הבא על הבהמה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, וכן האשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה — חייב.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: באשה יש שני משכבות, כדרכה ושלא כדרכה, וחייב על שניהם אם נרבעה לבהמה, ואילו בבהמה משכב אחד, שחייב כדרכה בלבד.

מתקיף לה [מקשה עליה על דעה זו] רב פפא: אדרבה, אשה דאורחה [שדרכה] היא ששוכבים עמה, סברה היא כי על משכב כדרכה מיחייב [תתחייב], אמידעם אחרינא [על דבר אחר] לא מחייב [תתחייב] האשה, ואילו בהמה דלאו אורחא [שלא דרכה] היא להשכב לאדם, וכל עצם בעילתה הריהי שלא כדרכה לחייב עלה [תתחייב עליה] אם כן על כל נקב ונקב, בין כדרכה בין שלא כדרכה!

ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כתרוייהו [כשיטת שניהם]: זכר בן תשע שנים ויום אחד הבא על הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה, בין כדרכה בין שלא כדרכה — חייב. משמע שאין לחלק בין אשה ובהמה, ובין כדרכה בין שלא כדרכה חייבים בשניהם.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: המערה (שאינו בועל בעילה גמורה אלא רק מתחיל בה) בזכור מהו הדין?

האם לענין זה גם כן דין העראה כדין ביאה ממש? אמר לו: המערה בזכור — מה שאלה היא?! הלא "משכבי אשה" (ויקרא יח, כב) כתיב ביה [נאמר בו], שכדיני אשה כן דין השוכב עם זכר, ובאשה העראה נידונה כביאה ממש. אלא המערה בבהמה מהו?

אמר ליה [לו]: אם העראה שנאמרה בכתוב אינו ענין להעראה דכתיבא גבי [שנאמרה אצל] אחות אביו ואחות אמו (שנאמר בהן "כי את שארו הערה". ויקרא כ, יט) דלא צריכא [שאינה נצרכת] ללמדנו לאותו ענין מאומה, דהא איתקש [שהרי הושוותה] בכתוב לדין העראה האמור בנדה, וכל עריות האמורות שם הושוו זו לזו, אם כן תניהו ענין להעראה בבהמה. ונלמד כי גם בהעראה בבהמה מתקיים האיסור.

ושואלים: מכדי [הרי] בהמה מחייבי מיתות בית דין היא, למה לי (מדוע) דכתיב [שתיאמר] להעראה דידה [שלה] גבי [אצל] חייבי כריתות?! שהרי כפי שביררנו למדים דבר זה מאחות אביו שדינה רק בכרת, לכתביה [שיכתוב אותה] את ההלכה לענין העראה גבי [אצל] חייבי מיתות בית דין, וליגמור [וילמד] חייבי מיתות בית דין מחייבי מיתות בית דין ולא מדבר רחוק כל כך כאחות אביו שדינה בכרת בלבד!

ומשיבים: הואיל וכוליה קרא לדרשא הוא דאתי [וכל המקרא כולו לדרשה הוא שבא], שעיקר הדין נכתב במקום אחר בפרשה אחרת, כתיבא נמי מילתא דדרשא [כתוב גם כן דבר של דרשה] אף שלא נכתב במקום הראוי והשייך לו.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: המערה בעצמו מהו האם חייב הוא משום משכב זכר בזה? אמר ליה: קבסתן [אתה מגעיל אותי] (גאונים) בשאלתך, שהרי דבר זה לא יתכן.

אמר רב אשי: מאי תיבעי [מה נשאלת] לך פה השאלה? שבעצם אין זו שאלה עצמאית כלל אלא תלויה בבעיה אחרת: אם היה זה בקושי, כלומר, שהיה אברו מוקשה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה אפשרות מעשית], אי אפשר לעשות כן. כי משכחת לה [כאשר אתה מוצא אותה] אפשרות מעשית הרי זה במשמש בשעה שאברו מת ואינו מוקשה. והרי זה תלוי במחלוקת, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהמשמש מת בעריות פטור לפי שאין זו ביאה כלל, הכא [כאן] גם כן פטור, ולמאן דאמר [ןל דעת מי שאומר] שחייב, הכא מיחייב תרתי [כאן חייב שתים] לר' ישמעאל, מיחייב [חייב] משום שוכב עם זכר ומיחייב [וחייב] משום נשכב לזכר.

בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: גוי הבא על הבהמה מהו, כלומר, האם הורגים בהמה זו? וצדדי השאלה: האם את שני הנימוקים, תקלה וקלון יחד בעינן [צריכים אנו] שיהיו בבהמה זו, והכא [וכאן] אמנם תקלה איכא [יש] שגרמה שנהרג אדם בגללה, אבל קלון ליכא [אין כאן], שכן איננו אחראים לקלונו של אותו גוי. או דילמא [שמא] אומרים אנו שיש לעשות כן מפני התקלה אף על פי שאין קלון?

אמר רב ששת: כבר תניתוה [למדתם אותה] את תשובת שאלה זו, שכן שנינו: מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, בכל זאת, אם נעבדה בהם עבודה זרה, אמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה אותה (ראה דברים פרק ז' ופרק יב), וטעם הדבר: הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, אדם המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה שיהא חייב כליה, ולענייננו נלמד שכל דבר ששימש לעבירה והיתה בו תקלת מיתה מכלים אותו.

והקשו על רב ששת: אלא מעתה, גוי המשתחוה לבהמתו תיתסר, ומקטלא [שתיאסר, וגם יצטרכו להרוג אותה] לפי עקרון זה! והשיב: מי איכא מידי [האם יש דבר] שלישראל לא אסר [נאסר הדבר] ולגוי אסר [נאסר]? והרי הלכה היא שהמשתחוה לבהמה לא אסרה!

על עצם הלכה זו מקשים: אם כן שישראל גופיה ליתסר [עצמו באמת תיאסר] בהמתו אם עובד אותה, מידי דהוה [כפי שהוא] ברביעה שהבהמה נהרגת! אמר אביי: יש להבחין בין המקרים: זה שרבע את הבהמה — קלונו מרובה, כי דבר מבוזה מאד עשה, וזה שעבד לעבודה זרה — קלונו מועט, ואם תשאר הבהמה בחיים לא יבוזה כל כך.

ומקשים: והרי אילנות של עבודה זרה שאין קלונן מרובה, ואמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה! ומשיבים: בבעלי חיים קאמרינן [אומרים אנו] דחס רחמנא עלייהו [שחסה התורה עליהם]. ולכן אם אין בכך קלון מרובה לאדם, אין משמידים אותם.

רבא אמר טעם אחר: יש להבדיל בין עובד בהמתו לרובעה, שכן אמרה תורה: בהמה נהנית מעבירה על כן תיהרג.

ומקשים: והרי אילנות, שאין הם נהנין מעבירה, ובכל זאת אמרה תורה ביחס אליהם: השחת שרוף וכלה! ומשיבים: בבעלי חיים קאמרינן [אומרים אנו] דחס רחמנא עלייהו [שחסה התורה עליהם], ולכן יש להוסיף טעם יתר אם באים להרגם. השאלה ביחס לבהמה שנרבעה לגוי לא נפתרה איפוא ולכן מנסים להביא ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר.

תא שמע [בוא ושמע]: דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו [האם לא]