בכל יום שעוסקים בדין זה דנין את העדים, כלומר, שואלים ומתדיינים עם העדים בכינוי, כדי שלא תשמע קללת השם אלא בכינוי דברים, בלשון "יכה יוסי את יוסי", שיוסי יש בו ארבע אותיות כמו שם ה'.

נגמר הדין והסכימו שדברי העדות אמת הם, והסכימו לחייבם מיתה — לא הורגין בכינוי, כלומר, על ידי עדות זו, שמעולם לא שמעו מפיהם כיצד בדיוק אמר, אלא מוציאין כל אדם שאינו חייב להיות שם לחוץ, שלא תשמע הקללה ברבים, ושואלין הדיינים את הגדול שביניהן, בין העדים, ואומר לו: "אמור מה ששמעת בפירוש" (בדיוק), והוא אומר להם כפי ששמע בדיוק. והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין קרע (כעין אבילות על חילול כבוד ה'), והוא קרע שלא מאחין אותו איחוי גמור לעולם.

והעד השני אומר: אף אני שמעתי כמוהו ואינו חוזר על הקללה במפורש, והשלישי אומר: אף אני כמוהו, שעל ידי כך מצמצמים את החזרה על דברי הנאצה עד להכרחי בלבד.

א גמרא ועוד בענין המגדף תנא [שנה החכם בתוספתא] שהמגדף אינו חייב עד שיברך (בלשון סגי נהור, כלומר, יקלל) שם אחד של ה' בשם שני, כגון "יכה שם פלוני את שם פלוני".

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלו] בענין המקלל? אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב]: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז), ומן החזרה "ונקב שם" "בנקבו שם" למדים שהוא מקלל שם בשם.

ומסבירים: ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי [מנין שנוקב זה לשון ברכה] הוא? — דכתיב [שנאמר] בבלעם שנשלח על ידי בלק לקלל: "מה אקב לא קבה אל" (במדבר כג, ח). ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, הצווי שלא לעשות כן, מכאן], שנאמר "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).

ומקשים: ואימא [ושמא תאמר] אין פירוש "נוקב" מקלל אלא מיברז [לעשות נקב] הוא משמעות לשון זו, דכתיב [כפי שנאמר]: "ויקב חר בדלתו" (מלכים ב' יב, י), ויהא פירושו שאסור לעשות נקב והשחתה במקום שכתוב עליו שם. ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, והציווי על איסורו, מכאן], ממה שנאמר: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג–ד)?

ודוחים: בעינא [צריכים אנו] שם בשם, וליכא [ואין] אפשרות לעשות זאת על ידי נקיבה.

ומקשים: ומדוע לא, ואימא דמנח [ואמור שמניח] שני שמות אהדדי [זה על זה], ובזע להו [וקורע אותם]! ודוחים: ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא, אבל אין זה שם שנוקב את השם האחד על ידי רעהו. ומקשים: ואימא דחייק [ואמור שהוא חוקק] שם אחד אפומא דסכינא [על פי הסכין] ובזע [והוא חותך] בה, בסכין זו, שם אחר! ודוחים: גם במקרה שכזה לא השם הוא העושה זאת, אלא ההוא חורפא דסכינא [חוד הסכין] הוא דקא בזע [שחותך], ולא השם עצמו.

ושואלים עוד: מנין ש"נוקב" לשון קללה הוא, אימא [אמור] שמשמעו: פרושי שמיה [פירוש השם], כלומר, אמירת השם במפורש ככתבו הוא, והיכן מצאנו שימוש לשון זה — דכתיב [שנאמר]: "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות" (במדבר א, יז). הרי של"נקוב" משמעו לפרש בשם, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו תהיה מכאן], ממה שנאמר: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע

"(דברים ו, יג), והרי זו אזהרה שאסור לפרש בשמו שלא לצורך! ודוחים: חדא, דבעינא [טעם אחד, שאנו צריכים] שיהיה שם בשם, וליכא [ואין כאן]. ועוד: הויא ליה [הרי הוא] למד מכאן רק אזהרת עשה מהפסוק "את ה' אלהיך תירא", שאין אזהרה אלא למצות עשה של יראה, ואזהרה על מצוות עשה לא שמה אזהרה שיש עליה עונש בידי אדם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשתי השאלות ששאלנו, אמר קרא [הכתוב]: "ויקב בן אשה הישראלית את השם ויקלל" (ויקרא כד, יא), למימרא [לומר לנו] שנוקב קללה הוא.

ומקשים: ודילמא [ושמא] אינו חייב אלא עד דעבד תרוייהו [שיעשה את שניהם], גם יקוב (יהא פירושו מה שיהיה) וגם יקלל? ודוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך], דכתיב [שהרי נאמר] "הוצא את המקלל... ורגמו אותו" (ויקרא כד, יד), ולא כתיב [נאמר] "הוצא את הנקב והמקלל", שמע מינה חדא [למד מכאן שעבירה אחת] היא.

ב בביאורן של הלכות אלה מביאים מדרש הלכה. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד טו), נאמר "איש", מה תלמוד לומר: "איש איש" — לרבות את הגוים, שמוזהרין על ברכת (קללת) השם כישראל, ואינן נהרגין על עבירה זו אלא בסייף, לפי שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.

ושואלים: והא מהכא נפקא [והלכה זו מכאן היא יוצאת, נלמדת]? והרי מהתם נפקא [משם, ממקור זה היא יוצאת, נלמדת], ששנינו במדרש שיובא להלן בהרחבה "ה' "— זו ברכת השם!

ומשיבים, אמר ר' יצחק נפחא: לא נצרכא (נצרכה) תוספת כתוב זה אלא לרבותא [לרבות] את הכינויין, שחייבים לא רק על קללת השם המפורש אלא גם על כל אחד מן השמות האחרים שהם כינויים לו. ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' מאיר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זה שנאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כד טז), אלא לפי שנאמר "ונקב שם ה' מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על קללת השם המיוחד (ה') בלבד, מניין לרבות כל הכינויין שהמקלל חייב עליהם? — תלמוד לומר: "איש כי יקלל אלהיו" — מכל מקום, בכל כינוי חייב. אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אינו כן, אלא על קללתו את השם המיוחד דינו במיתה, ועל הכינויין שהוא מקלל, הריהו באזהרה בלבד, ולוקה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו שאין חיוב בכינויים לגוים על ר' מיישא. שאמר ר' מיישא: בן נח שבירך (קלל) את השם בכינויים, אף לדעת רבנן חייב מיתה.

מאי טעמא [מה הטעם]? — שאמר קרא [הכתוב]: "כגר כאזרח", ומשם למדים: כי רק גר ואזרח שהם בעם ישראל הוא דבעינן [שצריכים אנו] כדי לעונשם מיתה בנקבו שם, שיהא משום "ונוקב שם ה' " המיוחד, אבל גוי — דינו במיתה אפילו אם קילל רק בכינוי.

ושואלים: ולשיטה זו של ר' מאיר, האי [זה] הכתוב "כגר כאזרח" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומסבירים, לדעתו כך פירושו: גר ואזרח בישראל נידונים על עבירה זו בסקילה, אבל גוי העושה זאת דינו בסייף. והצורך במיעוט זה של "כגר כאזרח" כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו איתרבו [והתרבו מפסוק זה שיהא דינם כישראל, התרבו לכל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ושואלים: ולשיטת ר' יצחק נפחא, אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] שאינם מחייבים, לדעתו, בקללת כינוי לא את הישראלים ולא את הגוים, האי [אותו] כתוב "כגר כאזרח" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים, לדעה זו כך הפירוש: גר ואזרח הוא דבעינן [שצריכים אנו] הגבלה זו שקילל שם בשם, אבל גוי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיקלל שם בשם.

ושואלים: ולאותן שיטות שלמדו זאת ממקורות אחרים, לשון הריבוי "איש איש" למה לי? ומשיבים: לדעתם אין ללמוד מכאן, כי דיברה תורה כלשון בני אדם, וחזרה זו שייכת לסגנון המקרא הרגיל ואין ללמוד ממנה.

ג כיון שנזכרו דיני בני נח נכנסים כאן לסוגיה שלימה על פרטי דיניהם ומצוותיהם של בני נח. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: שבע מצות נצטוו בני נח, ואלו הן: דינין, כלומר, לעשות להם בתי דין שידונו בין הבריות, ועל האיסור של ברכת (קללת) השם, על איסור עבודה זרה, על איסור גילוי עריות, ושפיכות דמים, ועל איסור גזל, ועל איסור אכילת אבר מן החי.