תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, ט, יח): בשו"ת פרי השדה (ג, קפב) נתן טעם למה לומר תחנון ביום סיום מסכת, וציין דמי יכול לומר שלמד את המסכת לשמה (והדגיש דזהו מפני שהלימוד אינו בעיון), וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (יא, יז אות ו) דאומרים תחנון ביום סיום מסכת, וכן איתא בשו"ת רבבות אפרים (א, שסה). בשו"ת חתן סופר (שער-התפילה כב) כתב כי אין אומרים תחנון ביום סיום מסכת כיוון דהוא כמו יום טוב. וידוע דזהו לשון הגמרא במסכת שבת (קיח, ב): "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" (וכן דייק מגמרא זו השלחן-טהור קלא, יז דאין לומר ביום סיום מסכת). הנימוקי יוסף במסכת בבא בתרא (קכא) כותב: "וכתבתי זה, לשתי תועליות היוצאים מזה, להיות זריז להתחיל ולקבוע תלמודו בלילות אלו. וגם שהוא מצווה לשמוח בעניין מצוה עד שהשלימה שיעשה שמחה ומשתה ויו"ט". הרשב"ם (הובא בביאור הגר"א) הוסיף "ואותו היום שפסקו היו עושים שמחה לפי שבאותו יום משלימים מצווה גדולה כזאת". הרמ"א (יורה-דעה רמו, כו) ציין דהוי סעודת מצווה (בעניין המקור לסעודה עיין בדברינו בשו"ת אבני דרך ה, ל), וזו לשונו: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה" וכן כתב המהר"ם מינץ (קיט). ומדבריו עולה דזהו ממש מצווה שלפיכך מקיימים סעודה הנחשבת לסעודת מצווה (והתירו אף לאבל אחר ל' להשתתף וע"ע בזה בשו"ת אבני דרך ב, נב). עוד על חשיבות סעודה זו עיין בשו"ת חתם סופר (אורח-חיים קנח), שו"ת מהר"ם שיק (יורה-דעה שסז), שו"ת מהר"ש (מח) ושו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז). לכאורה לא שמענו שבעת שמחת מצווה אומרים תחנון, כגון כשחתן (בתוך ימי המשתה) נמצא בבית הכנסת או ברית מילה המתקיימת באותו בית כנסת פשוט לכל שאין אומרים. לפי זה, נראה לומר שגם אצלנו בעת הסיום אין לומר כיוון שקיים חתן, חתן של תורה, אשר יש לשמוח בשמחתו הגדולה, ובייחוד שהוא משתף אותנו במצווה הגדולה. ברצוני להוסיף דכבר כתב הבה"ט (קלא, סקי"ג) בשם רבי נטרונאי גאון (הובא בטור סימן קלא) כי נפילת אפים רשות (עיין בדברינו ע"כ בשו"ת אבני דרך ג, נה). וע"כ נאה לומר דשמחה של תורה היא חובה לכל מי שחש יהודי, דהרי התורה היא משיבת נפש, והיא המשמחת ועל כך כבר אמר דוד המלך "פקודי ה' ישרים משמחי לב". כאשר הלימוד הוא אמת - ישר, אזי קיימת שמחה. אף שמצינו שע"י נפילת אפים זוכה לדברים הרבה (פרי עץ חיים דף סב ע"ד) ונותנים לו עוז ותעצומות ללחום נגד יצר הרע ותוספת שכל בתורה וסודותיה (עיין בשער הכוונות מז, א), בעת שאוחז ושמח עם התורה, הרי נמצא הוא במדרגה העליונה ביותר. ומצאתי שבשו"ת יביע אומר (ד, יג) כתב שבימינו יש לחזק ידיים רפות ולהרבות בכבוד תורה, ולכן אין לומר תחנון במקום שהתאספו לשמוח לכבוד התורה. חזיתי שמובא בספר נטעי גבריאל דכמו שבט"ו באב אין אומרים הוא הדין הכי שהרי שם סיימו את מצוות כריתת עצים למערכה, וה"ה בסיום מסכת (וכן הובא בספרים רבים). בספר מנהג ישראל תורה (קלא אות ג עמוד קעט) כתב ש"בדרכי חיים ושלום מביא דהמנח"א באמת לא אמר תחנון אם אחד עשה סיום מסכת". וכן פסקו הילקוט יוסף (קלא, לה) וספר הלכה ברורה (קלא, לה) וכן ראיתי שבספר בית מתתיהו (א הקדמה עמוד 22) העלה בפשטות דאין אומרים תחנון ביום סיום מסכת. וכ"כ לי הגר"א נבנצל (וע"ע בספר אשי ישראל כה הער' נז). העולה לדינא: בבית כנסת בו מתקיים סיום מסכת בתום התפילה אין אומרים תחנון בתפילה.
אם עושים ביחד את הקדיש - נראה שנוהג העולם הוא שרק אחד יגיד את הקדיש. אפשר כמובן לעשות 4 אירועים נפרדים.
תשובת הרב שבתי יגל (בסוד שיח, גליון 661): ניתן לעשות כך והרי זה ייחשב סעודת מצווה, וראיה מדברי הגמרא במסכת מועד קטן, שהגמרא שם מוכיחה שלא ניתן לערב שמחה בשמחה, מכך שבזמן סיום בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך, חגגו מאורע זה שבעה ימים, מז' תשרי עד חג הסוכות, ולאחר מכן היו ימי חג הסוכות ונמצאו העם בטלים ממלאכה שבועיים, ואילו היה אפשר לערב שמחה בשמחה שלמה המלך היה דוחה את שמחת סיום בניית בית המקדש לימי החג כדי למעט 'ביטול מלאכה', ושואלת הגמרא איך אפשר היה לדחות את השמחה, הרי מלאכת הבנייה הסתיימה בז' תשרי, ומתרצת הגמרא ששלמה המלך היה משייר את הסיום של הבנייה לערב חג הסוכות. ומוכח מכאן שלולי העניין של 'אין מערבין שמחה בשמחה' ניתן לשייר את קטע הסיום למועד אחר מתאים יותר, ואף לשמוח ולחגוג, וייחשב זה כסעודת מצווה ושמחת סיום מסכת.
תשובת הרב אוריאל פרנק: משמעות המילה "הדרן" מעורפלת מעט. ר' אליהו בחור במילון התלמודי "התשבי" (נדפס באיזנא שבגרמניה בשנת ש"א) הציע ש"הדרן" מלשון חזרה, ושני דרכים להסביר זאת: א. יתכן ש"הדרן" הוא שֵם בצירוף כינוי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), כדברי רבי יעקב עמדין. ב. יתכן שהוא הפועַל הארמי "הֲדַרַן", ופירושו: "חָזַרְנוּ", והסיומת "-ן" מציינת גוף ראשון, "מדברים" בזמן עבר (וכמופיע למשל בבבא בתרא עד, ב). בדומה לכך ניתן להציע שפירושו "הקפנו, סיימנו ללמוד מתחלה ועד סוף", או "חזרנו, התאמצנו ללמוד". מתשובה של רב האי גאון שמזכיר נוסח דומה לנוסח ה"הדרן" שלנו, משמע כהצעתו של ר' אליהו בחור שמדובר בלשון חזרה. יובל שנים מאוחר יותר הוצע פירוש אחר על ידי אחי המהר"ל מפראג, רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים", בספרו "ספר החיים" (נדפס בקראקא, בשנת שנ"ג), ש"הֲדָרַן" הוא שם עצם בצירוף כינוי: "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו). עד ימינו נחלקו הדעות האם פירוש "הדרן" הוא מלשון חזרה או מלשון כבוד והָדָר, או שזוהי לשון שמכוונת להיות דו משמעית. בדור האחרון מתפשט מנהג חדש: יש מוסיפים את המילים "בלי נדר" לפני "הדרן עלך". מי שמחמיר כן, מפרש "הדרן" במשמעות חדשה: הצהרה או הבטחה לחזור בעתיד על המסכת. פירוש זה הוצע לראשונה כתרגום ל"הדרן" לפני כתשעים שנה בלבד, ובימינו יש מי שסבורים שהוא הפירוש ה"פשוט". הבה נראה האם פירוש חדש זה עולה בקנה אחד עם מבנה השפה הארמית. האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן עתיד, כלומר, "נחזור" בעתיד? כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע שצורות הפועל הארמיות בזמן עתיד - כמו המקבילות להן בעברית - נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות: אותיות אית"ן. הפועַל למדברים בעתיד הוא "נהדר" (כמו בעברית: נחזור), ולא "הדרן". לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועַל "הדרן" מלמד שאין זה לשון עתיד. למרות זאת, אפשר להצהיר הצהרת כוונות כלפי העתיד בשימוש בצורות פועל בזמנים אחרים: האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן הווה ("צורת בינוני"), ופירושו: "אנו חוזרים", ומשמע שגם בעתיד נחזור? עיון בלוחות הנטייה של שורש הד"ר יגלה שהפועַל "חוזרים" בזמן הווה נכתב בארמית הבבלית עם יו"ד: "הדרין", או בקיצור: "הדרי"; אבל הצורה "הָדְרָן" היא צורת הבינוני לנקבות (= "חוזרות"; כגון בחולין נה, ב). כדי ליתן טעם דקדוקי לפירוש המחמירים, אפשר לטעון שגם אם בארמית המקורית של מתקני נוסח "הדרן עלך" משמעות צורת הבינוני "הָדְרָן" היא "חוזרות" ולא "חוזרים", חשוב לנו לא פחות הפירוש שמתכוונים אליו האומרים נוסח זה בימינו, למרות החלפת זכרים בנקבות המנוגדת לכללי הדקדוק. אפשרות נוספת ליישב את פירוש המחמירים היא להסכים שאכן באופן מילולי "הֲדַרַן" פירושו: "חָזַרְנוּ", בזמן עבר, אלא שכאן מתכוונים לעתיד. לשימוש בפעלים בזמן עבר במקום עתיד ניתן למצוא תקדימים בעברית המקראית. בשם הגר"ח קנייבסקי מובא שאין חשש שאמירת "הדרן עלך" תיחשב נדר, כי "הדרן" אינו בלשון עתיד אלא הוא לשון בקשה ותפילה, שנִזכה לחזור על המסכת. כדי ליישב מבחינה לשונית פירוש זה שזוהי תפילה, ניתן להסביר ש"הדרן" הוא צורת ציווי בבניין פַּעֵל (עם כינוי מושא למדברים), ובו מבקשים מהמסכת: חַזֵּר אותנו עליך! (מעין תפילת "השיבנו ה' אליך"). לסיכום: כדי לפרש את המילה "הדרן" במשמעות של הצהרה או הבטחה לעתיד ("אנו חוזרים" או "נחזור") צריך להידחק מבחינה דקדוקית. מי שחושש למשמעות של נדר ומוסיף "בלי נדר", עושה כן כנראה בגלל צירוף של שני גורמים: צמצום חשיבותם של כללי הלשון וההיגיון הדקדוקי, יחד עם "הידור" והרחקה מופלגים במצוַת "לא יחל דברו". כאמור, גם אם אין למילה "הדרן" במקורה משמעות של הצהרה לעתיד, הואיל וכיום יש המפרשים אותה כך, נוצר הצורך לחשוש שהמסיים יתכוון לפירוש זה וח"ו ייכשל בעוון נדרים. לעומת זאת, מי שאינו מוסיף "בלי נדר", ממשיך את מנהג אבותינו עד הדור האחרון, ויכול לבחור ממגוון הפירושים הנ"ל שההסבר הדקדוקי שלהם מרווח יותר: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), "חָזַרְנוּ", "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו) או תפילה: "חַזֵּר אותנו". יעשה כל אדם כמנהג אבותיו או כפי שיורוהו רבותיו, ובלבד שיירבו סיומים בישראל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. הדרן עלך סוגיית הדרן! למאמר מורחב בנושא זה - כאן.
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך יט סימן רג): גם סיום מסכת בשמע מועיל לכתחילה (וממילא אם שומע קבוע את השיעור ברדיו או באינטרנט) וחשיב סיום, דהרי שומע כעונה בפיו (עיין שו"ע הרב ת"ת ב, יב). וכבר כתב מו"ר הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה, בין המצרים עמוד רט) לגבי סיום בשמיעה מקלטת: "תלוי עד כמה נתן ליבו להבין, אם אכן הקשיב והשתדל להבין, יכול לערוך סיום". וכן התיר גם הגרח"ק זצ"ל כובא בספר נחמת ישראל (עמוד קלב). וע"ע בשו"ת ויברך דוד (ב, קעז) ובספר יומא טבא לרבנן (ב, ט). וכן ראיתי בהלכות תענית בכורות שכתב הפסקי תשובות על המשנ"ב (תע אות ט): "ואפילו אינו לומד בפיו אלא שומע באוזניו".
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ה, ל אות ב): הש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) הביא בשם המהר"ם מינץ "דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר" ואז יסיים ביחד עם כולם. אולם נראה לומר שיכול להכין את הסיום, שהרי מצינו שצריך האדם להשתדל לסיים בדבר טוב כדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, א): "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" ומדברי התוספות (נדה עג, א) ניתן להסיק שדין זה אמור גם לגבי סיום מסכת ואלו דבריו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות - אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (כח, ב) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין" וכן כתב בשו"ת תורה-לשמה (שעו) ובספר יומא-טבא-לרבנן (א, ג) ועיין עוד בשו"ת רב-פעלים (ד, מב). להלכתא ראוי שישאיר קטע קצר שלא למד כלל, וילמדנו לציבור. אולם, אם חושש שבמעמד המכובד לא ידע לפרש אזי יש להקל ולהכין מראש שכידוע גדול כבוד הבריות, והבושה שתגרם למסיים אם לא ידע לקרוא כדבעי עלולה להעיב על שמחתה של תורה. נוהגים שהמסיים מתחיל בלימוד מסכת חדשה, מיד לאחר סיום אמירת סוף המסכת וזהו על-פי דברי לוי ור' שמעון במסכת עבודה-זרה (יט, א), שביקשו להביא לפניהם ספר חדש, לאחר שסיימו לעיין בספרם (מהרש"א). כתב בדברי-אמת שכיוון שהלב - באמצעו של האדם, כך על האדם להימצא באמצע לימודו ועל כן הוא מתחיל מיד עם הסיום דבר חדש ועיין עוד בספר רשימות-שיעורים (עמ"ס סוכה עמוד רצט) שהרחיב ברעיון זה בשם ר' משה סולובצ'יק.
תשובת הראל שפירא: בספר האשכול הלכות ספר תורה (לרבי אברהם בן רבי יצחק מנרבונא) מובא כך: "עוד נשאל רב האי בעסק עשרה בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקין, אם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים... והשיב לאו כולם בני רב פפא גאון תלמידיה דרבא הן... ונראה דבני שנים או שלשה הן... ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה... ומקמי דאדכירי בני רב פפא רגילי רבנן למימר: נהדר מר עלה, הדרנא עלך ודעתך עלן, לא תתנשי מנן, ולא ניתנשי מינך, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, יהי רצון מלפניך ה"א וא"א שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה ולא תשכח מפינו לעולם הבא". בביאור הטעם לכך שמזכירים את עשרת בני רב פפא בנוסח ההדרן נאמרו טעמים רבים, ונזכיר את חלקם: הרמ"א (מובא ביש"ש ב"ק סוף פרק ז) מבאר כך: "הנה מה שנוהגין ורגילין אנו להזכיר בסיום כל מסכתא רב פפא עם עשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, ע"י שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא, כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה. לכן זכה שמזכירין אותו עם עשרה בניו". ביאור נוסף שמביא הרמ"א הוא כך: הטעם שמתחילים בשמחת תורה אחר קריאת פרשת "וזאת הברכה" בקריאה בפרשת "בראשית" הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר שעם ישראל סיים את התורה וכעת הוא מתבטל ואינו לומדה. לדבר זה מרמזים בני רב פפא. הרמ"א מוצא קשר בין שמות בני רב פפא לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והעולם הרי נברא בעבור התורה; והנה כאשר יזכירו את שמות עשרת הבנים, ייזכרו בעשרת המאמרות, כלומר בבריאת העולם שהיא עבור התורה, וכך ייזכרו שעם סיום לימוד מסכת יש לחזור לתחילתה, כשם שעושים בשמחת תורה עם השלמת קריאתה. בשם החת"ס מובא כי בעשרה מקומות בתלמוד הבבלי רב פפא אומר שלהלכה יש לקיים את כל דעות החולקים ("הלכך נימרינהו לתרוויהו"). בהוראה זו הרבה רב פפא שלום בעולם. ומשום שהרבה שלום עשר פעמים זכה לעשרה בנים תלמידי חכמים, וזכה אף שיזכירום בסיום המסכת - להראות חשיבות השלום והערכת חז"ל לרודפי השלום.
אם אתה מתכוון לסיום ש"ס גמרא (בבלי), אז אין בבלי על מסכתות אלו, ולכן ממילא ניתן לערוך סיום על ש"ס בבלי לאחר שסיימת את כל המסכתות שיש עליהן בבלי.
כן
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כ סימן סו): לענ"ד מעלה סעודת מצווה של סיום מסכת הינה חשובה ויש לערוך סעודה זו, אף שבעקבות כך יעדר באופן חד פעמי משיעור גמרא בו רגיל להשתתף. ואבאר. הגמרא במסכת שבת (קיח, ב) אומרת: "דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" (בברכות מו, א מובא דיומא טבא זה סעודה). ומכאן דייק הים של שלמה (בבא קמא סו"פ ז): "אפילו מי שלא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים. אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו". ורואים אנו כי ישנה מצווה לשמוח עם גמר המסכת. וע"ע ביש"ש (1) (ז, לז. ז, מו). ומובא בשיר השירים רבה (א, ט): "א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". וכן מצינו בגמרא במסכת תענית (ל, ב) ובבא בתרא (קכא, א) המבארת למה ט"ו באב נחשב יום טוב, ומובא בגמרא: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה". וביאר הרשב"ם: "אותו יום שפסקו, היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". והרחיב הר"ן (וכן הנמוקי יוסף): "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב". ומכאן הבין בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז) דיש לעשות סיום כאשר אדם גומר דבר מצווה שהשקיע בו רבות. ומצינו דפסק הרמ"א (יורה-דעה רמו, סקכ"ו): "כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה". וכ"כ רבים דסעודת סיום המסכת היא מצווה, ועיין בש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) שציין למהר"ם מינץ (קיט) דזו סעודת מצוה ולפיכך יכול אבל (תוך יב חודש) לסעוד שם (2) . ומצינו במפורש ברמ"א (אורח-חיים תקנא, י) כי בסעודת מצוה של סיום מסכת אוכלין בשר (ושותין יין) אף בתשעת הימים (3) . וכן התיר הביאור הלכה (רמט) לעשות סעודת סיום מסכת אף בערב שבת (4) כדין סעודת מצוה. ועוד על מהות השמחה בסיום המסכת עיין בקדושת לוי (שבועות ד"ה 'נשאלתי, אופן הב'). ואעיר כי מצינו דמי שאינו משתתף בסעודת מצווה כאשר הוא מוזמן הוא מנודה (עיין בגמרא בפסחים קיג, ב), אך לא מצינו דמי שמוזמן להשתתף בשיעור גמרא ואינו מגיע דהוא מנודה (ואף שניתן לדחות ולומר כי הכוונה בגמרא לסעודות מצווה ספציפיות כברית מילה, ניתן ללמוד את מעלת ההשתתפות "בחבורה של מצוה" כלשון הגמרא). ואולם היה מקום למימר דיכולים ללמוד מההיתר של הפוסקים (5) שלא להשתתף בברית מילה (בסעודת המצווה) למי שלומד תורה, וה"ה שלא יבטל את הליכותו לשיעור הגמרא. אך לענ"ד המקרה של ההימנעות מללכת לברית בשביל ללמוד תורה, אינו דומה למקרה שלנו, דבסיום מסכת הסעודה עצמה היא חלק השיא של הלימוד תורה, שמראה שמכבד את התורה והיא יקרה בעיניו ועל כך הוא שמח כעת. וכבר כתב המשנה ברורה (תרסט, סק"ו), בהאי לישנא: מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה עיין שם, ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים ובעוונותינו הרבים ביזוי כבוד התורה גרם זה שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש ומי יתן וישיב וירחם שבר בית ישראל במהרה בימינו. ועוד תמוה בעיני, כיצד רוצה לבטל שמחה זו (של סיום מסכת) בשביל ללכת לשיעור. וכי אם היה לו חתונה משפחתית ביום זה גם היה מוותר עליה והולך לשיעור. והרי הסיום הינה מצווה גמורה כפי שציינו לעיל. ושנינו במשנה בסיום מסכת תענית: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר-השירים ג, יא) ביום חתונתו - זה מתן תורה. וכעת שמסיים המסכת הוי חתונה. ואין להחמיר על עצמו לבטל סיום מסכת בשביל להשתתף בשיעור, וכבר כתב בשו"ת הרדב"ז (א, קס. הובא בפתחי-תשובה יו"ד קפד, סק"ה): "איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים והלואי שישמרו מה שהוטל עליהם. ואציין כי כתוב בספרים שמלאך בשם סמא"ל (שרו של עשו, עיין כלי-יקר בראשית לב, כה) מונע מאיתנו לשמוח בשמחתה של תורה ולעשות סיום עם גמר הלימוד (סמא"ל, ראשי תיבות, סעודת מצוה אין לעשות). וכבר כתב בשו"ת משנה שכיר (אורח-חיים מהדו"ת סי' יח): "וכדאי זכות סעודת סיום לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ולקרב את ביאת משיחנו בב"א".
(1) ועיי"ש שאביי למרות שהיה עני (וחולה) השתדל מאוד בסעודה זו של סיום מסכת מחמת חיבת המצווה (עיין ביש"ש 'והנה פקח עינך וראה'). (2) וע"ע בזה בחכמת אדם (כלל קסו, ב), שבולי הלקט (הל' שמחות מז) ובשו"ת טוב טעם ודעת (ב, פו). (3) והוא שהגיע דרך לימודו, ולא הזדרז לצורך כך או איחר כמובא בא"ר (תקנא, סקנ"ו) ובמשנ"ב (תקנא, סקע"ג). ויש שהתירו אף כשחיכה "לשעת הכושר", בכדי לסיים, וכן דעת כף החיים (תקנא, סקקס"א), ערוך השלחן (יו"ד רמו, מד) ושו"ת מקור חיים (לו). וכן דעת שו"ת מהר"ם מינץ שהובאה בש"ך. וע"ע בשו"ת משנה שכיר (ב, קמד). (4) ורבים חלקו עליו, דאין חיוב לעשות את הסיום דווקא בע"ש, עיין בקצות השלחן (בדי-השלחן מט אות ז). (5) וכן פסקו דהעוסק בלימוד תורה אינו חייב להשתתף, בספר כורת הברית (סקס"ז), בשו"ת שבט הלוי (ח, ריז אות ב), בשו"ת יביע אומר (ד יורה-דעה יט אות ח), בספר על פי התורה (בראשית ח, נ) ובשו"ת בירורי חיים (ג, כז עמודים תתק-תתקב). וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ד, רכו), בספר אוצר הברית לרב יוסף ויסברג (יז, ה-ז ובהערות שם), בספר חבל נחלתו (כ, מה) ובספר גם אני אודך (ענייני ברית-מילה עמוד רה). ובמה שהארכנו בשו"ת אבני דרך (ו, קלו).
