שלשה מטבעות מונחים זה על גב זה, כריכות (אלומות תבואה) ברשות היחיד, וככרות לחם של בעל הבית, שכל אדם עושה לעצמו ויש להם יחוד בצורתם, וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן, שכל אומן מעבד אותם בצורה שונה במקצת, כדי יין וכדי שמן — הרי על כל אלו חייב להכריז.

א גמרא ומדייקים בלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שמצא פירות המונחים בתוך כלי ומעות המונחים בתוך כיס. הא [הרי] אילו מצא כלי ולפניו פירות, או כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. לפי זה תנינא להא [שנינו במשנה דבר זה], דתנו רבנן [ששנו חכמים] במפורש בברייתא: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. מצא מקצתן של הפירות בכלי, ומקצתן על גבי קרקע, או מקצתן של המעות בכיס ומקצתן על גבי קרקע — חייב להכריז, שהרי אז ברור שמשם נפלו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת: מצא דבר שאין בו סימן שהיה בצד דבר שיש בו סימן — חייב להכריז. ואם בא בעל החפץ שיש בו סימן ונטל את שלו ולא תבע את הדבר האחר שאין בו סימן — זכה הלה, המוצא, בדבר שאין בו סימן. ומדוע לא נאמר כן אף בכלי ובפירות שלפניו!

אמר רב זביד: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [כאן] מדובר בכובא וכיתנא [בכלי ובפשתן] שבתוכו, שאם נפל — משם נפל, שהרי סיבי הפשתן מחוברין יחד ואם חלקם מחוץ לכלי וחלקם בתוכו — ודאי ממנו נפלו. הא בצנא ופירי [כאן בכלי ופירות], שאם לא נשתייר מאומה מן הפירות בכלי, מן הסתם לא ממנו נפלו, שהרי אינם מחוברים אחד לאחר ואם מן הכלי נפלו הרי היה על חלקם להישאר בתוכו, וכיון שכולם מחוץ לו, מן הסתם לא נפלו כלל ממנו (תוס').

רב פפא אמר : הא והא בצנא ופירי [זה וזה מדובר בכלי ופירות] ולא קשיא [ואינו קשה]; הא דאשתייר [זו שנשאר] בה מידי [דבר], הא [וזו] שלא אשתייר [נשאר] בה מידי [דבר], שנראה שאין קשר בין הכלי והפירות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר באופן שלא אשתייר [נשאר] בה מידי [דבר], ולא קשיא [ואינו קשה], כי הא דמהדרי אפיה [זה שמופנים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות], ואז מסתבר שממנו נפלו, הא [זה] שלא דמהדרי אפיה [פונים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דמהדרי אפיה [פונים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות], ולא קשיא [ואינו קשה]; הא דאית [זה שיש] לה לכלי אוגנין (שפה לפיו) לצנא [של הכלי], שאז קשה לשער שיכלו כל הפירות ולא ישתייר בתוכו מאומה, הא דלית [זה שאין] לה לכלי אוגנין לצנא [לכלי], שבמקרה כזה אפשר לשער שכל הפירות נפלו ולא נשארו מהם כלל בפנים.

ב שנינו במשנה שאם מצא צבורי פירות או צבורי מעות — חייב להכריז. ומעירים: שמעת מינה [למד אתה מכאן] כי מנין הוי [הריהו] סימן, שהרי ודאי הסימן שנותן הריהו: כמה ציבורי פירות היו שם. ומשיבים: תני [שנה] ותקן כגירסה: "צבור פירות", שלא המנין הוא סימן אלא המקום. ואומרים: אם כן, על כל פנים שמעת מינה [למד אתה מכאן] כי מקום הוי [הריהו] סימן, ותיפתר על ידי כך בעיה אחרת! ודוחים: מכאן אין להוכיח, תני [שנה] כמו שאנו שונים: "צבורי פירות". שאין הגירסה ברורה, ואין להוכיח ממנה בוודאות.

ג שנינו במשנה: מצא שלשה מטבעות המונחים זה על גב זה מכריז. אמר ר' יצחק מן העיר מגדלאה [מגדל] והוא שעשויין המטבעות כמגדלין כלומר, מונחים זה על זה באופן מסודר. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, עשויין כמגדלים — חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלים — שלשה מטבעין זה על גב זה.

ומעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה, הברייתא, קשה] אמרת מצד אחד כי אם מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, ומכאן אפשר להסיק: הא משלחפי שלחופי [הרי אם היו מונחות קצת זו על גבי זו] חייב להכריז, שהרי אינן מפוזרות לגמרי. אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אם מצא את המטבעות כשהן עשויין כמגדלין חייב להכריז, ונדייק: רק אם היו כמגדלים, הא משלחפי שלחופי [הרי אם היו מונחים במקצת זה על גב זה] הרי אלו שלו! ומשיבים: יש להבין כי התנא בברייתא כל שאין עשויין כמגדלין — מפוזרות קרי להו [קורא הוא אותן].

אמר ר' חנינא: לא שנו אלא שהיו המטבעות של שלשה מלכים, כלומר, מטבעות שאינם מאותו סוג, אבל של מלך אחד שהיו כולן שוות — אינו חייב להכריז. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שעשויין כמגדלין — אפילו של מלך אחד נמי [גם כן], ואי [ואם] שאין עשויין כמגדלים — אפילו של שלשה מלכים נמי [גם כן] לא!

אלא יש לתקן את הגירסה ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר, כך נאמר]: לא שנו אלא אם שלושת המטבעות היו של מלך אחד כעין שלשה מלכים, אבל אם היו של מלך אחד סתם — אינו חייב להכריז. והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] ענין שעשויין כמגדלים? רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא [הרחב שבהם — תחתון, והאמצעי — עליו, והקטן — על האמצעי]. דאמרינן [שאומרים אנו]: ודאי אנוחי אנחינהו [הניח אותם] בעליהן שם, ולכן אינם אבידה. אבל אם היו המטבעות של מלך אחד, דכולהו כי הדדי נינהו [שכולם הם זה כמו זה] אף על גב דמנחי אהדדי [אף על פי שהם מונחים יחד] — הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפול [אמור שמא הזדמן הדבר וכולם כאחד נפלו] והסתדרו זה אחר זה, ואין בכך סימן.

ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי [גם כן] מכריז. מאי [מה] מכריז? — מכריז מנין, כלומר, מכריז שמצא מטבעות, והמאבד אומר כמה היה. ושואלים: אם כך מאי איריא תלתא [מה שייך, מדוע דווקא, שלושה] מטבעות? אפילו תרי נמי [שתים גם כן]. אמר רבינא: טבעא [מטבעות] מכריז, כלומר, המוצא מכריז: מצאתי מטבעות, וכיון שאומר בלשון רבים מובן שמצא לפחות שניים, ולכן האומר שאבד שתים אינו נותן על ידי כך כל סימן. ומשום כך, רק אם יש שלושה יש בכך סימן.

בעי [שאל] ר' ירמיה: מצא את המטבעות מונחים כשיר [כצמיד] בעיגול, מהו? כשורה ישרה, מהו? כחצובה [כמשולש], מהו? כסולם שהיו מונחים קצת זה על גבי זה בקו ישר אחד, מהו?

ומעירים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] לפחות, שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לגבי מטבעות הנמצאים יחד: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהם ונוטלם בבת אחת הרי זו הוכחה שלא באקראי נפלו הרי הוא חייב להכריז. ולפי זה מטבעות הנמצאים כשורה או כסולם חייבים להכריז.

בעי [שאל] רב אשי: