סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

שמחה של פורים וכל מה ששייך לה, אינה נוהגת אלא בזמנה — בארבעה עשר.

א אמר רב: מגילה אם קוראים אותה בזמנה בארבעה עשר — קורין אותה אפילו ביחיד, ואם קוראים אותה שלא בזמנה, כגון בכפרים המקדימים ליום הכניסה — קוראים אותה רק בעשרה, מפני שהתקנה לקרוא את המגילה קודם זמנה נתקנה רק עבור ציבור שלם. ואילו רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה חובה לקרותה בעשרה. ומספרים: הוה עובדא וחש ליה [היה מעשה וחשש לו] רב להא [לזה] שאמר רב אסי והקפיד לאסוף עשרה למקרא מגילה, אף שקראה בזמנה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך] שמגילה שלא בזמנה נקראת בעשרה דווקא? והאמר [והרי אמר] רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: פורים שחל להיות בשבת — ערב שבת זמנם, ותוהים על הלשון: ערב שבת זמנם?! והא [והרי] שבת זמנם הוא! אלא לאו [האם לא] הכי קאמר [כך אמר], כלומר, כך צריך להבין: שלא בזמנם דינו כזמנם, מה בזמנם קוראים אפילו ביחיד, אף שלא בזמנם — אפילו ביחיד?

ודוחים: דברי רב אלה לא לענין מקרא מגילה בעשרה נאמרו, אלא מאי [מה פירוש] "ערב שבת זמנם" — לאפוקי [להוציא] מדברי רבי, שאמר: הואיל ונדחו עיירות ממקומן — ידחו ליום הכניסה, לכך הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שערב שבת זמנם הוא כמו שכתוב במשנתנו, ושלא כשיטת רבי.

ב משנה אי זו היא עיר גדולה שזמנה הוא בארבעה עשר ואינה נדחית כרגיל — כל שיש בה עשרה בטלנין? היו בה פחות מכאן (מכן, ממספר זה) — הרי זה נחשב ככפר, גם אם יש בה תושבים רבים.

באלו בזמני קריאת המגילה אמרו שמקדימין אותם לפני ארבעה עשר ולא מאחרין לאחר חמישה עשר, אבל זמן עצי כהנים שקבעו חכמים ימי שמחה לבני משפחות קבועות שהיו נוהגות מדורות להביא קרבן עצים בהתנדבות, וכן תשעה באב, וכן קרבן החגיגה שמקריבים ביום טוב, וכן הקהל שמקהילים את כל ישראל במוצאי חג הסוכות לשמוע את קריאת התורה מפי המלך — כל אלה, אם חלו בשבת — מאחרין אותם לאחריה ולא מקדימין.

ועוד אומרים לגבי המגילה: אף על פי שאמרו בזמני קריאת המגילה מקדימין ולא מאחרין — בכל זאת אותם ימים נוספים מותרין בהספד ובתענית, שאינם כימי הפורים ממש, אבל נותנים בהם מתנות לאביונים. אמר ר' יהודה: אימתי אמרו לנו שמקדימים את ימי הפורים? במקום שנכנסין (מתכנסים) בו בשני ובחמישי, אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי — אין קורין אותה את המגילה אלא בזמנה.

ג גמרא במשנה הוזכרו עשרה בטלנים, ומסבירים בתוספתא, תנא [שנה החכם]: עשרה בטלנין שאמרו, אלו הם עשרה בטלנים שבבית הכנסת. כלומר, עשרה אנשים שבטלים ממלאכתם ויושבים בבית הכנסת ועוסקים בצרכי ציבור ובכל ענייני תורה ומצוות, ופרנסתם מוטלת על הציבור, ובגללם נקבע שעיר זו באמת מקום חשוב הוא.

ד שנינו במשנה שדווקא באלו, בימי מקרא מגילה, אמרו מקדימין ולא מאחרין. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר' אבא אמר שמואל: אמר קרא [הכתוב] "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור" (אסתר ט, כז), ולכן מקפידים שלא יעבור זמן הפורים לאחר זמנו.

