מאן דשרי [מי שמתיר] טעמו הוא — דהא ליכא [שהרי אין] דיורין ברחבה, ובמקום שאין בו דיורים אינו יכול לאסור על רשות אחרת הסמוכה לו. ומאן דאסר [ומי שאוסר] טעמו הוא — זימנין דהוי [פעמים שיש] בה דיורין היכולים לאסור על בני רשות אחרת ואתי לטלטולי [ויבוא לטלטל] באיסור מרחבה לעיר.

א קרפף ששטחו יותר מבית סאתים שלא הוקף מתחילה לדירה ובא למעטו משטח זה, מיעטו באילנות שנטע בו — לא הוי [אינו] מיעוט משום שרגיל שיהיו אילנות בקרפף העשוי לדירה ואינם נחשבים כדבר שונה הממעט משטחו.

ואולם, בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים — הוי [הריהו] מיעוט שאם נעשה על ידי כך שטח הקרפף עד כבית סאתיים, מותר לטלטל בו. אולם אם היה העמוד רחב פחות משלשה טפחים — לא הוי [אינו] מיעוט. משלשה ועד ארבעה טפחים — נחלקו בדבר. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, ורבא אמר: לא הוי [אינו] מיעוט.

ומסבירים את השיטות. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט — דהא נפיק ליה [שהרי יצא לו] כבר בגודלו מתורת לבוד שהוא בשלשה טפחים, וכיון ששטח כזה אינו נדון כצמוד למקום אחר הרי שטח חשוב הוא, ואם כן יפה כוחו אף למעט. רבא אמר: לא הוי [אינו] מיעוט, כיון דלא הוי [שאין הוא] מקום של ארבעה טפחים — לא חשיב [אינו חשוב], שבפחות מארבעה טפחים אינו קרוי מקום.

ועוד אמרו: הרחיק מן הכותל הקיים בקרפף ארבעה טפחים ועשה מחיצה אחרת — הועיל לתקן את השטח הגדור במחיצה הפנימית. אולם אם הרחיק פחות משלשה טפחים — לא הועיל, שהרי הכותל החדש נחשב כלבוד לראשון והרי הוא כמחיצה על גבי מחיצה. משלשה טפחים ועד ארבעה טפחים — נחלקו חכמים. רבה אמר: הועיל, רבא אמר: אינו מועיל. ומסבירים את השיטות.

רבה אמר: הועיל — דהא נפיק ליה [שהרי יצא לו] מתורת לבוד. רבא אמר: אינו מועיל, כיון דלא הוי [שאין הוא] מקום ארבעה טפחים, לא חשיב [אינו חשוב].

רב שימי מתני [היה שונה] מחלוקת זו לקולא [להקל], ולדעתו שלושה טפחים די בהם כדי למעט חצר בעמוד וכדי לעשות את המחיצה הסמוכה לחברתה כמחיצה למעט את החצר ולהכשירה, ולא חלקו אלא בפחות משלשה טפחים. ועוד אמרו: טח בו בכותלי אותו קרפף הגדול מבית סאתיים טיט, ויכול הטיט לעמוד בפני עצמו — הוי [הריהו] מיעוט שהרי זה כאילו עשה מחיצה חדשה. אולם אם הטיט אינו יכול לעמוד בפני עצמו ועמידתו רק משום שהוא דבוק לכותל — רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, ורבא אמר: לא הוי [אין הוא] מיעוט.

ומסבירים את השיטות. רבה אמר: הוי [הריהו] מיעוט, השתא מיהא קאי [עכשיו בכל אופן הוא עומד]. רבא אמר: לא הוי [אין הוא] מיעוט, כיון שלא יכול למיקם [לעמוד] בפני עצמו, לא כלום הוא.

ב וכן הרחיק מן התל הגבוה מעשרה טפחים, שהיה בתוך הקרפף ורחוק ממחיצתו יותר מכבית סאתיים, והרחב מארבעה טפחים וגבוה ארבעה טפחים ועשה מחיצה — הועיל לכל החצר.

עשאה פחות משלשה או על שפת התל, ונעשית כמחיצה על גבי מחיצה, רב חסדא ורב המנונא נחלקו בכך. חד [אחד] מהם אמר: הועיל, וחד [ואחד] מהם אמר: לא הועיל.

מתחילה לא נמסר לנו מה היתה דעתו של כל אחד מן החכמים, ומעירים: תסתיים (תוגדר) שרב חסדא הוא זה שאמר הועיל, דאתמר [שכן נאמר] שנחלקו אמוראים: העושה מחיצה על גבי מחיצה קיימת, אמר רב חסדא בענין שבת אם המחיצה הראשונה היתה שלא לשם היקף דירה — הועיל, ומחיצתו השניה מחיצה היא.

בנכסי הגר — לא קנה. שנכסי הגר שמת בלא יורשין נעשים הפקר, אם לא נתנם בחייו מתנה למי שהוא. ונכסים אלה כל הקונה אותם ראשונה — זכה בהם. אחד מאופני הקנייה הוא עשיית מחיצה, ואמרו חכמים שאם עשה בנכסי הגר שמת מחיצה על גבי מחיצה קיימת — לא קנה בכך את הנכסים.

ורב ששת אמר: אף בשבת נמי [גם כן] לא הועיל. ומעירים: אכן, תסתיים (תוגדר) שרב חסדא הוא שסבור שמחיצה על גבי מחיצה מועילה.

