הוא החכם לוי בן סיסי שחי בדור המעבר בין תקופת התנאים והאמוראים.
לוי היה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא, ומקורב אישית אליו ואל בנו ר' שמעון. ואמרו כי "למדים לפני חכמים" הוא לוי, שהיה נושא ונותן בהלכה לפני רבי. אם כי מוצאים אנו שרבי השמיע לו לעתים דברים קשים, הרי היה זה כדרכו של רבי שהיה מטיל מרה בתלמידים, אבל מאידך העריך אותו רבי מאד, ואמר עליו "בר נש דכוותי" (=אדם שכמותי).
לוי נחשב בדורו כאחד החכמים שהיו מושלמים בכול: בעל הלכה ובעל אגדה, גדול בידיעת המקרא ודרשן חשוב. על תפילותיו ברבים אמרו שהיה "מטיח דברים כלפי מעלה", ועם שנענה בתפילתו נענש בגופו.
לאחר פטירתו של רבי נוצר מצב שבו לא היה ללוי מורה שיוכל לללמוד מפיו, ולכן נסע לבבל, וכנראה שהה בעיקר בעיר נהרדעא בה נתידד עם אביו של שמואל, וכן חידש שם את קשריו עם רב. בתלמוד מצויים מקורות רבים שבהם נושאים ונותנים שלשה אלה, יחד עם שמואל, בענינים שונים בהלכה. כפי הנראה נפטר לוי בהיותו שם.
כשאר חשובי התלמידים של רבי ערך גם לוי קובץ חשוב של ברייתות הנזכרות בתלמוד בשם מתניתא דבי לוי.
יש אומרים כי האמורא החשוב ר' יהושע בן לוי היה בנו, אבל אין הדברים נראים לפי סדר הדורות.
(באדיבות מרכז שטיינזלץ)