מאן נשדר [מי נשלח את הדורון], והחליטו נשדר בהדי [נשלח בידי] נחום איש גם זו לפי שמלומד (רגיל) בנסים הוא, שמתרחשים לו ניסים רבים.

כי מטא לההוא דיורא, בעא למיבת [כאשר בא לבית אחד, רצה ללון]. אמרי ליה [אמרו לו] בעלי הבית: מאי איכא בהדך [מה יש אתך]? אמר להו [להם]: קא מובילנא כרגא [אני מוביל את המס] לקיסר. קמו בליליא, שרינהו לסיפטיה, ושקלו [עמדו בלילה, פתחו את ארגזו, והוציאו] את כל דהוה גביה ומלנהו עפרא [שהיה בתוכו ומלאו אותו בעפר]. כי מטא להתם, אישתכח עפרא [כאשר הגיע לשם, לקיסר, נמצא שיש בידו עפר], אמר הקיסר: אחוכי קא מחייכי [צוחקים] בי יהודאי [היהודים] לתת לי מתנה כזו, אפקוהו למקטליה [הוציאוהו ליהרג], אמר נחום: "גם זו לטובה". אתא [בא] אליהו הנביא ואידמי להו כחד מינייהו [ונדמה להם כאחד מהם], אמר להו [להם]: דילמא האי עפרא מעפרא [שמא עפר זה מעפרו] של אברהם אבינו הוא דהוה שדי עפרא הוו חרבי, גילי הוו גירי [שהיה זורק עפר, נהיה חרבות, קש נהיה חיצים]. בדוק ואשכחו הכי [בדקו ומצאו שכך הוא].

הוה מחוזא [היה מחוז] שלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה [היו יכולים לכבוש אותו], שדו מההוא עפרא עליה וכבשוה [זרקו מאותו עפר עליו וכבשוהו]. כיון שראו כך שמחו במתנתו של נחום איש גם זו, וכאות תודה עיילוהו לבי גנזא [הכניסוהו לבית האוצר], אמרי [ואמרו] לו: שקול דניחא [קח מה שנוח] לך. מלייה לסיפטא דהבא [מילא את ארגזו זהב]. כי הדר אתא [כאשר חזר ובא] אמרו ליה הנך דיורי [לו אותם דיירים]: מאי אמטית לבי מלכא [מה הבאת לבית המלך]? אמר להו [להם]: מאי דשקלי מהכא אמטאי להתם [מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם]. חשבו הם שעפר ביתם יש בו סגולה מיוחדת. שקלי אינהו אמטו להתם, קטלינהו להנך דיורי [לקחו הם מן העפר הביאו לשם לקיסר, ומצאו שאין הוא מועיל והרגו את הדיירים ההם].

א שנינו במשנה שדור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא. ושואלים: מאי עבוד [מה חטא עשו]? שהרי לא נתפרש עוונם בתורה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' שילא, כך אמרו בוני המגדל: נבנה מגדל, ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] שלא קבלו הסבר זה: אם כן ליבנו אחד בטורא [שיבנו מגדל אחד בהר] במקום גבוה, ומדוע בנוהו בבקעה דווקא?

אלא אמר ר' ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד שם עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת "נעלה ונשב שם" — הפיצם ה', וזו שאומרת "נעלה ונעשה מלחמה" — נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין (מיני שדים), וזו שאומרת "נעלה ונעבוד עבודה זרה" — בהם נתקיים "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" (בראשית יא, ט).

תניא [שנויה ברייתא] ר' נתן אומר: כולם, כל בוני המגדל בכתות השונות, לשם עבודה זרה נתכוונו, ומנין אתה למד זאת — כתיב הכא [נאמר כאן] "ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג) מה להלן "שם אלהים אחרים" — עבודה זרה הוא, אף כאן "שם" — עבודה זרה.

אמר ר' יוחנן: מגדל זה שליש העליון נשרף, שליש ממנו נבלע באדמה, ושליש האמצעי קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח, שכל השוהה שם שוכח תלמודו, לפי שבגללו באה שכחה לעולם. אמר רב יוסף: בבל ובורסיף הסמוכה לה סימן רע לתורה. ושואלים: מה טעם השם "בורסיף"? אמר רב אסי: בור שאפי [בור ריק] שאין בו עוד כל תוכן.

ב שנינו במשנה שאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג) "רעים" — בעולם הזה, "וחטאים" — לעולם הבא.

אמר רב יהודה: "רעים" — משמע שעושים עבירות בגופן, "וחטאים" — בממונם. וראיה לדבר ש"רעים" פירושו בגופן — דכתיב [שנאמר] בדבר יוסף אל אשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים" (בראשית לט, ט). "וחטאים" משמעו בממונם, דכתיב [שנאמר]: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... והיה בך חטא" (דברים טו, ט), "לה' "— זו ברכת (קללה, בלשון נקיה) השם, "מאד" — שמתכוונים וחוטאים ואינם עושים בשגגה או מפני התאוה.

במתניתא תנא [בברייתא שנו]: "רעים" — בממונם, "וחטאים" — בגופן, "רעים" — בממונם, דכתיב [שנאמר]: "ורעה עינך באחיך האביון" (בראשית לט, ט), "וחטאים" — בגופן, דכתיב [שנאמר]: "וחטאתי לאלהים" (בראשית לט, ט). "לה' "— זו ברכת השם, "מאד" — זו שפיכות דמים, שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד" (מלכים ב' כא, טז).

תנו רבנן [שנו חכמים]: אנשי סדום לא נתגאו בעצמם וחטאו אלא בשביל טובה יתירה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב [נאמר] בהם — "ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש. מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו. נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל" (איוב כח, ה--ט). ומדובר שם בסדום, כאמור: "בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים" (איוב כח, ט).

אמרו אנשי סדום: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו הלא יש לנו כל צרכינו ויותר, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו שלא יבוא איש אלינו, שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו" (איוב כח, ד).

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה" (תהלים סב, ד) — מלמד שהיו אנשי סדום נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי (עומד ליפול) ודוחין (דוחפים ומפילים) אותו עליו, ונהרג, ובאים ונוטלין את ממונו.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור" (איוב כד, טז) — מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, והיו מפקידים אצלו אפרסמון שריחו נודף ביותר ומניחים אותו בעלי הבתים בבית גנזיהם, לערב היו באים המפקידים ומריחין אותו (את האפרסמון). ככלב היכן הוא טמון, שנאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר" (תהלים נט, ז), ובאים וחותרים שם, שהרי נודע להם על ידי כך היכן בית גנזיו של העשיר, ונוטלין אותו ממון.

ונאמר שם "ערום ילינו מבלי לבוש ואין כסות בקרה" (איוב כד, ז), וכן "חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה" (איוב כד, ג), וכן "גבלות ישיגו עדר גזלו וירעו" (איוב כד, ב), וכן "והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד" (איוב כא, לב).

דרש ר' יוסי בציפורי וסיפר בתוך דבריו כיצד היו גונבים בסדום. אחתרין ההיא ליליא תלת דמאה מחתרתא [נחפרו באותו לילה שלש מאות מחתרות] בציפורי על פי עצות אלו. אתו וקא מצערי ליה [באו בעלי הבתים וצערו אותו], אמרו ליה [לו]: יהבית אורחיה לגנבי [נתת דרך לגנבים] לגנוב! אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי [וכי ידעתי שאתם גנבים] שכך תהא התוצאה של דרשתי. בדרך אגב מסופר: כי קא נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוסי שפעי [שפעו] מרזבי העיר ציפורי דמא [דם] מתוך צער העולם עליו.

ולענין סדום מה רעות עשו, אמרי [אמרו] בני סדום: דאית ליה חד תורא [מי שיש לו שור אחד] — מרעי חד יומא [ירעה את עדרי העיר יום אחד], דלית ליה [מי שאין לו] — לירעי תרי יומי [ירעה את עדרי העיר שני ימים]. וסיפרו: ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעיה, אזל שקלינהו וקטלינהו [יתום אחד בן אלמנה נתנו לו שוורים לרעות, הלך לקח אותם והרג אותם] אמר להו [להם] היתום לבני סדום: