שאלה:
מי שהיה משתתף באופן קבוע מדי יום ביומו בשיעור בתלמוד במסגרת הדף היומי, וכעת ברצונו להשתתף בשיעור הלכות, בשלחן ערוך ואחרונים, הנמסר מפי תלמיד חכם מורה הוראה, במקום השיעור של הדף היומי, האם מנהגו הראשון נחשב עליו כנדר, ואינו רשאי לבטלו בלא התרת נדרים?
תשובה:
הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת, חלק ו, סימן נב)
במסכת נדרים (ח), אמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, או אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל. וכתבו הרשב"א והנימוקי יוסף שם, שאם לא קיימו עבר על מה שנאמר בתורה לא יחל דברו. וכן כתב רבינו אברהם מן ההר בפירושו לנדרים. והסביר הרא"ש בפירושו שם, שהרי הוא כנודר לתת צדקה שחייב לקיים נדרו, וכמו שאמרו בראש השנה (ו), בפיך, זו צדקה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רג סעיף ו', וסימן ריג סעיף ג'). והוכיח השפתי כהן, מהלשון הנ"ל, שאפילו אם לא הוציאו בלשון נדר, אלא דרך אמירה בעלמא, אף על פי כן יש עליו תורת נדר שחייב לקיימו, כיון שנדר לדבר מצוה, ועליו ללמוד הפרק ההוא או המסכת ההיא, ושכן פסקו הסמ"ג ורבינו ירוחם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת מהרימ"ט (חלק יורה דעה סימן כח), שמנהג העולם לידור בדברים של מצוה, ולפי שהם דברים של מצוה מתקיימים בדיבור ובאמירה בלבד, אף על פי שלא אמר לשון נדר כלל, וכמו שאמרו (ראש השנה ו) בפיך זו צדקה. ועל דרך זו מתקיימים כל נדרי צדקות והקדשות שבני אדם נודרים באמירה בלבד, ואף על גב דליתנהו לזוזי בעינייהו, ומשום בפיך זו צדקה. ע"ש. ולכאורה היה נראה לומר שבנידון שלנו אפילו אם לא התבטא בשפתיו שהוא קובע את עצמו ללמוד הדף היומי, כיון שנהג בזה זמן ממושך, נחשב הדבר עליו כנדר, ואם רוצה לבטלו צריך התרה. וכיוצא בזה כתב רבינו מהר"ם מרוטנבורג בשו"ת מהר"ם בר ברוך (דפוס פראג, סימן צח), בשם רבינו יהודה הכהן, שהרגיל להתענות בערב ראש השנה, או שלא לאכול בשר בכל ימי בין המצרים, ורוצה לחזור בו ממנהגו, מטעמי בריאות, צריך שיעשה התרת נדרים, על ידי שלשה, וכמו שאמרו בנדרים (טו), דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, משום שנאמר לא יחל דברו. ע"כ. והובאה תשובה זו להלכה במרדכי (ריש פרק מקום שנהגו), ובספר תשב"ץ (סימן תקסד), וכן כתבו הרא"ש והר"ן בנדרים (טו ופא:). וכן פסק בשו"ת מהרי"ל (סימן קנז). וכן נפסק להלכה בטור ושלחן ערוך יורה דעה (סימן ריד סעיף א'). וכיוצא בזה כתב החכמת אדם (כלל קעא סימן יא), שמי שנהג להתענות ביום פקודת השנה של אביו או אמו, (כפי שמובא מנהג זה בטור ושלחן ערוך אורח חיים סימן תקסח, ובהגה יורה דעה סוף סימן תב), ורוצה לבטל מנהגו מסיבת חולי, צריך לעשות התרה, ורק אם התנה מראש שנוהג כן בלי נדר, אינו צריך התרה. ע"ש. ואם כן גם בנידון זה שנהג להשתתף באופן קבוע בלימוד הדף היומי, ולא התנה שיהיה בלי נדר, אינו רשאי להפסיק בלא התרת נדרים. וכל שכן לפי מה שכתב הרמ"א בהגה ביורה דעה (סימן רנח סעיף יג): אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה בפה (מרדכי פרק קמא דקידושין ופרק קמא דבבא בתרא, ומהר"י קולון שרש קפה). ויש אומרים שאם לא הוציא בפיו אינו כלום, (תשובת הרא"ש כלל יג). והעיקר כסברא הראשונה. ע"כ. ולפי זה יש לומר שכשם שבצדקה אמרינן מחשבה כדיבור, שנאמר כל נדיב לב עולות, הוא הדין לכאן שחשב להתמיד בלימוד הדף היומי, הוה ליה מחשבה כדיבור. הן אמת שמרן השלחן ערוך בחשן משפט (סימן ריב סעיף ח') כתב וזו לשונו: הקונה קרקע על דעת שיעשנו הקדש, ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים שכיון שגמר בלבו לתת לצדקה או להקדש חייב ליתן. ויש מי שאומר, שאף על פי שכתוב כל נדיב לב עולות, חולין מקדשים לא ילפינן, ובזמן הזה כל הקדש יש לו דין חולין, שאין עתה הקדש לבדק הבית, ואינו אלא לצדקה, הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. וכתב בהגה, ויש להחמיר כסברא ראשונה ע"כ. ולכאורה משמע מדברי מרן שתופס כסברא אחרונה, שכל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום, כדקיימא לן בעלמא, יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא. אך יש לדחות דשאני הכא שכתב סברא ראשונה בשם יש אומרים, והשניה בשם יש מי שאומר, בלשון יחיד, ואחרי רבים להטות. וכמו שכתב השדי חמד בכללי הפוסקים (סימן יג אות כ' והלאה). ע"ש. אכן בשו"ת אש דת (סימן יד) כתב, דהני מילי באופן שאמר בפה לתת, ובלבו חשב סך ידוע, דהוי כנשבע על פת סתם וחשב בלבו על פת שעורים, אבל כשלא הוציא מפיו כלום, אף שהיה במחשבתו לתת לצדקה אין שום חיוב עליו וכו'. והובא בפתחי תשובה ובגליון מהרש"א (ביורה דעה שם). אבל מדברי מרן לא משמע כן. ועיין בשערי דעה יורה דעה (שם סק"ד) מה שהאריך בזה. ובאורח משפט חשן משפט (סימן ריב, הגהות הטור אות לא). ואכמ"ל. ואף על פי שיש לומר שבנידון שלנו הרי אינו מפסיק לגמרי מלימוד תורה, אלא לומד שיעור בהלכה, ואין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ (עבודה זרה יט), מכל מקום נראה שהאומר אשנה פרק זה או מסכת זו, אינו רשאי ללמוד פרק אחר או מסכת אחרת, במקום הפרק והמסכת שנדר, וכדמוכח בגמרא שם. וכן כתב בספר קרן אורה (נדרים שם). ואם כן הוא הדין לכאן שנהג להשתתף באופן קבוע בלימוד הדף היומי, לא יחלפינו ולא ימיר אותו בלימוד הלכות. וכעין מה שאמרו בחגיגה (י), וליוצא ולבא אין שלום, אמר רבי יוחנן, אפילו מש"ס לש"ס. ופירש רש"י, שאף למי שיוצא מלימוד תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק יותר, אין שלום. וכדאמרינן בסנהדרין (כד) במחשכים הושיבני כמתי עולם, זה תלמוד בבלי. וכתבו התוספות שם, שהוא הדין להיפך מתלמוד בבלי לירושלמי, משום שכל שעדיין לא הבין הדבר על עומקו, לא תעלה בידו הלכה ברורה. ע"ש.
אולם הנה בקידושין (ל) אמרו, ושננתם לבניך, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה יא), שחייב אדם לשלש זמן לימודו, כיצד, אם היה בעל אומנות או מסחר ועוסק במלאכה לפרנסתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע שעות, קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש ילמד בתורה שבעל פה, ובשלש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ללמוד דבר מתוך דבר עד שידע היאך דיני המצות, והיאך יוציא דין האסור והמותר. ע"כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמו סעיף ד'). ועיין בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סימן נה), ובספר הפרדס (דף נה ע"ג), ובתוספות קידושין (ל). ע"ש. וכתבו הפרישה והשפתי כהן יורה דעה שם, יש בעלי בתים שנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בספרי הפוסקים, אבל נראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי הפוסקים, ואינם יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימוד גמרא רש"י ותוספות. וזה ששנינו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא (מגילה כח:), היינו הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם שלומד תשע שעות ביום, ילמוד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, הואיל ויש לו פנאי גדול ללימוד תורה, אבל בעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משלש וארבע שעות ביום, לא ילמדו בהם תלמוד לבד, אלא גם פוסקים. ע"כ. ולכן בודאי שבנידון שלנו יש להעדיף לימוד ההלכות, שהם הלכה למעשה, על לימוד התלמוד, שאין למדים הלכה מפי תלמוד (בבא בתרא קל:). וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מיגאש בתשובה (סימן קיד), שאף בדורו אין מי שיגיע בלימוד התלמוד להורות ממנו הלכה למעשה, ואותם שמדמים להורות הלכה מחוזק עיונם בתלמוד ראוי למונעם מזה וכו'. ע"ש. והגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספר יערות דבש כתב, כל מי שלא למד הלכות שבת על בוריין פעמיים ושלש לא יוכל להמלט מעון חילול שבת, הן מדאורייתא הן מדרבנן. והביאו הגאון מליסא בדרך החיים (דף קיד ע"ב), וסיים, ועל זה ידוו כל הדווים, שכמה מופלגים בתורה עוסקים בפלפול ובחריפות בתלמוד, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים כלל, ובאים לידי ספק חילול שבת. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סימן כט אות ג' וט'). ע"ש. והוא הדין לשאר הלכות לדעת מה יעשה ישראל. ומה בצע בלימודו בש"ס ובראשונים אם אינו מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא בדינים המצויים והמתחייבים על פי פסקי השלחן ערוך ורבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. וכן פסק המשנה ברורה (בסימן קנה סק"ג) כדברי הש"ך הנ"ל, שבעלי בתים שיש להם רק ג' וד' שעות ביום, עליהם ללמוד גם פוסקים, ואינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה על ידי לימוד גמרא בלבד. ע"ש. ומה שאמרו בחגיגה (י) וליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מש"ס בבלי לירושלמי, או להיפך, זהו בזמנם שהיו פוסקים הלכה גם מהתלמוד, לפי רוחב דעתם והבנתם, שלבם של ראשונים כפתחו של אולם, ואנו כמלא מחט סדקית (עירובין נג). ולכן אם באותה שעה שלומד דף היומי, יש במקום אחר לימוד בהלכה מפי מורה הבקי בהוראה, יש להעדיף לימוד הלכה על לימוד דף היומי, שהוא בבחינת מעלין בקודש, כדי שיבין וישכיל לדעת דיני האסור והמותר להלכה ולמעשה, כדי שלא יכשל ח"ו באיסור חילול שבת או באיסור ברכה לבטלה וכיוצא בזה. וכבר שנינו שגגת תלמוד עולה זדון. וירא שמים יוצא ידי שניהם, שאם אפשר לו ילמוד גם דף היומי, וגם לימוד הלכה מפי חכם מורה הוראה. ומשכיל על דבר ימצא טוב. ולפי דרכנו למדנו שרשאי גם כן להפסיק מלימוד דף היומי אף ללא התרת נדרים, וילמד בקביעות הלכה למעשה.
|
