ושל עיר הנדחת שעומד לשריפה עם כל רכוש העיר, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, כלומר, שהוא מיועד להלביש אותו במותו ואינו עשוי להילוך — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה פסולה שאינו נחשב לנעל.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה] סנדל של זקן העשוי לכבודו שאנחנו אומרים שאף על פי שזה סנדל ההולם את מידת הרגל אינו כשר לחליצה משום דלאו להילוכא עביד [שאיננו עשוי לשם הילוך] בו, אלא רק להנעלה לאחר מיתה, אם כן סנדל דבי דינא [של בית דין], שהיה שמור בבית הדין סנדל מיוחד לחליצות, נמי [גם כן] לאו להילוכא עביד [לא להילוך הוא עשוי] אלא רק לחליצה!

אמר ליה [לו]: יש להבדיל: אילו בכל זאת מסגי ביה שלוחא דבי דינא [היה הולך בו שליח בית הדין], מי קפיד עליה דיינא [האם היה מקפיד עליו הדיין]? משמע שסנדל זה של בית הדין, שנועד לחליצה, אפשר להשתמש בו להליכה, מה שאין כן דבר הנועד למת שאסור להשתמש בו לכל שימוש אחר.

א משנה חלצה בלילה — חליצתה כשרה, ור' אלעזר פוסל. חלצה ברגל שמאל — חליצתה פסולה, ור' אלעזר מכשיר.

ב גמרא על אף האמור במשנה מציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבבעיה זו נחלקו]: דמר [שחכם זה, ר' אלעזר] סבר כי מקשינן [מקישים, משווים אנו] דיני ריבים, כלומר, דיני ממונות (וחליצה בכלל זה, שהרי יש בה צד ממון של תשלום כתובה לאלמנה) לדיני נגעים, וכפי שדיני נגעים אינם נידונים אלא ביום (כפי שנאמר בכתוב: "וביום הראות בו בשר חי יטמא". ויקרא יג, יד ועוד) — אף ריבים, כלומר, דינים אחרים, אינם נערכים אלא ביום. ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר שלא מקשינן [מקישים אנו] ריבים לנגעים?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא מקשינן [מקישים, משווים אנו] ריבים לנגעים, דאי מקשינן [שאם היינו באמת מקישים לגמרי], הרי אז, אפילו גמר דין בלילה נמי [גם כן] לא היו עושים, ואנחנו יודעים שגומרים דיני ממונות בלילה, אף שיש להתחיל ביום דווקא, ואולם הכא [כאן] לענין חליצה בלילה בהא קמיפלגי [בבעיה זו נחלקו]: מר [חכם זה, ר' אלעזר] סבר שחליצה כתחלת דין דמיא [נחשבת] ותחילת דין עושים רק ביום, ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר שחליצה כגמר דין דמיא [נחשבת] ולכן אפשר לעשותה גם בלילה.

מסופר: רבה בר חייא קטוספאה (מאקטיספון) עבד עובדא [עשה מעשה] של חליצה במוק (נעל־בית שאינה של עור), וביחידי, שהוא היה הדיין היחידי, ובלילה. אמר שמואל בליגלוג: כמה רב גובריה [גדול כוחו] של חכם זה דעביד כיחידאה [שעשה כדעת יחיד], שבמעשה שעשה סמך על דברי יחידים, הדחויים מן ההלכה.

ושואלים: מאי קשיא [מה היה קשה לו] לשמואל במעשה זה? אי [אם] מה שחלץ במוק, הלא סתמא תניא [סתם ברייתא שנויה] שכשר, ואין זו, איפוא, דעת יחיד. אי [אם] מה שחלץ בלילה — סתמא תניא [סתם ברייתא שנויה] שכשר.

אלא מה שעשה כן כדיין יחידי קא קשיא ליה [היה קשה לו]: היכי עביד [כיצד עשה] ביחידי, שהרי זו הלכה דיחידאה קתני לה [שיחיד שנה אותה]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול — חליצתה פסולה. ור' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים, שהם סבורים שאף שלא נותרו אלא שנים כשרים, מכל מקום, לדעתם, חליצה בפני שניים כשרה. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ולא היה שם דיין, ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר.

ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג, כר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר, ואילו רבה בר חייא סמך דווקא על דעת היחיד של ר' עקיבא, המתיר לחלוץ ביחידי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לא רק פרט זה הוא כדעת יחיד אלא כולהו נמי יחידאה קתני להו [כולם גם כן יחיד שנה אותם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה. משמע שדברים אלה הם דעתו בלבד, שלא כשאר החכמים.

ג שנינו במשנה שאם חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה, ור' אליעזר מכשיר. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם לשיטתם של חכמים]? אמר עולא: ילפינן [לומדים אנו] בגזירה שווה של המילים "רגל" (האמורה כאן) ו"רגל" האמורה במצורע, מה להלן, במצורע, "רגל" זו האמורה, היא של ימין כמפורש שם (ויקרא יד, יד), אף כאן, בחליצה, הכוונה לרגל ימין.

ושואלים: וכי ר' אלעזר לא יליף [לומד] גזירה שווה זו של "רגל" "רגל" ממצורע? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: מנין לרציעה של עבד נרצע שהיא נעשית באזן הימנית דווקא? נאמר כאן בדיני נרצע "אזן", ונאמר להלן בדיני צרעת "אזן", מה להלן בצרעת, הכוונה לאוזן ימין, כמפורש (שם), אף כאן ברציעה הכוונה ודאי לאוזן ימין, משמע שהוא לומד גזירה שווה ממצורע!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, צריך להחליף את הדעות במשנתנו, ולומר שר' אלעזר הוא הפוסל בשמאל.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך], כי המילים "אזן" "אזן" מופני [מופנות, מיותרות] בפסוק, ללמדנו גזירה שווה זו, ואילו המלים "רגל" "רגל" — לא מופני [מופנות], שהרי בענין יבמה נצרכת המלה לעניינה, ולכן אין זו גזירה שווה גמורה.

ושואלים: וכי [וכאשר] המילים לא מופני [מופנות] מאי פירכא איכא [מה פירכה, קושיה, יש בדבר], שהרי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד, אם יש מקום לפירכה, להראות שאין הדינים דומים דוחים אותה, אך אם אין כל פירכה, גם גזירה שווה המופנה רק מצד אחד — גזירה שווה היא, ומה הפירכה כאן? ומסבירים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות]: מה למצורע שדינו ברגל ימין, משום שיש בו עוד דינים מיוחדים בטהרתו, שכן טעון (הוא חייב, לשם טהרתו, שייזרק עליו מדם הקרבן), בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, ולכן אפשר לומר שהקפידה תורה גם על רגל ימין, מה שאין כן בחליצה — שמא גם צד שמאל כשר.

ד משנה חלצה ורקקה כדין, אבל לא קראה את מה שהיתה צריכה לומר — חליצתה כשרה. קראה ורקקה אבל לא חלצה — חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה — ר' אלעזר אומר: חליצתה פסולה, ר' עקיבא אומר: חליצתה כשרה.