|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
כי בוקר אנכי ובולס שקמים – שקמה
"עמוס, דכתיב: ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים, כדמתרגם רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו'" (נדרים, לח ע"א).פירוש: שהיה עָמוֹס עשיר, למדים ממה דִּכְתִיב [שנאמר]: "וַיַּעַן עָמוֹס וַיּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנכִי כִּי בוֹקֵר אָנכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (עמוס ז, יד) ועניינו כְּדִמְתַרְגֵּם [כמו שמתרגם] רַב יוֹסֵף: אֲרֵי מָרִי גִיתֵּי אֲנָא וְשִׁקְמִין לִי בִּשְׁפֵלָתָא [כי בעל עדרים אני ושקמים יש לי בשפלה] וגו'. מכאן למדים שהיה עשיר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
תקציר: זיהוי עץ השקמה אינו מוטל בספק וכנראה קיימת זיקה לשונית בין השם העברי "שקמה" ובין השם היווני והלטיני - sycamore. בפירוש הריבמ"ץ נזכר פירוש השם הלטיני, שהוא הלחמה של המילים syco – תאנה, יחד עם morus – תות (דמאי, פ"א מ"א). בגלל דמיונה של השקמה לתאנה ולתות סברו הקדמונים שהיא בת כלאים של שני מינים אלו ומכאן שמה. המילה "בולס" היא יחידאית במקרא, ונחלקו המפרשים והחוקרים בפירושה. לאור העובדה שהמילה נזכרת ביחס לעץ השקמה ולא מופיעה בקשר לעצים אחרים, לפי רבים מן הפירושים השונים המילה מתארת פעולה ייחודית המאפיינת את עץ השקמה או את פגותיו (פירותיו). בתרגום יונתן, שאותו ציטט רב יוסף בסוגיה שלנו, "בולס שקמים" הוא בעליו של מטע עצי שקמה – "וְשִׁקְמִין אִית לִי בַשְׁפֶלְתָּא". אולם מתוך התרגום לא התבאר מה משמעותו המדויקת של הפועל "בולס". לפי רש"י הפועל "בולס" הוא שיבוש של 'בולש'. שיבוש שנולד מכך שעמוס, לפי המדרש, היה "עמוס בלשונו" כלומר, מגמגם (ויקרא רבה י׳:ב׳). לפי רש"י עמוס היה בולש - מחפש בענפי השקמה, כדי לאתר ולהבחין בין עצים מהם יש לקצוץ קורות לבין 'בתולות שקמה', אותן יש לגדוע בפעם הראשונה עד לבסיס הגזע כדי שיצמיחו קורות ישרות. הרד"ק מפרש אף הוא שבולס הוא בולש. לשיטתו מטרת הבילוש היא מציאת הפגות (פירות השקמה) ולקיטתן. ייתכן שללקיטת פגות השקמה התייחד השם "בליסה" בדומה לפעלים השונים המציינים איסוף יבול של עצי פרי ממינים אחרים. תמיכה בגישה זו ניתן לקבל מהמחקר המודרני בהצעתו של שטיינר הטוען ש"בולס" נגזר מהמילה "בַלַס" שמשמעותה בערבית תימנית ובאתיופית היא תאנה. השקמה נחשבה למין גרוע של תאנה ולדעתו מקור השם רומז למוצא השקמה בתימן. ההצעה המקובלת ביותר היא ש"בולס שקמים" הוא פוצע פגות השקמה לצורך זירוז הבשלתן, הגדלתן והמתקתן. הצעה זו היא על פי תרגום השבעים, הוולגטה ופירוש הגאונים. ה"בליסה" מגרה את פגות השקמה להפריש את הגז אֶתֶן (אתילן) המחיש את תהליך ההבשלה. חיתוך הפגה ימים אחדים לפני ההבשלה גורם להתפתחות מהירה בגודל ובמתיקות ונמנעת התפתחות צרעות וזחלים המאכלסים בדרך כלל את הפירות כחלק ממחזור החיים של הפגות. הבליסה הופכת את פגות השקמה לפרי בעל ערך כלכלי משמעותי כפי שניתן להסיק מהמשנה בדמאי (פ"א מ"א). במשנה זו אנו לומדים על קיומן של "בנות שקמה" "מוסטפות" החייבות במעשרות, גם במקרה של ספק ("דמאי"), בניגוד ל"בנות שקמה" המנויות בין ה"קלין שבדמאי" הפטורות. 'סטף' בארמית הוא חרוץ או בקוע. ללא סיטוף הפגות ראויות למאכל רק בשעת הדחק וחזקתן שהן הפקר (ירושלמי, וילנא, דמאי פ"א). טכניקת הבליסה היתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. הבליסה הוזכרה בכתבי חוקרי הטבע היוונים והרומאים. פעולת הבליסה עדיין מקובלת במצרים ובקפריסין. בארץ לא נהוגה בליסה משום שזני השקמים התחלפו במהלך הדורות וכיום הזנים המקומיים הם פרתנוקרפיים, כלומר מתפתחים ללא הפריה ומבשילים ללא בליסה. על מועד העלמות הזנים עם הפירות ה"מבולסים" הדעות חלוקות. לדעת י. גליל הדבר התרחש לאחר חתימת התלמוד, התפוררות הישוב היהודי והתחלפות האוכלוסיה שבאה בעקבותיה. לדעת ז. עמר היו נפוצים בארץ לפחות בתקופה המוסלמית הראשונה שני שקמה שונים וביניהם גם זנים "מבולסים". כהוכחה לדבריו הוא מביא את דבריו של רב האי גאון (939-1038) שצוטטו על ידי רבי יהודה אבן בלעם בן המאה ה – 11 לפירוש המילים "בולס שקמים" שתרגומם לעברית הוא: "חתיכת השקמים היא מלאכה ידועה בארץ ישראל".
