|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ארץ חטה ושעורה – שבעת המינים
"בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת, שפיר, אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי. במאי פליגי? א"ר ירמיה: להקדים, דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (ברכות, מא ע"א).
פירוש: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי בשברכותיהן שוות מחלוקת שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בשאין ברכותיהן שוות מחלוקת, אם כן במאי פליגי [במה הם חולקים], והרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות! אמר ר' ירמיה: מחלוקת זו היא לענין איזו מהן להקדים. וכעין מה שאמר רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: כל המוקדם בפסוק זה המדבר בשבח ארץ ישראל וייאמר להלן, מוקדם לברכה, שנאמר: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), שכיון שהקדימו הכתוב ודאי הדבר מוכיח על חשיבותו היתירה, ולכך יש להקדימו בברכה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). מעמדם של "שבעת המינים" כגידול חקלאינדמה לי שתנאי הכרחי לניסיון למצוא מכנה משותף לכל שבעת המינים הוא סקירת המינים שהיו בארץ בתקופה שבה נבחרו מביניהם שבעת המינים. על רקע המינים שלא נבחרו נוכל להבין טוב יותר מה היה ייחודם של "שבעת הנבחרים". סקירה זו חייבת להביא בחשבון את העובדה שחלק ניכר מהמינים המוכרים לנו היום חדר ארצה רק בתקופות מאוחרות או שעדיין לא שימש כגידול חקלאי משמעותי. העובדה שחפירות ארכיאולוגיות חושפות שרידי פירות באתרים מהעת העתיקה עדיין לא מהווה הוכחה לעיבוד חקלאי משום שיתכן והם נאספו כצמחי בר או שהיו בשלבי ביות ראשוניים. סקירה חלקית של המינים שהיו בארץ בתקופת המקרא מצביעה על כך ששבעת המינים מייצגים גידולים בסיסיים, שהיו בשימוש נרחב, ומושרשים היטב בתרבות החקלאית של ארץ ישראל וסביבתה כבר אלפי שנים.
הרב א. שוגרמן הפנה את תשומת לבי שלא בכדי נבחרו דווקא מינים אלו לייצג מידות ושיעורים: "שיעורין? דאורייתא הוא! דכתיב ארץ חטה ושערה וגו' ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חטה לכדתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתיפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד ... שעורה דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת, רמון כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים. ארץ זית שמן ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והאיכא הני דאמרן! אלא אימא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש ככותבת הגסה ליום הכיפורים" (עירובין, ד ע"א).
אלת הבוטנה ושקד
אפתח בשני מינים שלכאורה היה מקום למנותם בין המינים שהשתבחה בהם הארץ והכוונה ל"בטנים" (פיסטוק = אלת הבוטנה) ושקדים שהרי הם היו "מזמרת הארץ" (1). "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). העובדה שהם לא נמנו מצביעה על האפשרות שהתורה הבחינה בין מינים שהיו בשימוש יום יומי והיוו בסיס לתזונת האדם בעת העתיקה לבין מיני מותרות. הדעת נותנת שהפיסטוק והשקד היו מיני מותרות משום שהמנחה כללה רק כמויות קטנות של מוצרים אלו ("מעט צרי ומעט דבש"). בנוסף לכך אין זה סביר שמארץ ישראל הנתונה ברעב ישלחו למצרים השבעה מצרכים בסיסיים. על מעמדם של מוצרים אלו נוכל ללמוד גם מתוך כך שהם היו במטען שהובילה אורחת הישמעאלים מגלעד למצרים: "... וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט וכו'" (בראשית, לז כ"ה). הסבר זה עולה בקנה אחד עם תרגום יונתן שבחר לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם: "... והבו במניכון ואחיתו לגברא דורונא: קליל שרף קטף וקליל דבש, שעוה, ולטום, משח דבוטנין ומשח דלוזין".
החרוב
החרוב ששרידיו, מתקופות מקבילות, נמצאו בארץ כנראה לא שימש כגידול חקלאי מסודר ועצי בר שהיו פזורים בשטח נוצלו באופן מזדמן. ייתכן גם שמעמדו הנחות של הפרי לא הצדיק את הכנסתו לגידול חקלאי. כנראה שרק בתקופות מאוחרות יותר, לאחר שפותחו זנים משובחים והוכנסה לשימוש טכנולוגית ההרכבה ("ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"), התחילו לנצלו באופן חקלאי. גם בשלב מאוחר זה החרוב נחשב כפרי נחות ומכאן ההלכה: "ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים" (בבא בתרא, צ ע"ב). הכוונה היא לכך שקיים איסור לאגור אפילו פרי נחות כחרוב. באופן דומה ניתן להבין מדוע אכילת חרובין נחשבת לדוגמה קיצונית להסתפקות במועט. "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". ירקות
במקרא נמנו ירקות בשמותם רק בפסוק בודד המתאר את תלונות בני ישראל במדבר: "זכרנו את הדגה ... את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, יא ה'). לדעת י. פליקס העובדה שירקות ארץ ישראל לא הוזכרו בשמותיהם מעידה, כנראה, על כך שגידול ירקות לא היה נפוץ בארץ בתקופה המקראית וכנראה הסתפקו בלקיטת צמחי בר למאכל. לא מפתיע, אם כן, שהירקות נחשבו למאכל עניים כפי שמשתמע מהפסוק במשלי: "טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי, טו י"ז). ברור אם כן מדוע אין מקום לכלול מין ממיני הירקות בשבעת המינים. שבעת המינים כמוצרים בעלי חיי מדף ארוכים
ההצעה הבאה איננה סותרת את ההצעה הקודמת אלא באה להשלים אותה משום שהיא מסבירה מדוע שבעת המינים חיוניים יותר מאחרים. עיון ברשימת שבעת המינים מגלה שכולם מוצרי מזון הניתנים לאגירה לאורך זמן. ליכולת שימור המזון היתה חשיבות רבה בעולם העתיק משום שאספקת המזון היתה תלויה במידה רבה ביבול העצמי של הסביבה הקרובה. אגירת מזון היתה תנאי הכרחי לחלוף על פני עונות בהן לא היה יבול בשדה או במטע. ייתכן מאד שעיקר המאמץ החקלאי הוקדש לכיוונם של גידולים הניתנים לאגירה לאורך זמן ולא לגידולים שיש לצרוך אותם בפרק זמן קצר. מסיבה זו לא היה מקום לכלול בין שבעת המינים את הירקות שנאכלו בעודם טריים. תוצרי הגפן, הזית והתמר נשמרו לאורך זמן בכלי קיבול מסוגים שונים. החטה והשעורה אוחסנו בפיטסים והתאנים נשמרו לאחר יבוש כדבלים והענבים כצימוקים או כריבה הנקראת "דיבס". בעזרת בישול ואידוי ניתן להפיק מהם את ה"דיבס" הנשמר זמן ממושך יותר אף מריבה. זמן רב תהיתי כיצד ניתן לשלב את הרימון בהגדרה זו עד שמצאתי שגם לגרגירי רימון יבשים היו חיי מדף ארוכים. ז. עמר כותב שבניגוד למקובל הרי שהרימון היה מרכיב חשוב של האדם בארץ ישראל כאחד מהפירות היבשים (נוסף לצימוקים והגרוגרות). גרגירי הרימון שנקראו בספרות חז"ל בשם "פרד" הופרדו מהפרי ויובשו בטכניקה מיוחדת (2). למעשה גם ללא תהליך זה ניתן לשמור רימונים שלמים לאורך זמן של עד כשנה מבלי שטעמם יפגם. מוצא שבעת המיניםשבעת המינים הפכו לסמל של ארץ ישראל משום שלפחות ששה מביניהם הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. החטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר גדלו בארץ כצמחי בר וידוע כי מיני התרבות של אותם עצים פותחו מהם. לעובדה זו יש חשיבות החורגת מהסמליות משום שהכלאות חוזרות בין מיני התרבות למיני הבר הביאו להתפתחות זנים עמידים יותר למחלות תוך שמירה על יבולים גבוהים ומשובחים. יוצא מן הכלל הוא הרימון שמוצאו היה כנראה מצפון מזרח לארץ ישראל ("פרדס רימונים"). מאידך גיסא הרימון נמצא בארץ כבר מתקופת הברונזה הקדומה ("תקופת האבות") תקופה קרובה למדי למועד המשוער של הביות כך שעדיין הוא היה קרוב לטיפוס הבר. ארץ ההשגחה
"והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ( דברים יא יא-יב)". הפסוקים מתארים את הקשר המתמיד בין הקב"ה לשפע דבר המחייב קשר קבוע של האדם עם אלוקיו. רעיון זה נמצא גם בבחירת שבעת המינים משום שהם מייצגים את כל אזורי הגידול בארץ כאשר כל גידול זקוק לתנאי סביבה שונים. רעיון דומה מתבסס על מכנה משותף שונה ומציע שכל שבעת המינים נמצאים, בעונה שבין פסח לשבועות, בתקופה קריטית להצלחת היבול. הזית, הגפן, הרימון והתמר פורחים בעונה זו. התאנה חונטת את פגיה, ואז מתמלאים גם גרעיני השעורה והחיטה. שבעת המינים כמבטאים את אחדות ישראל
דוד מזרחי מקהילת אלון שבות הציע לראות בשבעת המינים ביטוי לאחדות ישראל. כל המינים מבטאים קשר בין היחיד לכלל. תוצרתם של ששה מבין שבעת המינים מתקבלת רק על ידי צרוף של פרטים רבים ליחידה אחת. אין אפשרות לאפות לחם מגרגיר חטה אחד או לדרוך ענב בודד ולקבל יין. יש לעצור זיתים רבים על מנת לקבל שמן וכך גם בהכנת דבש תמרים. הדרך שבה נשמרו התאנים לאורך זמן היתה על ידי דריסתן לעגולי דבלה. יוצא מן הכלל הוא הרימון אלא שגם הוא בנוי מגרגירים רבים המרכיבים את הפרי השלם. לאמיתו של דבר ניתן לחזור לתאנה ולפרש גם אותה באופן דומה משום שפגת התאנה היא למעשה פרי מורכב מיחידות רבות (על כך ראה במאמר "התאנה חנטה פגיה").
(1) רש"י (בראשית, מג י"א): "מזמרת הארץ - מתורגם מדמשבח בארעא שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם".
רשימת מקורות:
הרב צ. שוורץ, ארץ שבעת המינים, אמונת עיתך – עלון 6. אלול - תשרי תשנ"ה/ו למאמר לחץ כאן.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
