ב, אך מקור הביטוי עוסק בקרבנות – במשנה במסכת מנחות דף קי ע"א, והובא להלכה בשולחן ערוך או"ח א, ד בענין תפילות ותחנונים שהם כנגד הקרבנות. ורצוי כ'פיצוי' לתפילה שנפגעה, להשתדל באותו זמן מועט לכווין היטב, ובכך יקיים את דברי השו"ע הנ"ל: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה". וּמֵעַז יֵצֵא מָתוֹק.
תשובה ע"פ פסקי הרב עובדיה יוסף: בגמרא במסכת קידושין (דף ל.) אמרו, "ושננתם לבניך", לעולם ישלש (יחלק לשלושה חלקים) אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד. כלומר, מחוייב כל אדם מישראל, לחלק את זמנו בלימוד התורה, שילמד גם מקרא (חומש, נביאים וכתובים), גם משנה וגם תלמוד. וכן פסק רבינו הרמב"ם (בפ"א מהלכות תלמוד תורה), שחייב אדם לשלש זמן לימודו. כיצד? אם היה בעל אומנות או מסחר, ועוסק במלאכה לפרנסתו שלוש שעות, ובתורה עוסק תשע שעות, קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש ילמד תורה שבעל פה, ובשלש ישכיל ויבין אחרית דבר מראשיתו ללמוד דבר מתוך דבר עד שידע היאך דיני המצוות והיאך יוציא דין האסור והמותר. ובדברי רבותינו האחרונים דיברו הרבה בעניין זה, מהי הדרך הישרה בלימוד התורה. וכתבו הפרישה והש"ך ועוד מגדולי האחרונים, שיש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד (גמרא) עם פירוש רש"י והתוספות. (ממש כלימוד דף היומי). ואינם לומדים בספרי הפוסקים. אבל נראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי פוסקים, ואינן יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימוד הגמרא, וזהו ששנינו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (מגילה כח:), שהוא הלומד הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם העוסק שעות ארוכות בתורה, יוכל לעסוק גם בלימוד התלמוד כראוי. ולכן בנדון השאלה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יחוה דעת חלק ששי סימן נב), שבודאי שלא נכון שילמדו כולם בכל יום דף יומי, במקום שילמדו שיעור בהלכה. והספרדים בכל מקומות מושבותם היו רגילים בכל יום לשמוע שיעורים בהלכה מפי תלמידי חכמים, וכך היו בקיאים בדיני התורה, וכיום במקומות רבים נתבטלו לגמרי השיעורים בהלכה, מחמת לימוד הדף היומי, שרבים מאד מסתפקים בו. וכתב הגאון רבינו יהונתן איבשיץ בספר יערות דבש, שכל מי שלא למד הלכות שבת על בוריין פעמיים ושלוש לא יוכל להמלט מעון חילול שבת, הן מדאוריתא והן מדרבנן. (ומכאן תשובה לרבים ששאלו, מדוע ב"הלכה יומית" הארכנו לפני מספר ימים בפרטי דיני בורר, ושאבותיהם לא נהגו להזהר בזה כל כך. ובאמת שכל מה שכתבנו הוא הכרחי על פי השלחן ערוך, ועל כל אדם חובה להיות בקי בדינים פשוטים אלה). ובודאי שמי שיכול, ראוי שילמד בכל יום גם שיעור דף יומי, וגם שיעור בהלכה, ובכך יבא על סיפוקו. אבל אם אינו שומע אלא שיעור אחד, עליו להעדיף שיעור בהלכה, כי ללא לימוד ההלכה לא ידע את דיני התורה. וכמו כן נשים הקוראות בכל יום בספר תהלים, שמעלתן גדולה, מכל מקום יזהרו גם לקבוע איזה זמן ללמוד את דיני התורה, שאף הן מצוות להיות בקיאות בהם.
שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ל"ו אות ט') וגם משמע מהרמב"ם שאיכא מצווה חיובית על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את כל התורה, שהרי נקט גם חיוב זה בפ"א ה"י, שהוא החיוב שעל כל אחד ואחד מישראל שצריך ללמוד עד יום מותו מטעם דכל זמן שלא יעסוק בלמודו הוא שוכח, שמזה הכרח שגם צריך ללמוד, דאל"כ לא היה שייך לאסור השכחה. אבל חיובו הוא רק בזמן שקבע לקיים מצוות הלימוד, והיינו שצריך להשתדל שילמוד בכל יום פרק אחר. אבל הוא לימוד שלא בעיון, שהרי א"א בזמן קצר ללמוד בעיון. אלא שהלימוד בעיון לא שייך למצווה זו שנאמרה בפ"א, ששייך לקיימה אף אלו שלומדים רק זמן קטן ביום וזמן קטן בלילה. והוא מקור ללימוד דף גמרא שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן שהיה חברה ש"ס, בין ללמוד בחבורת בע"ב כל הש"ס והרב למד זה עמהם, בין לחלוקת הש"ס לבע"ב היכולין ללמוד גם בעצמן שילמדו בהעיר כל הש"ס גם ע"י הבע"ב. וכשהיו בעיר הרבה בתי כנסיות, היה זה ברוב בתי כנסיות בכל ביהכ"נ לעצמה. וכשהתחילו מתרשלין בזה, הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין, שיהיה דף יומי כללי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י ר' אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא - אף שאין לומדין גם תלמוד ירושלמי, מחמת שקשה הלימוד בירושלמי מפני שאין עליו פירוש מבואר בלשון קצר וברור ונכון כפירוש רש"י על הבבלי - מחמת שהתלמוד בבלי עיקר להלכה. וגם דורות הקדמונים היו הרבה, גם חכמים גדולים, שלא למדו את הירושלמי, וגם הרבה שלא ראו אותו מפני שלא העתיקו אותו הסופרים כל כך כהבבלי. שלכן החשיבו לעניין הלימוד דתושבע"פ שחייבו גם את בע"ב ללמוד, רק תלמוד הבבלי. שזה למדו בע"ב בחברות הש"ס שהיו בהעיירות, וגם קביעות הדף היומי רק בתלמוד בבלי. אבל עכ"פ קיום המצווה כראוי לא נתקיים בזה, וגם ליכא חיוב הכרחי ממש על כל אחד ואחד, ולא נחשבו עבריינין בזה.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. אם אתה מקפיד תמיד על זמן קריאת-שמע הראשון (אע"פ שהמקל יש לו על מי לסמוך ואין מוחין בידו), הרי זה כנדרי מצוה ואסור לך לבטלו. ב. מאידך גיסא, אם לא תלמד בשעה הקבועה ללימוד, אתה עלול להתבטל ממנו לגמרי, ולכן אתה חייב באמת לא לעשות זאת, ובפרט אם זו קביעות העיתים לתורה העיקרית שלך. ג. לכן נראה שהעצה הטובה ביותר היא לקרוא קריאת שמע לבדה בזמן הראשון, קודם הלימוד (למרות שזה ללא ברכות קריאת-שמע וללא תפילין), ואז ללמוד את השיעור ולאחר השיעור להתפלל בזמן השני. (אך אם לא תספיק אף את הזמן השני, נראה שאין כדאי לעשות זאת). וכעין שמצינו שרב היה נוהג כך וכן עוד חכמים. ד. יש נוהגים (על פי הגאון רבי ישראל מסלנט) לעשות תנאי לפני הקריאת-שמע הראשונה, ולומר (או לפחות להרהר): "אם ההלכה היא כהמג"א הריני מכוון לצאת כעת, ואם ההלכה כהגר"א הריני מכוין שלא לצאת כעת" (כדי להרוויח שקריאת-שמע של החיוב תהא בברכותיה ובתפילין).
תשובת הרב דוד ספרלינג (מתוך: גליון "דרך אמונה" מס' 85): לכאורה כשהתחלת ללמוד דף יומי, היה לזה תוקף של נדר שתלמד כל יום דף אחד מן הש"ס, וגם שתלמד את כל הדפים שבש"ס – זאת אומרת, קבלת ללמוד גם כל ה"דף" וגם כל "יומי[י]". הרי אפילו אם לא אמרת בלשון נדר, כשאדם סתם אומר שהוא ילמד דבר מסוים, זה עצמו מספיק לחייבו כנדר, כמו שכתוב בגמרא (נדרים ח ע"א) "אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלקי ישראל". וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד, ריג, ב; רג, ו וש"ך ה). לכן, נראה שכל אדם שלוקח על עצמו לימוד מסוים, ואומר שילמד דף יומי או פרק תנ"ך כל יום וכו', כבר חייב בדבר בתוקף של נדר. לכן נראה שאתה חייב להשלים כל יום את הדף, ואם לא למדת את זה ביום, יש להשלימו מיד בלילה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (או"ח