וכי רבי לא שנאה, ר' חייא תלמידו שערך את הברייתא מנין לו? כלומר, אין אנחנו מתחשבים בברייתא, אפילו זו שערך ר' חייא, משום שאם רבי לא שנה ולא סיכם הלכה זו במשנה, אין לסמוך על דברי ר' חייא שסתם אותה, אלא על המשנה שראתה בכך דעת יחיד.

אמר ליה [לו]: והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מסרק של פשתן, שסורקים בו את הפשתן לאחר ניפוצו, כדי להכינו לטוויה, שניטלו שיניו, ונשתיירו בו שתים מהן, אם היה המסרק טמא — אף השיניים שנשתיירו בו טמאות, משום שמסרק זה ראוי עדיין לשמש ככלי, ואין טומאתו בטילה. ואם נשארה בו רק שן אחת, שאינו ראוי לשמש לסריקה כלל, טהורה. וכולן, כל השיניים הללו לעצמן, שניטלו אחת אחת בפני עצמן — טמאות, משום שהן ראויות לשמש ככלי בפני עצמו, כגון לכרוך עליהן חוט וכיוצא בזה.

מסרק של צמר שניטלו שיניו, אם היה זה באופן שניטלה אחת אחת מבינתים, כך שאין שתי שיניים סמוכות זו לזו — המסרק טהור, משום שאיננו יכול לשמש עוד לסריקת הצמר. נשתיירו בו שלש שיניים במקום אחד — טמא, שהרי אפשר לסרוק בו שם. אם היתה החיצונה שהיא המסגרת אחת מהן מאותן השיניים — טהור, משום ששן זו עבה יותר, ואין השיניים האחרות ראויות עוד לסירוק. ניטלו שנים מן השיניים ועשאן למלקט (מלקחיים קטנות) — טמאות. ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר כדי לנקותו או למיתוח כעין יתד קטנה שימתחו עליה דברים — טמאה שהרי היא משמשת כלי לעצמו,

וקיימא לן [ומוחזק לנו] שאין הלכה כאותה משנה, והרי זה סותר את כללו של ר' יוחנן שהלכה כסתם משנה! אמר ליה [לו]: בר מינה [חוץ ממנה], מן המשנה ההיא, שכן, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: זו אינה משנה, כלומר, אין לסמוך על גירסת משנה זו ואין לקבלה כהלכה.

לגופו של הענין שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שאמרו שזו אינה משנה? אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אידי בריה [בנו] של רב איקא: משום דקשיא רישא לסיפא [שקשה ראשה לסופה], ולכן נראה שנוסחתה משובשת. דקתני [ששנה התנא שם]: מסרק של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים — טהור. ונדייק: הא [הרי] אם נשתיירו בו שתים במקום אחד — משמע שהוא טמא, והדר תני [וחזר ושנה] נשתיירו בו שלש שיניים כאחת — טמא. ונדייק שלש — אין [כן], שתים — לא, ואם כן יש סתירה בנוסח זה!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא הא בגווייתא [שמא זו בשינים הפנימיות] שהן באמצע במסרק ואפשר להשתמש בהן, ובאופן כזה עדיין הוא נחשב ככלי וטמא, והא בברייתא [וזו בחיצוניות] שסמוכות לצד המסרק ובשתיים כאלה אי אפשר לסרוק ושוב אינו נחשב ככלי, ועל ידי כך תיושב הסתירה שבדברים.

אלא מהכא [מכאן] הקושי, דקתני [ששנה] שם: וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות. ונדייק: ואף על גב [ואף על פי] שלא התקינה, את השן הזו לשמש לצורך דבר אחר, טמאה היא. אימא סיפא [אמור את סופה]: ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר או למיתוח — טמאה. משמע: התקינה — אין [כן], לא התקינה — לא!

אמר אביי בדחיה: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא הא בקתייהו [שמא זה שניטלו השיניים בקתיהן, עם בסיסן] ואז ראויות הן מיד לשימושים שונים, הא [זה] שניטלו בלא קתייהו [קתיהן], ואם לא התקינן — אינן טמאות.

אמר רב פפא, אפשר לתרץ קושי זה באופן אחר: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בזה? ודלמא הא בקטינתא הא באלימתא [ושמא, זו, בדקות שאינן ראויות לשימוש וזו, בעבות], שכל אחת ראויה לשימוש בפני עצמה.

אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו שמשנה זו משובשת בנוסחה, והטעם מדוע אינה נחשבת סתם משנה הוא משום דמסיימי [שמסיימים] בה במשנה זו דווקני [המדייקים] בעלי המסורת: זו דברי ר' שמעון. כלומר, שהיא דעת יחיד בלבד ולא סתם משנה.

א לגופה של ההלכה במשנה שלח ר' חייא בר אבין מארץ ישראל: מארסין (אבל לא נושאים) אשה תוך שלשה חודשים למות בעלה, וכן עושים מעשה בפועל.

וכן היה ר' אלעזר מלמדנו משום ר' חנינא הגדול, שכך מונים: רובו של חודש ראשון ורובו של שלישי, וחודש אמצעי שלם, ואין צריך להמתין שלושה חודשים שלמים כדי להתארס.

אמימר שרא [התיר] ליארס ביום תשעים. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: צריכה להמתין שלשה חדשים שלמים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו, משמע שביום תשעים שהוא בסוף שלושה חודשים אסור! אמר לו אמימר: ההוא, אותו דבר ששמעת חוץ מיום שמת ויום שנתארסה — לענין מינקת איתמר [נאמר], שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המינקת צריכה להמתין מלהתארס עד לאחר עשרים וארבעה חודש, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

ומקשים: והא ההוא דעבד [והרי מעשה באחד שעשה] סעודת אירוסין ביום תשעים למות הבעל הראשון ואפסדיה [והפסידו] רבא לסעודתיה [את סעודתו], שאסר על האשה להתארס ביום זה! ומשיבים: הסעודה ההיא, סעודת נשואין הואי [היתה] ולכן הפסיד את הסעודה, אבל אירוסין מותר.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה]: מינקת צריכה להמתין עשרים וארבעה חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. וזו שנתאלמנה או נתגרשה ואינה מינקת צריכה להמתין שלשה חדשים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

ב נאמר במשנה שר' יוסי התיר לכל הנשים להתארס תוך שלושה חודשים חוץ מן האלמנה מפני האבל. אמר רב חסדא בתמיהה: הלא קל וחומר הוא שנאמר להיפך: ומה במקום שאסור אפילו לכבס בגדים מפני האבל, אמרו חכמים כי מותר ליארס — מקום שמותר לכבס לאחר שבעה ימים של אבל אינו דין שמותר ליארס?!

ומסבירים: תחילה מאי [מה] היא ההלכה שרב חסדא רמז לה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבת (שבוע) שחל תשעה באב בתוכה — אסור לספר ולכבס, אבל ביום חמישי בשבוע — מותר, מפני כבוד השבת. ותניא [וכן שנינו בברייתא]: קודם הזמן הזה (והבינו — קודם תשעה באב) — העם ממעטין בעסקיהם, מלישא ומליתן במסחר, מלבנות ולנטוע, ומארסין נשים אבל לא כונסין אותן, ואין עושין סעודת אירוסין. הרי שמותר לעשות אירוסין אפילו בזמן אבילות חמורה שאסור לכבס!

ומתרצים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שאירוסין מותרים, הרי זה קודם לקודם תניא [שנויה], כלומר, לא קודם תשעה באב בשבוע שחל בו אלא קודם שבוע זה, מראש חודש אב שאז מותר לכבס.

אמר רבא: וקודם לקודם נמי [גם כן] יש להקשות באותה דרך: הרי קל וחומר הוא; ומה במקום שאסור לישא וליתן מראש חדש אב ואילך — מותר ליארס, מקום שמותר לישא וליתן — אינו דין שמותר ליארס?!

ומשום קושי זה לא תימא [תאמר] שר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, אלא אימא [אמור]: כל הנשים ינשאו.