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כא): ראשית נציין כי הגמרא במסכת בבא בתרא (קיח, א) אומרת: "איבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא". עיקר הדיון בשני אחים הובא לגבי עליית אחים בזה אחר זה לתורה. הפמ"ג (קמא, ח) הביא את הארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כו) והובא בב"י דאין לעלות לספר תורה שני אחים זה אחר זה או אב ובנו, מפני שנאמר "עדות ה' נאמנה", ומכיוון שאלו פסולים לעדות, אין להעלותם לס"ת זה אחר זה. וכן הובא טעם זה בקדמונים ובהם בספר המנהיג (מהדורת-ירושלים תשל"ח, ח"א הל' שבת עמוד קנז) בשם מנהג צרפת ופרובינצא. וכן איתא במקור חיים לחות יאיר (קמא, ו) ובמנהגים לק"ק וורמיישא לר"י שמש (ח"א סי' לה עמוד מ). אולם המהר"ם מרוטנבורג (פסקים ומנהגים, ח"א סי' קה) חלק על טעם זה וציין דהאיסורא הוא משום עין הרע, וכן הובאו דבריו בשו"ת התשב"ץ (קצ) וכ"כ הב"י (קמא) וציין דהכי כתבו גם המרדכי (הלכות קטנות סי' תתקסח) והכל בו (סי' כ) בשם מהר"ם. וכ"כ גם המהרי"ל (הלכות קריאת-התורה עמוד תנג). ולפי זה היה מקום למימר בשאלתנו, דאם האיסור של עליית שני אחים זה אחר זה לתורה, הינה משום עדות, זהו דווקא לגבי עליה לתורה אשר בה נאמר 'עדות ה' נאמנה', ולא לגבי סיום מסכת. אולם אם העיקר הוא הטעם משום עין הרע, לכאורה גם בסיום מסכת שייך עין הרע. ובקושטא מצינו בביאור הגר"א דכתב דהטעם השני (עין הרע) הוא העיקר, דהרי הגמרא במסכת מגילה (כג, א) התירה לעלות פסולי עדות לתורה כאשה, וממילא חששו רק לטעם עין הרע. וכן פסק השולחן ערוך (קמא, ו): "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע". ואעיר כי במטה משה (רמט) ובעטרת זקנים (סו"ס קמא) הובאו שני הטעמים. ולכאורה עפי"ז היה מקום לחוש בשאלתנו. אך מלשון המשנה ברורה (סקי"ח) משמע דזו חומרא, שכן הוא כתב: "יכולים לקרות וכו' - פירוש מן הדין אין שום חשש איסור וע"כ אם קראוהו וכבר עלה לא ירד אך לכתחלה אין מניחים לקרות משום עין הרע" (וכ"כ הבאר היטב). ומצינו דכיום מאוד מקפידים על כך (עיין בכף החיים קמא אות כט). ואעיר כי אם הדבר היה אסור, אז היו מחמירים אף אם כבר קראוהו לעלות, דיעלה אחר במקומו (וכן איתא בשו"ת ארץ צבי פרומר א, לט). והעיר החיד"א במחזיק ברכה (קמא, סק"ה) שהוא ראה שנהגו לעלות אב ובן-בנו כדברי הפרי חדש. וכ"כ להקל בזה רבים במקום צורך ובהם השערי אפרים (שער א, לא-לג), הקיצור שולחן ערוך (כג, יג), שולחן הקריאה (ח, סק"ו-סק"ז) ושו"ת משיב הלכה (ב, קל). וע"ע בזה בשו"ת נשאל דוד (אורח-חיים ה). אולם היכא שאינו קורא את השם, אלא אומר רק יעמוד השלישי וכדו' הדין קל יותר. כמבואר באליה רבה (קמא, סק"ז), במשנה ברורה (קמא, סקכ"א), בנוהג כצאן יוסף (עמוד קלז) ועוד. וראיתי דכתב בשו"ת אמונת שמואל (סי' מז) דבמקום שאין קורין לשביעי בשמו יכולים להעלות שני אחים לשישי ולשביעי, ודבריו הובאו בכרם שלמה (קמא), בחסד לאלפים (קלה, טז) ובנפש חיה (או"ח קמא, ו). ולא אכחד דיודע אנכי דיש שהורו דגם כשאומר יעמוד השלישי וכדו', דאין לעלות אחים בזה אחר זה (עיין בכסא-אליהו או"ח קמא, סק"ב. בנהר-מצרים הל' קרה"ת ה. בכף-החיים קמא, סקל"ב). וע"ע בשו"ת רבבות אפרים (ו, קנג, ה). אך לענ"ד במקרה שלנו אם יכבדו לעשות את הסיום בלי קריאה בשם, אין כלל מקום להחמיר. ואף אם קראו בשם אין זה מעכב (דאם עלה לא ירד). ובייחוד דישנם פוסקים הסבורים כי החשש של עין הרע ולשני אחים זה אחר זה, זהו דווקא בדברים הקשורים לספר תורה, והכי העלה בספר גם אני אודך תשובות הרב יקותיאל ליברמן (קמו),(1) וכן משמע מהמאיר עוז על המשנה ברורה (סי' קמא. עמוד שלד). (2) ואעיר עוד, דמצינו בעניינים רבים שאין לקרוא לשני אחים זה אחר זה.(3) והכי העלה בנטעי גבריאל (סוכות צד, יט) בעניין לכבד בהקפות שני אחים זא"ז להחמיר (ע"פ שו"ת אבני חפץ טז). וע"ע בעניין הגבהה וגלילה לשני אחים דכל ההיתר הוא דווקא כאשר אין קוראים להם בשמם (שערים המצויינים בהלכה כג, סק"י) (4), וע"ע בדברנו בשו"ת אבני דרך (יג, קפח) בעניין כיבוד בשבע ברכות שני אחים. וע"ע בעניין כיבוד שני אחים זה אחר זה בשו"ת בארו של אברהם (ב, יב) ובשו"ת עטרת פז (ח"ה יורה-דעה א). ובספר כתר שם טוב (אות סו) כתב כי בלונדון מקפידים שלא לתת שתי מצות ביחד לאב ובנו, או לשני אחים, או לב' קרובים, ועיי"ש שמשום הסיבה שאין נותנים להם עליות צמודות, דנו גם לשאר המצות. וכבר הבאתי בשו"ת אבני דרך (יג, קפח) מידידי הרה"ג אליהו בר שלום (מח"ס משפט הכתובה) שכתב לי: "דענין עין הרע הוא שיחת הבריות והתשומת לב על הדבר החריג... מה שהוא כבוד או משיכת תשומת לב בעיני הבריות, הוא חשש עין הרע". ולכאורה עפי"ז יש מקום להחמיר במקרה שלנו. אולם נראה לי דהיכא שאין קוראים בשם יכולים להקל. ואף שבקונטרס טהור עיניים (כלל ב ס' לב) כתב דלא יעשו סיום אחים בזה אחר זה משום עין הרע. דעת מו"ר הגר"א נבנצל שיכולים (הובא בספר גם אני אודך לגר"מ גבאי חי"א עמוד קנא). וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח, ז אות ב). וכ"כ לי להתיר הרה"ג ישראל מאיר ווייל (מח"ס המועדים כהלכתם, וביום השבת ועוד) וביאר: אין מה לחשוש. משום שאין כאן עין הרע, זה לא מתנה ולא הצלחה אלא קצירת פרי עמל שלהם ולא שייך על זה עין הרע, אלא רק על 'כיבודים' או על מתנות והצלחות של דבר שאחרים נותנים להם, אם הם ירצו הם ימשיכו ללמוד עוד. עין הרע לא שייכת על עמל של אנשים אלא רק על דברים שהם מקבלים מאחרים [כמו צמיחת יבול]. והאמת שבדור שלנו אין צורך כל כך להחמיר בדבר זה שאינו מובן כל כך, ומה שלא כתוב במפורש בודאי אין מה לחשוש... עליה לתורה זהו 'כיבוד' ש'אחרים' נותנים לו ושייך לדון בזה משום עין הרע. אבל כאן זה דבר שהוא עמל עליו בעצמו והכבוד זה מעצם העמל ולא שמישהו 'תיגמל' אותו על העמל, א"כ לא שייך על זה עין הרע, זה לא דבר שהוא קיבל אלא דבר שהוא עמל והכבוד זה על כך שהוא עמל, וכמובן לא שייך עין הרע כי הוא יכול להחליט אם להמשיך לעמול או לא. וכ"כ לי להתיר הרה"ג בניהו דיין (מח"ס שו"ת דברי בניהו), וזו לשונו: נראה לענ"ד דאין בזה חשש, דהנה נאמרו ב' טעמים בראשונים בהא דב' אחים או אב ובנו לא יעלו בזה אחר זה לתורה דהארחות חיים (בהלכות שני וחמישי אות כו) כתב מפני שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתוב בתורה 'עדות ה' נאמנה'. אמנם הרמ"ע הובא בתשב"ץ קטן (אות קצ) כתב וז"ל, שבטוב יכולין לקרות לס"ת הבן אחר האב או שני אחין זה אחר זה, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. וכ"כ המרדכי בהלכות קטנות (סימן תתקסא). ועיין בדרכי משה שם (אות ג) שכתב דבמהרי"ל (בהל' קריאת התורה) כתב דיש לחוש אפילו אם אחד עולה לשביעי ואחד למפטיר. ובברכת כהנים הטעם שלא חישינן להכי לפי טעם הארחות חיים י"ל דזה נאמר דוקא בעלית לס"ת כפי שכתב הטעם שהם פסולים לעדות, וכתוב בתורה עדות ה' נאמנה, וזה לא שייך בברכת כהנים ולכן לא נמנעים ב' אחים לישא את כפיהם וכן אב ובנו. ונראה דגם לטעם של עין הרע שזה הטעם שנאמר בשו"ע שם נראה דבברכת כהנים אין לחוש, והוא ע"פ מה שכתב בשו"ת אמונת שמואל (סימן מז) דשני אחים יכולים לעלות לששי ולשביעי לפי מנהג אשכנז שקורין סתם לשביעי ואין פורטין בשמו דבכה"ג אין לחוש לעין הרע, ודמי למפטיר שבמדינות פולין, ודברי מהרי"ל שאוסר הוא דוקא כשפורטים בשמו וכמו שפירש דבריו מור"ם איסרלן, וכן נוהגין בק"ק פיורדא עכ"ד ע"ש. וכ"כ הא"ר (קמא אות ז), הכרם שלמה (סי' קמא) והחסד לאלפים (קמא אות טז). והרב בית מנוחה (אות לב) שכולם העלו דבאופן שלא מזכיר את שמותם שעולים לתורה אין חשש של עין הרע ויכולים לעלות. וא"כ בסיום מסכת שלא קוראים אותם בשמם נראה דאין כל חשש. וכיוצ"ב מצאתי בספר שערים המצוינים בהלכה (כג, סק"י) שכתב בשם שו"ת אבני חפץ (סי' טז) שלכבד ב' אחים או אב ובן בהגבהת ס"ת ובגלילה במקום שאין קורין להם בשם, וגם אין עושין להם מי שבירך רשאים לכבדם בכך לכתחלה. ולכן נראה דהוא הדין לעשות סיום מסכת ב' אחים בזה אחר זה שלא קוראים בשמם נראה דאין כל חשש והבו דלא להוסיף עליו שרק בקריאת התורה העלו הפוסקים שלא יעלו אם מזכירים את שמותם ולא בשאר דברים ולכן יכולים הם לעשות סיום מסכת בזה אחר זה כל אחד מה שלמד כנלענ"ד. בסיכום: ב' אחים שרוצים לעשות סיום מסכת כל אחד מה שלמד ורוצים לעשות בז אחר זה יכולים לעשות ואין חשש לעין הרע שדוקא בקריאה בתורה שקוראים להם בשמותם העלו הפוסקים שלא יעלו לתורה בזה אחר זה והבו דלא להוסיף עלה ולכן יכולים גם אחד אחר השני אחד לעשות הגבה והשני יעשה גלילה וכן יכולים ב' אחים לישא כפים אם הם כהנים. והוא הדין לעשות סיום מסכת יכולים לעשות אחד אחרי השני כיון שלא מזכירים את שמותם. עיין בשו"ת אמונת שמואל (מז), בספר שערים המצוינים בהלכה (כג אות י), בכף החיים סופר (קמא אות לב), בשו"ת יחוה דעת (ג, נ) ובשו"ת אבני חפץ (טז). סעודה אחת לשני הסיומים של האחים ובעודי בזה אעיר כי מה שעוררו, אם ישנה בעיה בכך שעושים סעודה אחת לשני הסיומים, והרי שנינו (פסחים קב, ב) שאין עושין מצוות חבילות חבילות (ומצינו דין זה גם בגמרא סוטה ח, א לגבי להשקות שתי סוטות כאחד, וכן במסכת ברכות מט, א לגבי שאין חותמים בשני עניינים בברכה אחת), ויש סוברים דזהו דין דאורייתא (חת"ס. מצפה איתן פסחים קב. קרית-ספר הל' טומאת צרעת פי"א) ויל"ע (לתוספות סוטה ח, א ד"ה 'והא' עולה דהוי דרבנן). (5) שאלתכם מצויה מאוד, ומצינו דהעולם מקלים (וכידוע הגרח"ק זצ"ל היה עושה באותו יום סיום גם ש"ס בבלי וגם ירושלמי ועוד, עיין בספר מצוה ועושה ח"ב עמוד תרסו). חזיתי דשאלה זו נשאלה בספר קרית ארבע (ליקוטים סי' קכז דף קס לגר"י אקריש) וזו לשונו: נסתפקנו בני החבורה, במעשה שהיה שגמרנו שתי מסכתות ביחד, אם היינו יכולים לעשות יומא טבא חדא לשתיהן כיון שאין עושין מצוות חבילות חבילות. והארי שבחבורה כמהריב"א ז"ל פשיט לן, ממה שכתבו הפוסקים שכל ששתי המצוות ממין אחד אין בזה משום חבילות חבילות, ועשינו מעשה כדבריו. דבריו נשענים על הגמרא במסכת פסחים שהבדלה וקידוש עניינם אחד, ולכן שרי להבדיל ולקדש ביחד ביו"ט שחל במוצאי שבת על אותה כוס (עיין רמב"ם שבת כט, א). אולם יל"ע טובא דגם להשקות שתי סוטות הוא עניין אחד, וכן למול שתי תינוקות בזה אח"ז הוא דבר אחד (ואסרו משום חבילות חבילות - עיין מג"א קמז, סקי"א). ואולם ניתן לתרץ ע"פ דברי המגדל עוז (שבת כט, יג) כי דווקא במצוות של תורה שייך עשיית מצוות חבילות חבילות, אך אין זה שיייך במצוות של דבריהם. אך לא אכחד לציין כי מהר"י אלגאזי (קהילות-יעקב מערכת אל"ף אות א) דחה זאת, וכתב כי אם שתי המצוות דרבנן שייך מצוות חבילות חבילות, ודווקא כשאלת מהתורה ואחת מדרבנן לא שייך, ע"ש. בספר ויען אברהם פלאגי' (אורח-חיים נ) אחר שהביא את דברי הקרית ארבע כתב כי אין בשאלה זו כלל של מצוות חבילות חבילות, דהרי בסעודה של מילה בשבת או חתן בשבת, אף אחד לא חשש לעשיית סעודה אחת. וביאר כי דווקא בשתי מצוות הנעשות בשתי פעולות שייך לומר שדומה במעשיו כמבקש לפרוק עולו בצירופן יחד, אך מעשה אחד של מצוה שהאדם מחשב בלבו שהוא יעלה שלני עניינים, אין בזה חשש (וע"ע בזה בשו"ת מעשה אברהם יורה-דעה סי' יד). וממילא מי שעושה סעודה לשתי מסכתות שסיימו, אין כאן דבר המוכיח על פריקת עול המצוות (וע"ע בספר שיח יצחק בצרי עמ"ס נדה ח"ב עמוד תקכז). וע"ע בספר בית מתתיהו (ב אות כט ד"ה ובהכי). ועוד אציין דכתב בתפארת ישראל (שבת ב, ב) שעיקר החסרון בחבילות זהו רק היכא שעושה שני מעשים בבת אחת, שע"ז י"ל דנראה כמשא, אכן שעושה מעשה אחד ויוצא יד"ח שני מצוות לא הוי חבילות. ובוודאי דאצלנו הסעודה האחת איננה למשא אלא להגדלת השמחה. ומובא בשו"ת רבבות אפרים (א, שסה): "קבלתי תשובה ממרן הרה"ג ר' שלמה זלמן אוריבעך שליט"א וכתב לי לענין אין מערבין שמחה בשמחה של שני סיומים, נלענ"ד פשוט דאין לחוש כלל לזה והיא שמחה אחת יותר גדולה ואדרבה טוב לעשות כן". וע"ע בשו"ת בית שערים (אורח-חיים נג) שגם במכוון לשני דברים יכול לפנות לבו לשניהם כשעושה רק מעשה אחד. וע"ע במה שכתב מו"ר במשנת יוסף (סוגיות או"ח א, כח). וכן ראיתי דהעלה בספר יומא טבא לרבנן (ד, ב): "אין בסיום מסכת דין של 'אין עושין מצות חבילות חבילות', ומותר לעשות סיום של שתי מסכתות בבת אחת". והוסיף שם דה"ה ד"מותר לעשות סעודת סיום מסכת יחד עם סעודת מצוה אחרת". וכ"כ גם בספר פסקים ותשובות (יורה-דעה רמו הערה 765): "יכול לעשות שני סיומים בבת אחת וליכא חששא דחבילות חבילות". העולה לדינא: שני אחים יכולים לעשות סיום מסכת בזה אחר זה, וראוי (מצד חומרא) שלא יקראו להם בשמם. ואף אם קראו להם בשמם הם אינם צריכים לרדת (וחזיתי כמה פעמים באזכרות שסיימו מסכתות שני אחים לעילוי נשמת אביהם, וכל אחד סיים מסכת אחרת וסיימו בפני הקהל בזה אחר זה).
(1) ויל"ע טובא בדבריו. שהרי מצינו דיני עין הרע בתחומים רבים: בחפצים (עיין שו"ת אבני דרך ז, רב), במעבר בין נשים (שו"ת אבני דרך ז, קעד) ועוד. וכן גם בענייני מצווה, כגון: שלא למול שני תינוקות יחד (ערוך-השלחן יורה-דעה רסה, כד) ועוד, (וע"ע בהערה הבאה). (2) וכתב לי בשאלתנו מח"ס שו"ת זיקי אור: לדעתי הדבר מותר ואין לחשוש ואין להוסיף על מה שמובא בשו"ע רק לענין עליה לתורה וכו' אבל אין להוסיף על זה (3) מעניין לראות כי מצינו עין הרע באחים כבר במקומות קדומים, והוא אצל אחי יוסף שנכנסו למצרים לשבור אוכל, וכל אחד נכנס משער אחר משום עין הרע כמבואר בבראשית רבה (צא. והובא ברש"י בראשית מב, יב). (4) בשו"ת משנה הלכות (ג, כ) החמיר בהגבהה וגלילה אף כשלא קוראים להם בשמם, וכ"כ גם בשו"ת הלל אומר (פט). וע"ע בעניין זה בשו"ת דברי בניהו (כא, יח). (5) וע"ע בזה בחיי אדם (כלל סח, ג), בשו"ת דברי מלכיאל (א, סט), בשו"ת צבי תפארת (פב), בשו"ת דברי שלמה (ג, תכט) ובשו"ת התעוררות תשובה (א אורח-חיים יז).
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כא): עם ישראל עמד בשעות קשות במהלך הדורות, ואעפ"כ לא נמנע מלעסוק בתורה ולסיים ספרים. ובימי השואה הארורה נשאל הרה"ק יששכר טייכטל (בעל אם הבנים שמחה ושו"ת משנה שכיר) כעין שאלה זו (בחודש תמוז ת"ש). והובא בשו"ת משנה שכיר (ב אורח-חיים יח) בהאי לישנא: "סיימנו מסכת מגילה, שלמדנו ברבים עם בעלי בתים המקשיבים לקולי, והיו איזה בעלי בתים שאמרו שלא לעשות סעודת סיום כעת, מחמת צרת הדור, ואין העת מוכשר להתאסף יחד לשמוח, וקצת מהם אמרו לבטל לגמרי אי אפשר כי היא סעודת מצוה... ונשאלתי בחוות דעתי בזה". על שאלה זו השיב באופן נחרץ בעל המשנה שכיר כי אין לבטל חלילה את הסיום מסכת שכן זו מצווה רמה וחשובה (וציין כי אף לא יצמצמו במוזמנים) ולא ימעיטו במעדנים שיוגשו בסיום זה, כיון שהסעודה נועדה לפאר ולרומם את מלכו של עולם ובזכות מצווה גדולה זו יבוטלו גזירות קשות ורעות, ע"ש. והביא שם ראיה מרש"י (סוכה נה, א ד"ה 'מי יקום') בסדר המזמורים בחג סוכות, בשלישי אמרו "מי יקום לי עם מרעים", וברביעי "בינו בוערים בעם", ופירש דהוי מזמור אחד, והפסוק "בינו בוערים" קודם, אלא שהיו מקדימים את המאוחר, מפני שפרשת מי יקום לי מדברת על צרותן, שהיו משועבדים בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי, ואעפ"כ אינן נמנעים מלשמוח שמחת מלכם, ומתפללים 'מי יקום' לנו להצילנו מן הרעים. וממשיך רש"י כי בתוך מזמור זה נאמר: "לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, אם אמרתי מטה רגלי... שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי". כלומר" אף לפי צרותינו, אין אנו נמנעים מלבוא להשתעשע בתנחומיך". ומופרש רואים אנו כי גם בעת צרה אנו צריכים לשמוח בשמחת מלכנו מכוח הצרות ולהתאסף יחד ולשמוח בשמחה של מצווה. וידוע כי האחיעזר (בהקדמתו) לשו"ת התלבט אם להוציא את ספרו בשעת חירום והעלה דגם בזמנים קשים יש להשתעשע בתורת ה', ע"ש (וזו לשונו: "מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב, האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור העולם. הלא ישאל השואל, עם ישראל תובע בים של דמעות, ואתם אומרים שירה?! מהרסינו ומחריבנו מבית ומבחוץ חותרים חתירה תחת יסודות התורה, בחומרים מורעלים ומפוצצים באים לקעקע את הבירה כולה, ואתם באים לפאר את היכליו בצעצועים ופרחים?! היכל ה' כולו בוער באש, הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?! אולם, זה כח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו, בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים, גם כשחרב חדה היתה מונחת על צווארו, תורת ה' היתה שעשועיו כל היום, גם בעת החורבן אשר כל קיום הלאום היה בסכנה, ובעת התחזקות הצדוקים בימים ההם, לא הסיחו הפרושים רגע מתורת ישראל"). וכדברי בעל המשנה שכיר דשרי לעשות סיום בשעת מלחמה הורה הרה"ג יצחק זילברשטיין (עיין בספר והערב נא ח"ב עמוד 521 ואילך). ורבים האריכו על כך כי בשעת סיום מסכת ישנה שעת רצון (דוגמא: ספר מאור ושמש ח"ב מאמרים מלוקטים שבת קיח. ספר פניני משמר הלוי אות רמב עמוד קכט. משנת יוסף דרשות ומאמרים ח"א עמוד שלג אות ג) ובוודאי אנו זקוקים בשעות אלו לעת רצון. וכתב הרה"ג רצון ערוסי לגבי סיום מסכת בימים אלו: "בוודאי, כי היא חיינו ואורך ימינו. והיא מקור שמחתנו, אבל בלי ריקודים, ובלי שירי קודש קצביים, אלא שירי קודש נשגבים, שיש בהם חרדת קודש בבחינת 'וגילו ברעדה' כמנהג אבותינו". ואגב אציין כי מובא (בשו"ת שם שמעון פולק סי' יט. בספר ניצוצי אור לגר"א מרגליות עמוד 226) כי הטעם שמזכירים את בני רב פפא בסיום מסכת נובע מכך שהם נהרגו על קידוש השם. ויכולים לומר למשתתפים בסיום שיחשבו גם על הנהרגים בימים ובשעות אלו על קידוש השם. העולה לדינא: מותר ואף זכות גדולה לעשות סיום מסכת בשעת המלחמה ולשמוח בשמחת מלכנו, ובשעת הסיום יתפללו אל הקב"ה, שירחם עלינו ויקום לנו להצילנו מן מבקשי רעתנו, ויחזיר את השבויים והחיילים בריאים ושלמים לביתם. ובזכות המצווה הקדושה ניוושע מצרותינו. ותחזינה עינינו בשוב ה' את שיבת ציון, וארמון על משפטו ישב וישראל ישכון לבטח.
אני לא מכיר התייחסות לכך. נראה לי שזה אפשרי - אם הוא אכן מתייחס לכך כ-2 יחידות לימוד נפרדות ועצמאיות.
תשובת הרב דוד לאו: הפוסקים דנו האם ישנו דין סיום מסכת (כגון תענית בכורות בערב פסח) במסכתות קצרות ובמסכתות משניות - ראה שו''ת פרי השדה ח''ב סי' צב אות ב וח''ג סי' צא, ושו''ת פני מבין או''ח סי' קג. ממוצא הדברים נראה ששמחת סיום אינה אלא על דבר שעמל עליו במשך זמן להבינו וכעת חש שמחה, ולא על לימוד יומיומי, שאף שנאמר בו ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב'', אך אין בו שמחה מיוחדת שתפטור מתענית, ורק כשעמלים ומסיימים מסכת, אז ישנה שמחה מיוחדת. כמו שמצאנו שברכת שהחיינו מברכים על מאורע שמחה שבא מזמן לזמן, וכן ברכות הראיה נתקנו על מראות מיוחדים שמתחדשים מזמן לזמן, כי נפש האדם מתפעלת ומתרגשת מדבר שמתחדש, ולא ממאורע שמתרחש בתכיפות, אף אם הוא עניין גדול. אם כן, נראה היה לכאורה, שאין מקום לעשות סעודת סיום על שתי מסכתות אלו, שהרי זה משהו שכיח. מצד שני, שתי מסכתות אלו נקבעו בסדר הלימוד, ויש בהן קושי והן מצריכות עמל, ואף שלא זכינו לגמרא עליהן, אך מעיד אני על עצמי שכשסיימנו במחזור הקודם את המסכתות האלו חשתי שמחה רבה על הזכות לסיים ולהבין. לכן נראה לי, שאכן עושים סיום רגיל על מסכתות אלו, עם סעודת מצוה, כבכל מסכת מסדר הדף היומי.
תשובת הרב יובל שרלו: שלום וברכה. שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה. אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ: יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים. ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה? ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה. צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול. כל טוב, וסיומים רבים.