רלח, ב) "אם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביומו ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד". והסיבה לכך היא שלמחרת בבוקר כבר עבר ה"יום" של הנדר (שהוא מהבוקר עד למחרת בבוקר), ונמצא שביום זה לא השלמת חובך, ועברת על הנדר. האם נשאר חיוב להשלים את הלימוד אם גם עבר הלילה שאחרי יום חיובו? בזה נחלקו הדעות. יש אומרים שזה כאילו נדרת ללמוד את הדף דווקא ביומו, וכמו מי שנדר להביא קרבן ביום מסוים, אם עבר זמנו בטל קרבנו, ואינו יכול להשלימו. אבל יש אומרים שזה אינו כן, ולמרות שנדרת ללמוד את הדף בכל יום, המשמעות הייתה שסוף כל סוף תלמד כל דף (ע' פתחי תשובה, יו"ד רמו, א, שנראה שדעתו נוטה שאכן חייב להשלים). ונראה לומר שבלימוד הדף היומי, כשהרבה מגידי שיעורים "מאחרים" בלימוד לפעמים, ואז משלימים כמה דפים קלים בפעם אחרת, שכוונת הקבלה הייתה ודאי להשלים את הדפים בסך הכל, ולאו דווקא ביום של הדף עצמו בלבד. לכן, למרות שלא קיימת את החלק של הדף "יומי", עדיין נשאר החיוב של ה"דף", ואתה חייב להשלים את הדפים החסרים. ומפני חומרת האיסור של נדרים, כותב המשנה ברורה (סימן רלח ס"ק ה) "טוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר, פן יזדמן איזה פעם שלא יוכל להשלים". למרות שוודאי מן הראוי שתשלים את הדפים שחסרת – הרי בזה גם תזכה למצוות תלמוד תורה ביתר שלמות, וגם תזרז את עצמך להיות עקבי בעתיד ולא להפסיד – בכל זאת, כל מה שכתבנו היה רק בגדר "לכאורה". למעשה לא עברת (ב"ה) על איסור חמור של נדרים, גם אם לא אמרת בהתחלה "בלי נדר" כעצת המשנה ברורה. וזה מפני שבהתרת הנדרים שאמרת בערב ראש השנה, או בכל נדרי בערב יום הכיפורים, מסרת מודעה שאין ברצונך שהקבלות שלך יהיו בגדר נדרים. לא סומכים על התרת נדרים זו במקרה שבאמת אמרת נדר, שאז בוודאי צריך לקיימו, אבל במקרה הזה, אפשר לסמוך על התרת נדרים זו מפני צירוף של שתי סיבות: הראשונה היא שלא אמרת את הנדר במפורש אלא רק "אשנה פרק זה" (אף שהגמרא משווה זאת לנדר), והסיבה השנייה היא שבאמת לא התכוונת לנדר, ובמקרה כזה, התרת הנדרים של ערב ראש השנה מועילה, ואין הלקיחה על עצמך ללמוד דף יומי נחשבת לנדר שמחייב (ע' שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא, כ). לכן, למעשה, יש לעשות כל מאמץ להשלים את החסר, ותזכה באמת לסיים את כל הש"ס כראוי. אבל אין על זה חיוב של נדר, ואין בך חטא אם לא תצליח להשלים בסיבוב הזה של הדף היומי את כל הדפים. ואי"ה בסיבוב הבא בעוד שבע שנים (אם לא לפני זה) תזכה ללמוד כל דף ודף.
תשובת הרב עובדיה יוסף טולידאנו (אתר דין): שלום רב, זה לשון מו"ז מרן בספרו הליכות עולם (חלק ח' עמ' שלז): בעלי בתים בזמן הזה שאין להם פנאי ללמוד יותר משעתיים שלש בכל יום, לא ילמדו אלא הלכה למעשה מתוך השלחן ערוך, ונושאי כליו, שמפיהם אנו חיים, שזהו שורש ועיקר הלימוד בתורתנו הקדושה, לדעת מה יעשה ישראל, ואינם יוצאים כלל ידי חובת מצות תלמוד תורה, בלימוד המשנה והגמרא, כי אין למדים הלכה מפי תלמוד (נדה ז:). וכן מה שאמרו (בנדה עג.) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, היינו הלכות פסוקות. אבל הלומדים "דף יומי" בלבד מהתלמוד שלנו, אינם יוצאים בזה ידי חובת מצוות תלמוד תורה, שהרי כתב הגאון רבינו מהר"י בן מיגאש (סימן קיד), שאין בימינו מי שיוכל לפסוק הלכה מפי התלמוד, אלא רק על פי פסקי הגאונים, ואותם המדמים בנפשם להורות מחוזק עיונם בתלמוד, ראוי למונעם מזה, שאין בזמנינו מי שהוא ראוי לכך. ע"ש. אולם מי שיש לו ארבע שעות ביום, או יותר, ללמוד, יקבע שלש שעות מהן בלימוד ההלכה, והשאר ללימוד הגמרא והראשונים כאשר תשיג ידו. ע"כ. ובמקורות שם הביא דברי הש"ך (יו"ד סי' רמו ס"ק ה): כתב הדרישה, יש בעלי בתים שנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם רש"י ותוספות, ואינם לומדים בפוסקים, ומביאים ראיה ממה שאמרו (בסוף נדה), שכל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אבל האמת היא שצריכים ללמוד בספרי הפוסקים דיני התורה הלכה למעשה, כמו בהרי"ף והרא"ש, ודומיהן, שזהו שרש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים ידי חובה כלל בלימוד התלמוד, ורק מי שיש לו פנאי גדול ללמוד, כמו תשע שעות, ילמוד בתלמוד, אבל בעלי בתים אלו שאינם לומדים אלא שלש או ארבע שעות, לא ילמדו תלמוד לחוד. עכ"ל בקיצור. וכ"כ בש"ע הגר"ז (הל' ת"ת פ"ב סעיף ט), שאדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד הדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותם, כדי לקיים המצוות, ולהיזהר שלא להיכשל באיסורים ח"ו. דהיינו בשלחן ערוך אורח חיים, כמעט כולו, ומעט יורה דעה, ומעט באבן העזר וחושן משפט, כל הלכה ברורה בטעמה על פי הבית יוסף. ע"ש. וזה תורף דברי התשובה מאהבה בפתיחה לחלק ב', "וזה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו שלחן ערוך אורח חיים, אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכתא רבתי לשבתא וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי כמה מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת. וכמ"ש בש"ך יו"ד (סי' רמו סק"ה) [הנ"ל], שבכל כיוצא בזה צריכים ללמוד פוסקים". וכו'. עכת"ד. וכן כתב הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ בספר יערות דבש, כי מי שלא למד הלכות שבת על בוריים פעמים שלש, לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת, הן בדאורייתא והן בדרבנן. וכתב ע"ז הגאון מליסא בדרך החיים, ועל זה ידוו כל הדווים, כי יש כמה מופלגים בתורה שעוסקים בש"ס בפלפול ובחריפות, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים ובאים לידי ספק חילול שבת. [וכן הביאם הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סי' כט אות ח). וכ"כ גם בזכרונות אליהו א"ח (עמוד קכו). וכ"כ הגאון בעל משנה ברורה בהקדמתו להלכות שבת חלק ג]. ישמע חכם ויוסף לקח. עכ"ל. אולם, יש להדגיש, כי מה שהזהיר ללמוד הלכה, היינו דוקא הלכה במקורותיה, דהיינו לימוד ההלכה משורשה, שכן מי שלומד הלכות מספרי קיצורים, במהרה הוא שוכח. וכך הזהירנו רבות. ועל כן, טוב תעשה שתחפש לך רב ת"ח, או שיעור קבוע הניתן במקומך, שבו לומדים הלכה בצורה עיונית, כדי להבין את ההלכה ממקורותיה, ובתוך כדי כך גם לחדד את שכלך. ובאם לא תמצא רב שילמד אותך כך, אזי דומני שטוב תעשה אם תלמד שעה דף היומי מרב ת"ח, ובשעתיים הנותרות קח לך חברותא ת"ח, שילמד עמך הלכה במקורותיה. וה' יצליח דרכך, לדעת את הדרך אשר תלך בה.
תשובת הראל שפירא: אינני מכיר מקור שכזה. אם קבלה היא - נקבל, אך אם לדין - נראה שיש תשובה, שהרי מסברה פשוטה הדבר איננו מתקבל על הדעת, ואף נשמע תמוה. לכאורה אף נראה, שהחפץ-חיים כתב במפורש את ההיפך בנוגע לקיום התורה, בספר 'זכור למרים' פרק כב: "ואל יחשוב האדם שאף אם לא יקיים את כל התורה בשלימות לא יבוא הקב"ה עמו לחשבון, ויתן לו חלק בגן עדן כאילו קיים כל התורה, לפי שמשער בנפשו שימצא חן בעיני ה' יתברך עבור שמסר נפשו כמה פעמים על קיום מצוות התורה. לא כן הדבר, כי צריך אדם לדעת כי מכל מצוה ומצוה שאדם עושה בעולם הזה נבראת זריעה רוחנית, שממנה יצמח חלקו לעולם הבא שמזה תתעדן נפשו מאד". ואף בדבריו ב'שמירת הלשון' (חלק א, שער התורה, פרק ג) נראה שלא מקבל עמדה זו, שהרי כך כתב: "ומי שאין לו פנאי ללמוד תורה בתמידות, מחויב עכ"פ לקבוע עתים לתורה. שכן אחז"ל בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה". בוודאי שמי שעובד לפרנסתו, ומצליח לקבוע מידי יום זמן ללימוד הדף היומי, ראוי להערכה ולהערצה מרובה, ואשרי חלקו וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, אך לא נראה סביר, שגם השעות בהם עסק בפרנסתו נחשבים הם לשעות לימוד תורה, אך כמובן שיש לשעות אלו ערך בפני עצמם.