כיוון שהזכרנו דברי הלכה של רבי אבא בשם שמואל אומרים עוד דבר בשמו; ואמר ר' אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים, כלומר, שבכל חשבון של שנה מונים רק שנים עשר חודש, ואין מקפידים להשלים את מנין ימי שנת החמה (365 יום) — שנאמר: "לחדשי השנה" (שמות יב, ב) ללמדנו — חדשים אתה מונה לשנים, ואי (ואין) אתה מונה ימים לשנים.

ומוסיפים: ורבנן [וחכמי] קיסרי משום (משמו של) ר' אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים, אלא חושבים רק מיום ליום, גם אם זה לא משעה לשעה, שנאמר: "עד חדש ימים" (במדבר יא, כ), ללמדנו: ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.

ה שנינו במשנה: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ומסבירים מה טעם הלכה זו לגבי כל אחד מאלה: תשעה באב אין מקדימים — משום שאקדומי [להקדים] פורענות לא מקדמי [מקדימים] ודוחים ככל האפשר כל ענין של צרה. חגיגה והקהל אין מקדימים — משום דאכתי [שעדיין] לא מטא [הגיע] זמן חיובייהו [חיובם], ומכיוון שחיובם מן התורה הוא ביום מסויים דווקא — אין להקדימו לפני אותו יום.

תנא [שנה החכם בתוספתא]: חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין. ומנסים לברר מה משמעות הענין: בשלמא [נניח] מה שנאמר שמאחרים חגיגה, הכוונה היא דאי מיקלע בשבתא [שאם מזדמן יום טוב בשבת] ואי אפשר להקריב קרבן חגיגה בשבת מאחרינן לה [מאחרים אותה] לבתר שבתא [לאחר שבת] ומקריבים בחול המועד. אלא זמן חגיגה מאי היא [מה פירושו של זה]?

אמר רב אושעיא, הכי קאמר [כך אמר]: חגיגה בשבת, ועולת ראייה, אפילו ביום טוב שהוא זמן חגיגה, שהרי מקריבים קרבן חגיגה ביום טוב — מכל מקום מאחרין את קרבן החגיגה לאחר השבת ואת קרבן העולה לאחרי החג.

ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? — כדעת בית שמאי היא, דתנן כן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב להקריב במקדש, שכיון שהשלמים נאכלים ברובם לכהנים ולבעלים אפשר לראות את שחיטתם כשחיטה לצורך אוכל שמותרת ביום טוב, ואין סומכין עליהן שיש בסמיכה משום עבודה בבעלי חיים ביום טוב,

אבל לא מביאים עולות ביום טוב כלל, שכיון שאינן לצורך אדם — אין להביאן. ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, וסומכין עליהן.

רבא אמר הסבר אחר לאותה תוספתא, ולדעתו יש לראות את הדבר כביטוי אחד: קרבן חגיגה, כל זמן חגיגה, כלומר, כל ימי החג — מאחרין, טפי [יותר] מזה — לא. דתנן כן שנינו במשנה]: מי שלא חג, שלא הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג — חוגג והולך את כל הרגל כולו בחול המועד, וביום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, כלומר, אינו צריך להשלים ולהביא את הקרבן — שכבר בטלה חובה זו.

רב אשי אמר כך יש להבין את התוספתא: חגיגה עצמה וכל זמן חגיגה מאחרין, וללמדנו כי אפילו עצרת (חג השבועות) דחד יומא הוא רק יום אחד] ואין בו חול המועד, אם חל בשבת — מאחרין, שמותר להביא קרבנות עוד שישה ימים אחר כך, דתנן כן שנינו במשנה]: מודים בית שמאי ובית הלל שאם חל עצרת להיות בשבת — שיום טבוח, יום הקרבת קרבנות החג, הוא אחר השבת ביום ראשון. ואם כן זה פירוש הדבר, שלחגיגה, גם בחג השבועות, יש אחריה גם זמן חגיגה כל הימים שיש בכל ימי חג אחר.

ו אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: רבי עשה כמה דברים שאינם רגילים, נטע נטיעה בפורים ולא חשש משום מלאכה וזילזול ביום זה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר