דכתיב [שנאמר]: "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא), משמע שיש עבירה בהשחתה זו, ומה טיבה? — ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בכל מקום שנאמר במקרא לשון "השחתה" אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, וראיה לדבר: דבר ערוה — שנאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), ו"דרכו" הוא רמז לביאה, משמע שהשחתה זו עניינה שחטאו בעריות. עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל

"(דברים ד, טז). ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו למד מכאן את איסורי עבודה זרה וגילוי עריות לבני נח, כיצד מבין הוא את הכתוב? ומסבירים: לדעתו את אורחייהו דקא מגלי [דרכם הוא מגלה], שפסוקים אלה נועדו רק כדי להסביר מה היו מעשיהם המקולקלים של בני המבול.

שפיכות דמים, מנין שבני נח נצטוו עליה? — דכתיב [שנאמר]: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו). ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן את מקור איסור שפיכות דמים לבני נח, מה מבין הוא מפסוק זה? ומשיבים: לדעתו דרך קטלייהו [מיתתם] הוא דקמגלי [שמגלה], ללמדנו מה עונשם כשחטאו, אבל לא זה הוא המקור לאיסור שפיכת דם.

גזל — דכתיב [שנאמר]: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג), ואמר ר' לוי: כירק עשב הצומח בכל מקום מאליו והוא הפקר, ולא כירק גנה השייך לבעליו בלבד, ומכאן שיש איסור בגזל. ושואלים: ואידך [והאחר] כיצד דורש הוא כתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא למישרי [להתיר] אכילת בשר הוא דאתא [שבא], ולא עוד.

אבר מן החי — דכתיב [שנאמר]: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד), שלא יאכלוהו בעוד נפשו בו. ואידך [ולדעת האחר] שאיננו לומד מכאן, סבור שהכתוב ההוא למישרי [להתיר] אכילת שרצים הוא דאתא [שבא], שאין איסור אבר מן החי חל לגבי שרצים, שאין בהם חילוק בין בשרם ודמם. ובכגון אלו אין איסור אבר מן החי (ראה לקמן סנהדרין נט,ב).

סירוס, מנין שאסור לבני נח? — דכתיב [שנאמר]: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (בראשית ט, ז), משמע שאסור לעשות דבר המונע מפריה ורביה. ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן, כיצד מסביר הוא את הכתוב? ומשיבים: פסוק זה בא לברכה בעלמא [בלבד] ואיננו כלל למצוה.

כלאים מנין? — דכתיב [שנאמר]: "מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו" (בראשית ט, ו, כ), משמע שכל מין צריך להיות בפני עצמו לחוד, ואסור להכליא מינים שונים. ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן, סבור כי הכתוב ההוא לא למצוה בא אלא לצותא בעלמא [לחברה בלבד], וכעצה שמוטב שיושיב כל מין בפני עצמו, שנוח לו לכל מין בחברת בני מינו.

א אמר רב יוסף, אמרי בי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של רב: על שלש מצות בן נח נהרג (גשר סימן): על גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת (קללת) השם.

מתקיף לה [מקשה עליה], על דעה זו רב ששת: בשלמא [נניח] שפיכות דמים יש לה מקור מיוחד, דכתיב [שכן נאמר] במפורש: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו). אלא הנך מנא להו [האחרות מנין להם] שנענשים עליהם במיתה?

אי גמר [אם למד] בהיקש או בגזירה שווה מדין שפיכות דמים — אפילו כולהו נמי [כולן, אף שאר המצוות של בני נח, גם כן] יהיו חייבים עליהן מיתה! אי [אם] משום דאיתרבאי [שהתרבו, נלמדו מהריבוי] מהלשון שנאמרה במצוות אלה של "איש איש", שנאמר בעריות: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו), ונאמר בברכת השם: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו), אם כן עבודה זרה נמי [גם כן] איתרבי [תתרבה, תילמד בדרך הריבוי] של "איש איש" (ויקרא כ, ב), וייהרג בן נח אף עליה!

אלא יש לדחות גרסה זו שנגרסה בשם בית רב, ואמר רב ששת, אמרי בי [אמרו בבית מדרשו] של רב כך: על ארבע מצות בן נח נהרג, שלוש אלה שמנינו, ועל עבודה זרה.

ושואלים: ועל עבודה זרה בן נח נהרג? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בעבודה זרה דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן את העבריין — בן נח מוזהר (אסור) עליהן. ונדייק: אזהרה, כלומר, איסור שלא לעשות — אין [כן], ואולם עונש מיתה — לא! אמר רב נחמן בר יצחק תשובה לכך: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, שכיון שלא נתייחד לבני נח עונש מיוחד לעובר על מצוות "לא תעשה", הרי מי שהוזהר ועבר — חייב מיתה. זו היתה שיטה אחת.

ואילו רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי [וכל שאר תלמידיו] של רב אמרי [אמרו]: על שבע מצות בן נח נהרג, כי גלי רחמנא בחדא [גילתה התורה את הדין באחת, בשפיכות דמים], והוא הדין לכולהו [לכולן], שעל כולן חייב מיתה.

ומקשים: ועל הגזל בן נח נהרג? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: על הגזל שבן נח נענש, בכלל זה גנב וגזל, וכן אשה יפת תואר שלוקח אשה שבויה במלחמה, וכן כל כיוצא בהן, אם עשה גוי בגוי וגוי בישראל — אסור, ואם ישראל בגוי — מותר. ואי איתא [ואם יש] ענין שהגוי חייב בגזל, ניתני [שישנה] בלשון "חייב" שגוי שעשה כן חייב מיתה, ולא בלשון "אסור", שכן לשון "אסור" משמעה לאו בלבד! ומשיבים:

משום דקבעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסוף] "ישראל בגוי מותר" — תנא רישא [שנה בתחילה] לשון "אסור", ש"אסור" היא הפוכו של "מותר" שאילו היה אומר בתחילה "חייב" היה צריך לשנות בסוף "פטור", ו"פטור" משמעו רק פטור מעונש אך לא מותר לכתחילה וזו הסיבה ללשון "אסור" שנגרסה כאן. אך אין זו ראיה שהגוי פטור מעונש מיתה.

ושואלים: והא כל היכא דאית ליה חיובא [מקום שיש לו] חיוב מיתה במפורש, מיתנא קתני, דקתני רישא [והריהו שונה, שכן שנינו בתחילה]: על שפיכות דמים, גוי בגוי וגוי בישראל — חייב, ישראל בגוי — פטור. הרי שהוא משתמש בלשון חיוב!

ודוחים: התם [שם] באותו מקרה היכי ליתני [כיצד ישנה]? אין לו אפשרות לשנות בלשון אחרת. שכן אם ליתני [ישנה] בלשון "אסור" ו"מותר" — הרי נבין מכאן שלישראל מותר להרוג את הגוי לכתחילה, והתניא [והרי שנינו ברייתא]: גוי, וכן רועי בהמה דקה ישראלים שכרגיל הם גזלנים — לא מעלין ולא מורידין. כלומר, אין מעלין אותם מן הבור שנפלו בו, או מצילים משאר סכנה שהיו בה. אך גם אין מורידים אותם לשם, ואין ממיתים אותם לכתחילה. ולכן היה צריך לשנות לשון "פטור" מעונש ולא "מותר" לכתחילה. אך בתוספתא שהסברנו יכול היה לשנות בלשון "חייב".

ושבים לביאורה של התוספתא: נאמרו שם דיני גזל בגוי, והוסיפו גניבה גזילה וכיוצא בו ושואלים: בגזל מאי היא [מה הם] אותם דברים שהם כענין גזל? אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא לפועל בכרם האוכל מן הפירות, שהוא כעין גזל, וגוי אסור בו.

ושואלים: פועל בכרם אימת [אימתי]? אי [אם] בשעת גמר מלאכה, כגון שבוצר את הפירות, הלא התירא [היתר] גמור הוא, שאף לישראל מותר בכרמו של ישראל אחר! אי לאו [אם לא] בשעת גמר מלאכה — גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא, ואין בכך חידוש!

אלא אמר רב פפא: לא נצרכה תוספת זו אלא לגוזל פחות משוה פרוטה. ומקשים: אי הכי [אם כך] כיצד שנינו שם שגוי בישראל אסור? הא בר [הרי בן], כלומר, ראוי למחילה הוא, שכל דבר שהוא פחות משווה פרוטה מוחלים עליו, ואינו נחשב. ומדוע נחשב זה כגזל? ומשיבים: נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה [אמנם אחר כך מוחל הוא על הגזילה אבל צער בשעתו האם אין לו]? ועובר משום גזל בשעתו, ונענש על כך. ומקשים: אם מדובר בפחות משווה פרוטה, מדוע אם כן שנינו כי

גוי בגוי כיוצא בהן, הלא כיון דלאו [שלא] בני מחילה נינהו [הם], לגביהם גזל מעליא [מעולה, גמור]

הוא, ואין זה רק "כיוצא בהם"! אלא יש לדחות פירוש זה, ואמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר, שאינו משלם לו שכרו, גוי בגוי, וגוי בישראל — אסור, ישראל בגוי — מותר, שדבר זה אינו כשאר גזל שלוקח מן הנגזל, אלא כאן הוא מונע ממנו דבר המגיע לו.

ועוד מבררים "כיוצא בו "לגבי יפת תואר מאי [מה] היא? מה איסור הדומה לזה? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר שאמר בשם ר' חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו שתהא לו בת זוג, ואחר כך בא עליה הוא עצמו — נהרג עליה, שאף שהשפחה קניינו היא ואינה אשה גמורה לעבד, מכל מקום כיון שייחדה לו — הרי היא כאשתו.

ומעירים: לשון "כיוצא בו" לגבי עבירות של שפיכות דמים לא תניא [אינה שנויה]. אמר אביי: אי משכחת דתניא [אם תמצא ששנויה בריתא] באיזה מקום על שפיכות דמים "וכיוצא בה בן נח נענש" — דע לך כי שיטת ר' יונתן בן שאול היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יונתן בן שאול אומר: מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו ויכול הנרדף להצילו, כלומר, להציל את עצמו, באחד מאבריו של הרודף, שיכול לכוון לפגוע באחד מאברי המתכוון לרצוח וינצל, ולא הציל בדרך זו אלא הרג את הרודף,