הרב שמאי קהת הכהן גראס (שו"ת שבט הקהתי, חלק ד, סימן רלה): נראה לענ"ד דיקבלו עליהם ללמוד הדף היומי בלי נדר, והוא עפ"י דאיתא בספר חסידים (סי' ת"כ, ובסי' תתש"י) וז"ל: "כתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך, אבל בזמן הזה אין נשבעין לקיים המצוה שמא יעבור על השבועה אבל הראשונים אפילו אם היו ממיתין אותן לא היו עוברים על שבועתם", עכ"ל. וראיתי בס' תשובה מאהבה (בח"ב סי' של"ז) בריש הל' נדרים שתמה על הס"ח דמה שייך שיתרשל בשבועתו הא מצווה ועומד מהר סיני לקיים המצות עשה ושלא לעבור על הל"ת ונשאר בצ"ע. אבל נראה דלא קשה, דכה"ג הק' התוס' במס' שבועות (כט, א) בד"ה כשהשביע, על הא דהשביעם משה שלא יעבדו ע"ז, והק' התוס' דמה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא משה שיעבדו ע"ז כמו כן היה לו לירא פן יעברו על השבועה ונשארו בצ"ע. וצריך ליישב דודאי לעבור על השבועה חמירי לאינשי מאוד דאפילו להבדיל - אצל אומות העולם חמירי מאוד לעבור על השבועה כמו שמצינו בתנ"ך ועל כן שפיר השביעם משה דיראו לעבור על השבועה. וניחא הס' חסידים דבזה"ז היצה"ר מתגבר מאוד לעבור גם על השבועה, דשבועה נעשה קל בעיני בני אדם, ודו"ק. והספר חסידים הנ"ל מובא להלכה בהרבה פוסקים. עי' בס' חכמת אדם (כלל צ"א ס"ו), ועי' בס' תהלה לדוד על יור"ד (סי' ר"ג), ועי' בס' יד שאול על הל' נדרים שם, ועי' גם בשו"ת דברי חיים (ח"ב בהשמטות סי' ל"ה) שכתב בשוחט שעשה קלות, שיקבל עליו דברי חבירות אבל לא יזכיר שום איסור או חרם או שבועה כי יש חשש שיכשל ח"ו. ועי' ג"כ במג"א (סי' רל"ח) על הא דכ' שם המחבר אם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביום ולא השלימו ישלימנו בלילה מיד. וכ' שם המג"א ישלימנו דהוי נדר ולכן יתנה בתחילה שלא יהיה עליו נדר, עכ"ל. ועי' בשו"ת שבט הקהתי ח"א (סי' רמ"ח). ועי' ג"כ מה שכתב רבינו הגר"א במשלי (כב-כז) על הפסוק אל תהי בתוקעי כף בערבים משאות, וז"ל: אל תהי בתוקעי כף לנדור נדר על עצמו לעשות איזה דבר או סיגוף על עצמו וגם בעורבי משאות שתדור ללמוד כמה מסכתות אל תהיה רגיל בזה כי אם לא תקייים הנדר למה יקח משכבך כמ"ש בעון נדרים וכו', הרי לך דבזמן הזה אין לקבל עליו לעשות איזה מצוה בתורת נדר. העולה להלכה: אלו שמקבלים עליהם ללמוד הדף היומי יתנו בתחילה שלא יהיה עליו בתורת נדר, וכדי שלא יתרשלו בהלימוד יכולים לקבל עליהם דאם יתרשלו מהלימוד יתנו כך וכך לצדקה דדבר שיוכל לקיים מיד יכול לידור כמו שכ' החכמת אדם (בכלל צ"א ס"ו) וז"ל: מ"מ בזמן הזה יזהר האדם מאוד בזה לא לידור לעשות מצוה כי ראיתי שנכשלים בזה אלא אם כן הוא דבר שיוכל לקיים תיכף כי היצה"ר יתגבר עליו יותר, עכ"ל. וממילא אם מקבל עליו שיתן כו"כ לצדקה תיכף, אין שום חשש.
תשובת הראל שפירא: שלום רב, מעלה גדולה היא ללמד אחרים תורה, ובפרט תלמידים צעירים, בהם חשוב מאוד להשריש הרגלי לימוד, אהבת תורה וידיעות בסיסיות ראשוניות. לכן, גם אם אינך מצליח למצוא זמן פנוי ללימוד עצמי, אל ירך לבבך, כיון שעיסוקך חשוב לאין ערוך. זאת ועוד, הנסיון מורה על כך שכדי ללמד אחרים כראוי, הרי שעליך ללמוד היטב, בהעמקה ובהיקף, את מה שאתה אמור ללמד אותם, ולימוד זה נחרט בזיכרון טוב יותר מאשר לימוד רגיל שלא על מנת ללמד. בנוסף, הלומד על מנת ללמד זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, כיון שרבים תלויים בו, וגדול שכרו של המזכה את הרבים. כמובן, שכדאי וחשוב מאוד להוסיף מסגרת לימוד פרטית אחרת, באופן קבוע על בסיס יומי. יש לכך חשיבות במספר היבטים: לימוד זה יאפשר לך להתפתח עוד בלימוד ולהרחיב ידיעות בתורה; לימוד זה יהיה לימוד "לשמה" ולא במסגרת של מחוייבויות עבור פרנסה וכדומה; תלמידים שיראו את ה'מלמד' שלהם לומד בעצמו תורה יספגו בכך את אהבת וחשיבות לימוד התורה, שהרי אף ה'מלמד' שלהם יושב וקובע עיתים לתורה ואינו בן חורין להיבטל ממנה. במידה וזמנך מצומצם, כדאי למצוא ולקבוע מסגרת לימודים קבועה וסדורה (עמוד גמרא יומי, לימוד רי"ף יומי, לימוד משניות יומיות וכדומה), אך כפי העולה משאלתך, רצונך ללמוד דווקא דף יומי. היתרונות הגדולים בהצטרפות ללימוד הדף היומי ידועים ומפורסמים, ובכללם: חשיבות הלימוד בכל חלקי התורה (כדוגמת מסכתות מסדר קדשים), וכן ההשתתפות בלימוד עם ציבור גדול של עשרות אלפי יהודים נוספים, ותחושה של שותפות לכלל ישראל. אך דא עקא, שכפי העולה משאלתך, יתכן ואין לך מספיק זמן וישוב הדעת ללימוד דף יומי, ולכן נראה לענ"ד שהעצה היא להסתפק בתקצירים ובסיכומים. ניתן היום למצוא שיעורים מוקלטים רבים שאורכם לא עולה על חצי שעה, וחלקם אף לא עולה על עשר דקות, ובכך לספוג משהו - אך משהו קבוע וסדיר - מהדף היומי. ישנם גם תקצירים וסיכומים הכתובים בסגנונות שונים, ובאמצעותם ניתן ללמוד בכל יום בדקות בודדות את עיקרי הדף היומי, ובכך גם לשמור על קביעות יומית בלימוד וגם להיות חלק מהמסגרת הגדולה והחשובה של לומדי הדף היומי. סביר אף להניח שלאחר תקופת התמדה בלימוד, תגלה שיש לך למעשה עוד קצת זמן ללימוד קבוע בכל יום, וכך אף תוכל בסופו של דבר ללמוד את הדף עצמו ולא להסתפק בתחליפים. בהצלחה רבה.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, ברכות, סד ע"א): ראשית דבר יש לדון אם ע"י לימוד דף קצר יקיים הנודר את נדרו ללמוד 'דף'. והנה מהר"ם שפירא מלובלין מייסד הדף היומי בספרו אור המאיר (ח"א תשובה ע"ה) הוכיח שהמקבל עליו ללמוד דף יומי יוצא ידי חובתו בדף האחרון למרות שהוא קצר, מהא דבתוס' במנחות (ל. ד"ה פסוק) נאמר דאע"ג דכל דף של ס"ת צריך להיות ס' שיטין כמבואר במסכת סופרים, בדף האחרון ליכא למיחש להאי, א"כ ה"ה בדף האחרון בגמרא ליכא למיחש, יעו"ש. ויש לחלק דמה שצריך ס' שורות הסיבה היא כדי שהתורה תיראה מלאה ולא מועטת, כל זה בדפי התורה פרט לדף האחרון שכל אחד מבין שהיא אינה יכולה להיות מלאה כי הוא סיום החומש, ומסתדר כך שהעמוד יכיל את כל מה שנשאר. אבל בקיבל עליו ללמוד דף יומי, אולי דף קצר שלפעמים הוא רק חצי עמוד אולי אין זה מספיק להחשב דף לקיום הנדר. אך כבר הורה הזקן מהר"ם שפירא זצ"ל דמועיל. ולעצם השאלה אם מותר לדחות את קיום הנדר לזמן מאוחר יותר, יעויין בשו"ע (או"ח סי' תקס"ח ס"ג) מי שנדר להתענות סך תעניות יכול לדחותם עד ימי החורף שהימים קצרים. וכתב שם המ"ב (ס"ק כ"ז-כ"ח) אף שהנדר היה בימי הקיץ מכל מקום מותר לו לדחותם לימי החורף, מאחר ולא התנה שהתעניות יהיו בימי הקיץ, וכתב המג"א דהיינו דוקא בנאנס שאינו יכול לקיים תיכף, אבל בלא"ה אינו רשאי לדחותם, דחייישינן שמא ימות, אם לא שהוא זמן מועט עד ימות החורף, וכן פסק במחנה אפרים שצריך לקיים מיד עכ"ל. לאור זאת גם בעניננו אם הנודר חולה שקשה לו לשהות זמן רב בבית הכנסת רשאי לבחור דף קצר וגם דף בסוגיא קלה, משא"כ אם אינו אנוס חייב לקיים נדרו מיד, אלא אם כן הוא זמן מועט לדף קצר או לסוגיא קלה.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: אוריתא, כרך כ, עמ' קצה): אין ראוי.
הרב יצחק זילברשטיין (הובא ב: אוריתא, כרך כ, עמ' רלו): נאמר במשנ"ב סימן צ' סקנ"ו: וכל שכן דלומד תורה ברבים עם תלמידים שאין לו לבטל מלימודו לילך לבית הכנסת. וכתב שם הרמ"א ואפי' הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן (לבטל תפילה בציבור בשביל לימודו) כדי שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת עכ"ל. ולכן באקראי מותר למגיד שיעור להתבטל מתפילה בציבור כדי ללמד תורה ברבים. וכתב הרמב"ם (בהל' ת"ת פ"ג הי"ג) וז"ל: לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן... אלא בת"ת. והסביר מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל, את דברי הרמב"ם במשל: מלך שעשו לו בני מדינתו כתר יהלומים, אך במרכז הכתר חסר יהלום, כתר זה אינו ראוי להניחו על ראש המלך כי חסר ברצף היהלומים. וכך העוסק בלילות בתורה מכל לילה נוצר יהלום, ונעשה מהיהלומים כתר למלכו של עולם, אולם רק אם לא החסיר ואפי' לילה אחד (משנת ר"א ח"א ע' כ"ט וע' ס"ח). מעלה זו שלא יחסיר לילה נאמרה על לימוד התורה, אבל לא על תפילה בציבור - ולכן בדיעבד ובאקראי יבטל תפילה בציבור, ולא לימוד תורה בציבור.
