ואי [ואם] לא קבליה עליה [קיבלו עליו] באלוה והשתחווה מפני כבוד המלכות — לא כלום הוא. אלא לאו [האם לא] הכוונה ששגה במחשבתו ועבד עבודה זרה מאהבה או מיראה מפני אדם? והרי זו הוכחה שאף זו קרויה עבודה זרה!

ורבא אמר [יכול היה לומר] לך: לא, אלא כאן מדובר באומר מותר, שסבר אותו כהן גדול שעבודה זרה מעיקרה מותרת.

ומקשים: אם מדובר באופן שהוא אומר מותר, הלא היינו [זהו] בדיוק העלם דבר, ומה ההבדל בין רבי וחכמים?

ומשיבים: ההבדל בינם הוא באומר מותר לגמרי, שסבר שאין כל איסור בעבודה זרה, ואילו העלם דבר בהלכה כוונתו שיש קיום מקצת מן המצוה וביטול מקצת ממנה בשגגה.

א תני [שנה] ר' זכאי קמיה [לפני] ר' יוחנן דברי ברייתא זו: זיבח וקיטר וניסך והשתחוה לעבודה זרה בהעלם אחד (בשגגה אחת), שלא נודע לו איסורם בינתיים — אינו חייב אלא קרבן חטאת אחת, ואין מחייבים אותו בקרבן על כל עבודה ועבודה לחוד.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], כלומר, בבית המדרש אין מכניסים ברייתא כגון זו, והלכה שחייב על כל עבודה לעצמה.

אמר ר' אבא: הא [זה] שאמר ר' זכאי תלוי במחלוקת התנאים ר' יוסי ור' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איסור הבערה של אש בשבת, שנתפרש בתורה ולא נכלל בשאר המלאכות האחרות בשבת ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג), ללאו יצאה, ללמד שאין זו כשאר המלאכות שחייבים עליהן סקילה, אלא יש בה איסור "לא תעשה" בלבד שעונשו מלקות, אלו דברי ר' יוסי.

ור' נתן אומר: לחלק יצאה הבערה זו, להיות כדוגמה לכל שאר המלאכות, ונלמד (במדת "דבר שיצא מן הכלל ללמד" וכו') שכשם שנתייחד איסור להבערה, כך יש איסור מיוחד בכל מלאכה ומלאכה מן המלאכות האסורות בשבת, שאם עשה כמה מלאכות בשגגה אחת חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה.

ויכולים אנו להשוות מחלוקת זו גם לענייננו, ונאמר: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הבערה ללאו יצאה, השתחואה נמי [גם כן] שנתפרטה בתורה מכל שאר עבודות אסורות ("לא תשתחוה להם ולא תעבדם". שמות כ, ה), גם היא ללאו יצאה, ללמד שבהשתחוואה אין מיתת בית דין אלא איסור לא תעשה בלבד.

ואילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הבערה לחלק יצאה, השתחואה נמי [גם כן] לחלק יצאה, ולשיטה זו חייב קרבן על כל עבודה ועבודה לחוד, כשם שחייב על השתחוואה לחוד. והברייתא ששנה ר' זכאי כשיטת ר' יוסי היא.

מתקיף לה [מקשה עליה], על השוואה זו, רב יוסף: דילמא [שמא] אינו כן, אלא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם], בדיני שבת שהבערה ללאו יצאה, אלא משום דנפקא ליה [שיוצא לו, שהוא למד] דין חילוק מלאכות בשבת, שיש חיוב בכל אחת מהן ממקור אחר, מדרשת הכתוב "מאחת מהנה".

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר, נאמר: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב), ומצירוף לשון יחיד ולשון רבים באותו כתוב למד הוא: פעמים שחייב חטאת אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת.

ואמר ר' יונתן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? — דכתיב [שנאמר]: "ועשה מאחת מהנה", וכך הוא מוצא בכתוב מקום לדרשה: "אחת", ולשון צמצום: "מאחת", וכן "הנה", ובצמצום: "מהנה", "מאחת מהנה" יחד ללמד שיש אחת שהיא הנה (רבות), ויש הנה שהיא אחת.

וכך ביאורו לענין הלכות שבת: "אחת" — שעשה מלאכה שלימה כגון שכתב מלה שלימה שהתכוון לה, כגון "שמעון", "מאחת" (שמשמעו: מקצת אחת) — שכתב רק חלק מן האותיות כגון "שם" מ"שמעון", אך כיון שכתב שתי אותיות שהן שיעור מלאכת הכתיבה, אף שלא גמר כפי שהיתה כוונתו, חייב על כתיבה זו.

"הנה" הכוונה לאבות (עיקרי) המלאכות, "מהנה" — מה שנובע מהן, תולדות המלאכות (מלאכות הדומות להן), אחת שהיא הנה — עבירה אחת שיש בה הרבה פרטים כזדון שבת, כלומר, שידע ששבת הוא, ושגגות מלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות בשבת, ובשגגה כזו חייב להביא קרבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה שעשה. הנה שהיא אחת, כלומר, מלאכות רבות, עבירות רבות שדינן כאחת — שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, וזדון מלאכות, שיודע שמלאכות אלה אסורות בשבת, אלא שכח ששבת היום ואינו חייב אלא קרבן אחד, ולענייננו ברור שר' יוסי מקבל עיקרון זה של חילוק מלאכות בשבת, אלא שהוא מוצא לו ראיה ממקור אחר ולא ממלאכת ההבערה.

אבל הכא [כאן] בענין עבודה זרה, שלא נפקא ליה [יצא לו] חילוק מלאכות (עבודות) מדוכתא אחריתי [ממקור אחר], שמא דכולי עלמא [לדעת הכל] השתחואה לחלק יצאה ויודו הכל שחייב על כל עבודה לעצמה.

על שתי הדעות, של ר' אבא ושל רב יוסף, מקשים: חילוק מלאכות שבעבודה זרה נמי תיפוק ליה [גם כן תצא לו, ילמד] מאותו מקור שלמד להלכות שבת, מ"אחת מהנה", שהרי אותו כתוב לא נתייחד לדיני שבת דווקא, וכדרך שדרשנו לענין הלכות שבת נדרוש לענין עבודה זרה: "אחת" — לחייב על עבודה שלמה של עבירה כגון זביחה, "מאחת" (מקצת אחת) — כגון שלא גמר את כל השחיטה אלא עשה מקצתה, שחתך בה רק סימן אחד מסימני שחיטה (קנה או ושט).

"הנה" — פירושו אבות, אחת מאבות (עיקרי) העבודות האסורות שלמדים מדרכי עבודת ה', כגון זיבוח, קיטור, ניסוך, והשתחואה. "מהנה" — תולדות, כגון שבר מקל לפניה, לפני עבודה זרה שדרכה בעבודה במקל, ושבירת המקל בפניה דומה קצת לעבודת הזובח, שגם הוא שובר את מפרקת הבהמה לפני הנעבד.

אחת שהיא הנה יתפרש באופן של זדון עבודה זרה, כלומר, יודע שעבודה זרה אסורה, ושגגת עבודות שלא ידע שעבודות אלה שעשה אסורות. הנה שהיא אחת — שגגת עבודה זרה, ששגג בעיקר, שלא ידע איסור עבודה זרה או שלא ידע שעבודה זרה היא, וזדון עבודות שידע שעבודות אלה אסורות לעבודה זרה.

את הקושיה הזו מנסים לסתור: האי [זו] שגגת עבודה זרה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי קסבר [אם סבר] השוגג שבית הכנסת הוא והשתחוה לו — הרי לבו לשמים ובוודאי פטור,

אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה [שראה פסל אדם והשתחווה לו], אי קבליה עליה [אם קיבלו עליו] כאלוה מזיד הוא, אי [אם] לא קבליה עליה [קיבלו עליו] אלא לכבוד בלבד עשה, לא כלום הוא,

אלא תאמר שהשתחווה לפסל מאהבה ומיראה של אדם, ולא ידע שאסור. הניחא [זה נוח] לשיטת אביי שאמר חייב על כך, וכיון ששגג חייב להביא קרבן, אלא לשיטת רבא שאמר פטור, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: אלא לדעתו אפשר לפרש זאת באומר מותר, שסבור שעבודה זרה בכלל מותרת היא. ותמהים: אם כן תפשוט [תפתור] על ידי כך, אותה שאלה דבעא מיניה [ששאל ממנו] רבא מרב נחמן: מי שהיה העלם זה וזה בידו, כלומר, ששכח שיש איסור כללי בדבר, כגון שלא ידע ששבת היום וגם לא ידע שעבודות אלה אסורות בשבת, מהו?

ואותה שאלה נשארה בלתי פתורה במקומה, תיפשוט [תפתור] מכאן שאינו חייב אלא אחת לפי דרשה אחרונה זו. ואכן תמוה שתיפתר כך שאלה שלא נמצא לה פתרון! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] ותפשוט את הבעיה מכאן.

ואולם על כל הלימוד העיקרי מקשים: ומי מצית מוקמת להני קראי [האם יכול אתה להעמיד, להסביר, את הכתובים האלה] בענין "אחת מהנה" בעבודה זרה? שאילו הכא [כאן] בפרשה זו שכתוב בה "אחת מהנה" כתיב [נאמר] שכהן משיח שחטא בשגגה מביא פר, ובנשיא שכאשר שגג מביא שעיר, וביחיד ששגג מביא כשבה או שעירה,

ואילו בעבודה זרה תנן [שנינו במשנה]: ושוין שהכהן הגדול ששגג מביא שעירה כפי שמביא היחיד, משמע שדיני שגגת עבודה זרה נלמדים כולם ממקור אחר (במדבר פרק ט"ו).

ומסכמים: ותו לא מידי [ושוב אין דבר], כלומר, שוב אין להוסיף על כל טענה וויכוח בנושא זה, שהצעה זו ללמוד חילוק מלאכות בעבודה זרה אין לה כל בסיס, וקושייתו של רב יוסף נשארת קיימת במקומה.

ב כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר: