תשובת הרב מרדכי פוגלמן (שו"ת בית מרדכי, סימן נד): (...) עריכת שמחת סעודת מצוה בסיום מסכת בחו"מ אינה שמחה מסוג אחר של שמחת המועד שאפשר היה לומר שיש בזה עירוב שמחה בשמחה. המטרה של איסור מלאכה בחו"מ היא לפי דעת חז"ל: לאפשר לאנשים הפנויים מעבודה בחו"מ לעסוק בתורה ולשמוח את שמחת החג. עי' ירושלמי מועד קטן פ"ב, ה"ג: "אמר ר' בא בר ממל אילו היה לי מי שיומנה עמי, היתרתי בשר בכור להשקל בליטרא והיתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד, אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין". ופירש בעל קרבן העדה ד"ה אלא כדי: שיהיו פנויין ממלאכה ויכולים לשמוח בשמחת יום טוב ויגעים בתורה. ועי' בתוספות חגיגה חי, א, ד"ה חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה. לפי הירושלמי הנ"ל שמחת סעודת מצוה בסיום מסכת בחו"מ היא אחד מתפקידיו העיקריים של חו"מ ושמחת החג בחו"מ עם שמחת סעודת מצוה בסיום מסכת הן שתי שמחות שבעצם הן אחת! לפי בירורנו זה באנו לידי מסקנה להלכה ולמעשה שלא רק שאין חשש של עירוב שמחה בשמחה בעריכת סעודת מצוה בסיום מסכת בחו"מ, אלא שרצוי לערוך בחו"מ שמחת סיום מסכת. לימוד התורה והשמחה בה נותנים לחו"מ את התוכן והצביון של היום.
תשובת צוות ישיבת פתח-תקוה: אני מתנצל על העיכוב בתשובה, הדבר נבע מתקלה טכנית. נהוג לעשות סיום על מסכת בגמרא בלבד, ועל סיום של סדר שלם במשניות. נוסח הסיום נמצא בסוף הסדר במשניות קהתי, ובסוף מסכת בדפוסי הגמרא. תוכל להשוות ביניהם. עקיבא
תשובת הרב דב ליאור