אמר רב חסדא: ומודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל שיש בו כבית סאתיים ולא בסמוך לו בלבד — שהועיל להתיר את הטלטול בתוך התל עצמו, אף על פי שהחצר עצמה אסורה בטלטול.

מאי טעמא [מה הטעם] — הואיל ובאויר (בחלל) המחיצות העליונות הוא דר ונמצא שמחיצות חדשות אלה יש בהן עבורו שימוש ויש להן תפקיד, ואף שלגבי העומד למטה מן התל הרי אלו מחיצות על גבי מחיצת התל הקיימת, ואינן מתירות את הטלטול בקרפף עצמו, מכל מקום לטלטול בתוך התל עצמו הועילו.

בעי [שאל] רבה בר בר חנה: נבלעו מחיצות התחתונות, כגון שטבעו באדמת בוץ, ומחיצות העליונות שעשה קיימות, מהו דינן?

ושואלים למאי [למה, לאיזה ענין נשאלה השאלה]? אי [אם] לענין נכסי הגר, היינו [הלא זוהי] ההלכה שאמר ירמיה ביראה, שאמר ירמיה ביראה אמר רב יהודה: האי מאן דשדא ליפתא אפילא דארעא דגר, ואתא ישראל אחרינא רפק בה פורתא, בתרא קני, קמא לא קני [מי שזרע זרע לפת על סדקי האדמה של גר, ובא אדם אחר מישראל ועדר בה מעט באותה האדמה, האחרון העודר — קנה, הראשון — לא קנה].

מאי טעמא [מה טעם הדבר] שלא קנה הזורע? בעידנא דשדא [בזמן שזרע] — הרי לא קא שבח [הושבחה] הקרקע בזריעה. כי קא שבחא [כאשר הושבחה] בגדילת הלפת — ממילא קא משבחא [מעצמה היא משביחה]. כלומר, מעשה הזריעה בלבד אינו מעשה ניכר שיש בו כדי לשנות ולהועיל לנכס בשעתו. ואף על פי שיש בו תועלת לאחר זמן, הרי זו תועלת הבאה כאילו מעצמה בקרקע, ולכן, פעולה שתועלתה רק בעתיד אין בה משום מעשה קנין.

ואלא תאמר ששאל לענין שבת, והרי זו מחיצה הנעשה בשבת שהרי קודם לכן לא היתה זו להלכה מחיצה, ומכיון שנבלעו המחיצות התחתונות נעשתה העליונה חשובה כמחיצה.

ואף דבר זה תניא [כבר שנינו בברייתא]: כל מחיצה הנעשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה. ואם כן מחיצות העליונות נעשו מחיצות כדינן.

ומקשים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] אמר רב נחמן: לא שנו ענין זה שדינה כמחיצה אלא לאסור לזרוק ממנה לרשות הרבים ולהיפך, אבל לטלטל בתוכה כברשות היחיד — אסור. משמע שאין אלה מחיצות גמורות.

ודוחים: כי איתמר [כאשר נאמרה] הלכה זו של רב נחמן — אמזיד איתמר [על ענין מזיד נאמרה], שאם עשה בשבת מחיצה במזיד קנסו שלא ישתמש בה בשבת.

בדומה לעניננו מסופר: ההיא איתתא דעבדה [אשה אחת שעשתה] מחיצה על גבי מחיצה בנכסי הגר. אתא ההוא גברא, רפק [בא אדם אחד, עדר] בה פורתא [מעט]. אתא לקמיה [בא אותו איש לפני] רב נחמן, אוקמא בידיה [והעמיד את השדה בידו]. אתת איהי וקא צווחא קמיה [באה היא האשה וצוחה לפני] רב נחמן. אמר לה: מאי איעביד לך, דלא מחזקת כדמחזקי אינשי [מה אעשה לך, שאין את מחזיקה בדבר כפי שאנשים עושים חזקה].

ג היה קרפף ששטחו בית שלש סאים וקירה בו חלק שהוא בית סאה, ואם כן יש מקום לדון האם אפשר לומר שעכשיו יש בו בית סאתיים בלבד ומותר לטלטל בקרפף, או לא. רבא אמר: אויר קירויו מייתרו (מוסיף בו) על מידת בית סאתיים, שאין הקירוי נחשב נפרד מן השאר. ור' זירא אמר: אין אויר קירויו מייתרו, ומותר.

ומעירים: לימא [האם לומר] שרבא ור' זירא בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל קא מיפלגי [נחלקו]. דאתמר [שכן נאמר] שנחלקו בכך: היתה אכסדרה מבנה מקורה ללא מחיצות, או ללא מחיצות שלמות, בתוך בקעה שדינה ככרמלית, רב אמר: מותר לטלטל באכסדרה כולה שהיא כרשות היחיד. ושמואל אמר: אין מטלטלין אלא בארבע אמות. ומסבירים את השיטות.

רב אמר: מותר לטלטל באכסדרה כולה כי אמרינן [אומרים אנו] פי תקרה יורד וסותם, שתקרת האכסדרה נחשבת כיורדת עד למטה ונעשית כמחיצה הסותמת את האכסדרה מכל צדדיה והריהי כולה רשות היחיד לעצמה. ושמואל אמר: אין מטלטלין אלא בארבע אמות, כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פי תקרה יורד וסותם.