בשם הרב מיכל יהודה ליפקוביץ (הובא ב: דרכי החיים, חלק ב, עמ' פח): שאלה ממג"ש ללימוד דף היומי: כשימי שישי הם קצרים, וישנן ב' אפשרויות לזמן מסירת השיעור ביום שישי: א. למסור את השיעור בשעה 1 בצהריים, שזה זמן שהלומדים אומרים שקשה להם מאד לבוא, עקב ההכנות לש"ק, אך אעפ"כ כולם באים. ואמנם א' מוותיקי וממייסדי השיעור, המגיע כמעט כל יום, קשה לו באופן מיוחד והוא מגיע לחלק מהשיעור של ימי שישי. ב. למסור את השיעור בליל ש"ק, ואז אומר הנ"ל שלא יהיה לו שום קושי לבוא. אך יש לומד אחר, שגם הוא ממייסדי השיעור ומגיע כל יום, שטוען שלא יוכל לבוא בכלל, היות והוא נכה ויכול להגיע לשיעור רק ברכב, אך מאידך, לשאר הלומדים יהיה יותר נח לבוא בליל ש"ק לשיעור, מה גם שכידוע יש מעלה גדולה ללמוד בש"ק. השיב מו"ר שליט"א: היה כדאי לקיים שני שיעורים, ביום שישי ובש"ק. והוסיף וסיפר עובדא מרבו מרן החזו"א זי"ע. באחד הימים שהה בביתו הרה"ג ר' ישראל אריה לישנסקי זצ"ל, ובאותה שעה ירד גשם זלעפות. שאל הרה"ג רי"א זצ"ל את מרן זי"ע באשר יש לו בשעה זו קביעות לומר שיעור במקום פלוני, האם עליו לצאת בשעה זו לטרוח לילך לומר שיעור, אשר בוודאי רוב משתתפי השיעור לא יבואו מחמת הגשם להשתתף בשיעור. מרן זיע"א שאל וכי אף אחד מלומדי השיעור לא יבוא. ענה הרה"ג רי"א זצ"ל כי אחד המשתתפים אפשר שיבוא. ענה מרן זיע"א: אם כך בוודאי יש לטרוח וללכת, אף בשביל משתתף אחד כדאי ללכת, ואף בגשם, ובלבד שלא לבטל הלימוד. [ואכן קיימו שני שיעורים א' בעש"ק וא' בליל שב"ק, וראו סייעתא מיוחדת שניתוספו לומדים ושני השיעורים הצליחו].
אתר ישיבת הכותל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה... ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רמב"ם הלכות ת"ת פ"א). אכן, תופעת לימוד הדף היומי שהולכת ומתרחבת מיום ליום היא תופעה מבורכת. הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל הציג את רעיונו בחודש אלול בשנת תרפ"ג בכנסיה הגדולה של רבני אירופה בוינה. בתחילה סבר ר' מאיר שפירא כסברתך שרעיון זה צריך להיות נחלת בני הישיבות. וכך הוא סיפר (אור המאיר עמוד 202): "בתחילה שניצנץ במוחי הרעיון של הדף היומי חשבתי להציע אותו אך ורק למען הצעירים" (בישיבה העולמית בלובלין שעמד בראשה למדו את הדף היומי ב"עיון" עם כל הראשונים ועד פסיקת ההלכה השייכים לדף). אך תוך כדי נאום, כשראה שרעיונו התקבל ע"י הקהל, שינה ר' מאיר את תוכניותיו, וכך סיפר: "אולם כשהתחלתי לדבר ארוכות וקצרות בדבר התועלת בלימוד דף היומי, כי לדעתי יש בזה תועלת רבה אם בכל יום נלמד דף גמרא אחד ע"י רבבות יהודים והוא מגיע השמימה, באה ההפתעה הגדולה שהרעישה עולמות ממש, וכולם הסכימו פה אחד שההחלטה מחייבת את כל ישראל". הרעיון החדש התקבל בהתלהבות רבה באותו מעמד, ובראש השנה תרפ"ד התחילו רבבות עמך בית ישראל ללמוד את הש"ס מהדף הראשון. 88 שנה אחרי, וברוך ה' זוכים ורואים עוד ועוד שיעורים שנפתחים, ועוד אנשים תלמדי ישיבות ובעלי בתים שמצטרפים למסגרת הלימוד הזאת. צודק אתה בטענתך שבשעה אחת קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד דף גמרא כדבעי, ולחזור עליו. אמנם, כמדומני שיתרונות הלימוד במסגרת זו מרובים הם: באגרות משה (יו"ד חלק ב', סימן קי') מבאר שיש מעלה גדולה בלימוד זה, שהרי לבד מעצם מצוות לימוד התורה, ישנה מצוה שילמד את כל התורה. "תורת ה' תמימה משיבת נפש"- בזמן שהתורה שלימה אז היא משיבת נפש. ומסיים שם הרב פינשטיין "וקיום מצות לימוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי שהרי ילמדו במשך ז' שנים את כל הש"ס, ולכן הוא עניין גדול". בשאלתך, הצעת לעבור על כל התורה ע"י ש"ס משניות, בוודאי רעיון זה מבורך, וברור הדבר שאין לימוד הדף היומי פוטר את האדם מלעשות כן, שכן לכשליש מהמסכתות אין עליהם תלמוד בבלי. אך עם זאת, אין לימוד המשניות יכול לבוא ולהחליף את לימוד הגמרא שהיא אבן יסוד בתורתנו הקדושה, הן בבירור ההלכה והן ביראת שמים שהלומד מקבל מהפגישה היומיומית עם דברי התנאים והאמוראים בהלכה ובאגדה. מסופר שכאשר ר' מאיר שפירא ביקר בראדין אמר לו החפץ חיים "שבשמים שמחים מאוד במפעלך" ובטעם הדבר הסביר הח"ח שעד שר' מאיר שפירא הגה את רעיונו, עמדו מספר מסכתות מהש"ס בארונות הספרים מיותמים ומבוישים, ואתה בחכמתך החזרת אותם לסטנדר. ומעל לכל יש לציין את הקביעות של מסגרת זו, והמשוואה הנצחית: יום=דף גמרא! לסיום, ברצוני לחזק ידך על שזכית לקבוע עיתים לתורה יום-יום. יישר כחך!
תשובת הראל שפירא: בגמרא במסכת ברכות כח ע"ב מסופר כך: "רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף. למחר כי אתא, בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף, א"ל מ"ט לא אתא מר לפרקא... ". מגמרא זו דייק הרב יצחק זילברשטיין (קב ונקי, עמ' רפג, סימן שט) שאביי שאל בפרהסיה את רב אויא על היעדרותו מהשיעור, כי כך משמע מלשון הגמרא ("למחר כי אתא"), שמיד בבואו למחרת לפרקא שאל אותו אביי שאלה זו לעיני כולם. והביא שם בשם הגרי"ש אלישיב, שההסבר לכך שמותר לשאול שאלה כזו לעיני כל, הוא בגלל שהמשתתף בשיעור קבוע, אם פעם מחסיר מלבוא, הרי שהוא מרפה בזה את ידי המשתתפים האחרים, ולכן תיקונו הוא לשאול אותו ברבים ולשמוע את תשובתו כדי שהשיעור יתחזק ויגדל. ייתכן גם להוסיף על דבריו ולומר, שהטעם להיתר זה הוא כדי להסיר חשד, כדי שלא יחשבו משתתפי השיעור שאחד המשתתפים נעדר ללא סיבה מוצדקת, ולכן טוב לשאול אותו מדוע החסיר ובכך יתגלה לעיני כל שהיתה לכך סיבה מוצדקת, ואין הוא מזלזל חלילה במסגרת הלימוד הקבוצתית (וכפי שמשמע מהלשון "לאנוחי דעתיה דרב יוסף"). אך כמובן, שהתורה "דרכיה דרכי נעם", ואם חלילה משתתף השיעור שנעדר עלול להיפגע מהעלאת הנושא בפומבי בפני שאר חברי השיעור, הרי שנראה פשוט, שכדאי להימנע מכך, ולמצוא דרכים אחרות להתעניין בשלומו ולנסות לחזק אותו להתמיד ולבוא לשיעור היומי, ולהדגיש לו את החשיבות של תמידים כסדרם, הן ברמה האישית והן ברמת הקבוצתית. בשולי הדברים נעיר, שנראה שברוב המקומות בהם מתקיים שיעור דף יומי, שאלה זו כלל אינה רלוונטית. מסביב למסגרת הלימוד היומי הקבוע נוצר בדרך כלל גיבוש וקשר חברי ומשפחתי טוב בין המשתתפים (וטוב וחשוב לחזק זאת בהזדמנויות ובאירועים שונים), וממילא אם אחד המשתתפים נעדר, הרי שיתר המשתתפים מרגישים בחסרונו ולעיתים אף יודעים את הסיבות לכך ומתעניינים בשלומו. בנוגע לשאלות שהוא שואל והתשובות עליהן מופיעות בדפים שנלמדו בימים שהחסיר, הרי שכדאי למצוא את האיזון הראוי: מחד גיסא, טוב להשלים לו את החסר ובכך לנסות לשלב אותו במהירות בדף היומי של היום. ומאידך, אם הזמן או הסבלנות לא מותירים לכך מקום, הרי שאינו רשאי להאריך במקום שראוי לקצר, ולכן יש לענות לו בזריזות או להציע לו להשלים מאוחר יותר את החסר, והחכם עיניו בראשו.
