ומה עבודה, עבודת המקדש והקרבנות, שהיא חמורה עד כדי כך שהיא דוחה שבת, שהרי מקריבים קרבנות גם בשבת, ובכל אופן רציחה דוחה אותה, שכהן שרצח ונידון למיתה ורוצה לעבוד עבודה, בית הדין שולחים ומביאים אותו למות, והחובה להמיתו דוחה את העבודה, שנאמר עליו: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), שבת שנדחת מפני עבודה, אינו דין וכי אין זה קל וחומר שתהא רציחה דוחה אותה?

ובהמשך לקו־מחשבה זה: ומאי [ומה] ענין הביטוי "או אינו" ("או אינו אלא בחול ולא בשבת") דקאמר [שאמר] התנא בדיון — הכי קאמר [כך אמר]: שאפשר לדחות ולומר: קבורת מת מצוה, החובה לקבור מת שאין לו מי שיקברנו, תוכיח שלא דנים את הקל וחומר, שאנו יודעים שהיא דוחה את העבודה, ובכל זאת אין היא דוחה את השבת. הדר [חזר] ואמר אותו תנא, בנימוקים הרמוזים בתוך הדיון שלו: הרי אפשר גם לומר כי קבורת מת מצוה תדחה שבת מאותו קל וחומר: ומה עבודה שהיא דוחה את השבת — קבורת מת מצוה דוחה אותה,

ואנו למדים זאת מייתור המלה "ולאחותו" האמור בנזיר ("לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם". במדבר ו, ז) ומכאן למדו שאפילו נזיר והולך לשחוט קרבן פסח חייב להיטמא למת מצוה, אם כן שבת שנדחה מפני עבודה — אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה? על כן תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג).

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתו של המקשה מתחילה] שהנימוק הוא דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] לא תעשה, מאי [מה] עניינו ומה תוכנו של "או אינו" דקאמר [שאומר] התנא?

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], זו היתה הכוונה: שאפשר היה לומר מה אני מקיים את דברי הכתוב "מחלליה מות יומת" (שם לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין. אבל מיתת בית דין דחי [דוחה] את השבת, משום דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] לא תעשה.

הדר [חזר] ואמר כנגד טענה זאת טענה אחרת: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] בכלל דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה, הרי זה דווקא לא תעשה גרידא [סתם], אבל לא תעשה שיש בו כרת — מי שמעת ליה דדחי [האם שמעת אותו שהוא דוחה]? הדר [חזר] ואמר התנא, ורמז לנימוק נגדי: אטו [וכי] כלל זה ש"עשה דוחה את לא תעשה", לאו [האם לא] הלא תעשה חמור מיניה [ממנו, מן העשה]? שהרי על מצוות לא תעשה יש עונש מלקות בית דין, מה שאין במצוות עשה, ובכל זאת, קאתי [באה] מצות עשה ודחי ליה [ודוחה אותו], שגזירת הכתוב היא שעשה דוחה את לא תעשה, ואם כן

מה לי חומרא זוטא [קטנה] ומה לי חומרא רבה [גדולה], שכיון שאמרה התורה שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה אין כבר הבדל אם זו מצות לא תעשה חמורה או קלה, לכן תלמוד לומר "לא תבערו". ואם כן, בסופו של דבר לא הבאנו עדיין מקור ברור לסברה שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

ולכן באים לדון באופן אחר: ייתור המלה "עליה" באה ללמד שלא ידחה הייבום את איסורי העריות, אלא אצטריך [הוצרכה] המלה "עליה", כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] כך: תיהוי האי [תהיה זאת] אשת אח שעליה חלה מצות הייבום, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כדי ללמד, ונדון ממנה לפי כלל זה של מדרש ההלכה האומר כי דבר שהיה בתוך כלל מסויים, ונאמר בו דין מסויים, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכיון שאיסור אשת אח הוא בכלל איסורי העריות ("כי כל העושה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". ויקרא יח, כט), נאמר אם כן כי דין הייבום מתיר לא רק איסור ערוות אשת אחיו שאין לו בנים, אלא גם את שאר העריות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהסבר עיקרה של מידה זו שהתורה נדרשת בה: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כדי ללמד — לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד?

דוגמה ללימוד זה, ממה שנאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ). ולכאורה נשאלת השאלה: והלא שלמים בכלל כל קדשים היו, ולמה יצאו מן הכלל ונתפרטו במיוחד — להקיש (להשוות) אליהן, ולומר לך: מה שלמים מיוחדים שהם קדשי מזבח — אף כל קדשי מזבח יש בהם דין זה, שהאוכל מהם בטומאה חייב כרת. ולמדנו מכאן שיצאו קדשי בדק הבית שהם מוקדשים לצורך המקדש אבל אינם קרבנות, שבהם אין חיוב אם אוכלם או נוגע בהם בטומאה.

הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כך: הא [הרי] אשת אח בכלל כל העריות היתה, ולמה יצתה מכללן — להקיש אליה, ולומר לך: מה אשת אח שריא [מותרת] במקום שאין לו בנים, אף כל עריות כולן נמי שריין [גם כן מותרות].

ודוחים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] במקרה שהובא כדוגמה למידה זו, הכלל, כל הקרבנות כולם, הם באיסור טומאה, ואף הפרט, השלמים, הם באיסור, ולכן אפשר לומר שהפרט יצא ונתפרט כדי ללמד על הכלל כולו. אבל הכא [כאן] לגבי ייבום בעריות, הלא הכלל הוא באיסור ערוה, והפרט הוא בהיתר.

והפרט איננו יוצא איפוא לפרש את הכלל, אלא הוא כנגד הכלל, הא לא דמי [הרי מקרה זה איננו דומה] אלא למידה אחרת שהתורה נדרשת בה: לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, שאם יש פרט מתוך כלל גדול יותר, שנתפרשה בו מצוה חדשה, או דין חדש מיוחד — שאי אתה יכול להחזירו לכללו אף לשאר עניינים, ואפשר לומר שבעצם אינו שייך לכלל זה, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש לגבי שאר דינים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש — אי אתה רשאי להחזירו לכללו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש.

כיצד? דוגמא לדבר ממה שנאמר בדין אשם המצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן" (שם יד, יג), שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם", שלכאורה אין דימוי זה לחטאת מלמדנו דבר, שהרי דיני האשם כולם נתפרשו לנו במקומם (שם ז, א-י) ומה תלמוד לומר, מה הלימוד במילים "כחטאת האשם"?

לפי שיצא אשם מצורע מכלל כל הקרבנות (ומכלל האשמות) לידון בדבר החדש, שנותנים את דמו על בהן יד ובהן רגל הימנית של המצורע. אם כן, יכול לא יהא אשם זה טעון מתן דמים (זריקת דם על המזבח) ומתן אימורים (חלב ושאר החלקים המוקרבים) לגבי מזבח, ונאמר שדי באשם זה רק במתן הדם על בהונות המצורע בלבד —