זיהוי עץ השקמה אינו מוטל בספק וכנראה קיימת זיקה לשונית בין השם העברי "שקמה" ובין השם היווני והלטיני sycamore. בתרגום השבעים הוא נקרא sykaminos, בתרגום עקילס Sykomoros ובוולגטה sycomorus. על מקור השם הלטיני ניתן ללמוד מפירושו השני של הריבמ"ץ (דמאי, פ"א מ"א): "ובנות שקמה. פי' תאיני דולבי, פי' מרכיבין התאינה בערמון, ופירות היוצאין מן ההרכבה ההיא נקראין תאיני דולבי, ויש אומרים על השקמה מרכיבין התאינה, והפירות נקראין בלעז סיקומורי, כלומר סיקא תאינין מורי תותים, וגרסי' בשביעית פ"ט סימן לשפילה שקמין". בגלל דמיונה של השקמה לתאנה ולתות סברו הקדמונים שהיא בת כלאים של שני מינים אלו ומכאן השם השם המדעי sycomorus (תאנה = syco, תות = morus).
מהו "בולס שקמים"
על פי תרגום יונתן, שאותו ציטט רב יוסף (1), בולס שקמים הוא בעליו של מטע עצי שקמה: "... אֲנָא אֲרֵי מָרֵי גֵיתֵי אֲנָא וְשִׁקְמִין אִית לִי בַשְׁפֶלְתָּא וכו'". לאור העובדה שהפועל "בולס" מופיע פעם בודדת בפסוק בעמוס ביחס לשקמה, ואיננו מציין בעלות על מטעים אחרים, עלינו לבחון באיזו מידה הפירושים השונים מתארים פעולה ייחודית המאפיינת את עץ השקמה או את פגותיו (פירותיו). "בולס שקמים" = מחפש
לאחר שפירש שמקור הפועל "בולס" הוא בפועל "בולש" היה על רש"י להתמודד עם שתי שאלות שהראשונה בהן נוגעת להערתי לעיל. ראשית הוא טרח להסביר במה התייחדו עצי השקמה שדווקא בהם היה צורך "לבלוש"? וכי מיני עצים אחרים אינם עומדים לקציצה למטרות שונות? בתשובה לשאלה זו הזכיר רש"י את המנהג לקצוץ את בתולות השקמה על מנת לגרום להן לפתח קורות. החיפוש במטע נועד, אם כן, לאתר ולהבחין בין עצים בהם יש לקצוץ קורות לבין בתולות שקמה שיש לגדוע ולהותיר את ה"סדן" (ראו עוד במאמר "ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"). השאלה השניה שאיתה התמודד רש"י היא כיצד "בולש" הפך ל"בולס" וכאן ציטט את המדרש שתיאר את עמוס ככבד פה: "... אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וישראל קוראים אותו פסילוס וכו'". מקור המונח פסילוס הוא ביוונית ומשמעותו "מגמגם"(2). שאלה מתבקשת היא אם אכן עמוס היה "עמוס בלשונו" והחליף "ש" ב – "ס" כיצד לא החליף את ה"שקמים" ב"סקמים"? "בולס שקמים" = מערבב
פירוש אחר למשמעות "בולס" הוא "עירבוב" וכך פירש הרד"ק: "בולס ... או פירוש מערב השקמים עם דברים אחרים לצורך בקריו, ובדברי רז"ל דבר מעורב יקרא בלוס כמו שאמר שכן עני אוכל פיתו מעיסה בלושה, פירוש שנילוש הקמח והסובין והמורסן ביחד לפי' מצטרפין הסובין והמורסן עם הקמח לשעור חלה ושקמים הוא מין ממיני התאנים וי"ת ארי מרי גיתי וגו'". כך פירשו גם המצודות: "כי בוקר אנכי - אני בעל בקר ואינני צריך לשכר ואני כל היום מערבב שקמים עם דברים אחרים למאכל הבקרים ואין אני עוסק בהכנת הנבואה ולמודה" (מצודת דוד) ובמצודת ציון: "ובולס - ענין בלילה וערבוב ובדרז"ל שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה (שבת עו)". ייחודן של פגות השקמה, בהשוואה לעצי פרי אחרים, בהקשר הפסוק הוא איכותן הירודה הגורמת להעדפן למאכל בהמה ומכאן הצורך לערבן עם מאכל אחר. "בולס שקמים" = מייבש
הסבר נוסף לפועל "בולס" אנו מוצאים בפירושו של אבן עזרא (עמוס, שם): "ומלת בולס אין לה חבר ובלשון ישמעאל כמו מיבש וכו'". לדעתו פגות השקמה עברו תהליך ייבוש בדומה להפיכת תאנים לגרוגרות. "בולס שקמים" = פוצע שקמים
ההצעה המקובלת ביותר היא ש"בולס שקמים" הוא פוצע פגות השקמה לצורך זירוז הבשלתן, הגדלתן והמתקתן. הצעה זו היא על פי תרגום השבעים, הוולגטה ופירוש הגאונים. ה"בליסה" מגרה את פגות השקמה להפריש את הגז אֶתֶן (אתילן) המחיש את תהליך ההבשלה(5). חיתוך הפגה ימים אחדים לפני ההבשלה גורם להתפתחות מהירה בגודל ובמתיקות ונמנעת התפתחות צרעות וזחלים המאכלסים בדרך כלל את הפירות כחלק ממחזור החיים של הפגות(6). הבליסה הופכת את פגות השקמה לפרי בעל ערך כלכלי משמעותי כפי שניתן להסיק מהמשנה בדמאי (פ"א מ"א). במשנה זו אנו לומדים על קיומן של "בנות שקמה" "מוסטפות" החייבות במעשרות, גם במקרה של ספק ("דמאי"), בניגוד ל"בנות שקמה" המנויות בין ה"קלין שבדמאי" שדמאן פטור. "מוסטפות"(7) הן פגות מבולסות (סטף בארמית הוא חרוץ או בקוע). ללא סיטוף הפגות ראויות למאכל רק בשעת הדחק וחזקתן שהן הפקר: "גמ' אמר רבי יוחנן: לפי שרוב מינין הללו אין באין אלא מן ההפקר לפיכך מנו אותן חכמים וכו'" (ירושלמי, וילנא, דמאי פ"א). לאחר שסוטפו הרי הן פרי טוב למאכל שחייבים לעשרו גם בדמאי.
הרחבה
שקמת הבר נפוצה מאד היום במזרח אפריקה מסודן עד דרום אפריקה עם חדירה גם לתימן. העצים הגבוהים גדלים ליד מים וליד אגנים של אפיקי נחלים ארעיים המהווים מרכיב בנופי הסוואנות. שרידים של שקמה מתחילים להופיע במצרים החל מהתקופה הקדם שושלתית. הממצאים העתיקים ביותר הם מ - 3650-3900 לפנה"ס. זמן לא רב מאוחר יותר (3,000 לפנה"ס) מופיעים שרידי שקמה בכמויות גדולות בחפירות שונות במצרים. החל מהתקופה השושלתית הקדומה השקמה הייתה (ועודנה) גידול מוערך בעמק הנילוס התחתון. היא מספקת באופן קבוע פגות מתוקות ועץ (timber) בעל ערך גבוה. מחוץ למצרים היתה לשקמה תדמית ירודה יותר אם כי היא הוכנסה לחלקים החמים של ארץ ישראל ובמידה מצומצמת יותר לכמה אתרים בחופי הים התיכון (לבנון, קפריסין וטוניסיה).
(1) אמנם על פי דברי הגמרא התרגום הוא של רב יוסף אולם למעשה המתרגם הוא התנא יונתן בן עוזיאל ("תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי", מגילה, ג ע"א). בגלל בקיאותו של רב יוסף בתרגום הוא נחשב כמתרגם כאמור ברש"י (קידושין, יג ע"א): "כדמתרגם רב יוסף - דהוה בקי בתרגום נביאים שתרגם יונתן בן עוזיאל וכו'".
מקורות עיקריים:
. ברסלבי, 'עמוס נוקד, בוקר ובולס שקמים', בית מקרא יב,ג (תשכז) (עמ' 87-101(. לעיון נוסף:
ייצוגה של השקמה בפסיפסים בארץ ישראל:
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות |