סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

שפתיו נהוי [תהיה, תיחשב] מעשה גבי [אצל] מגדף, ומדוע לא הוזכר במשנה? אמר רבא: שאני [שונה] מגדף, שאין עקימת שפתיו נחשבת כמעשה לחייב חטאת, הואיל וישנו בלב, כלומר שעיקר העבירה היא במה שהוא מתכוון בליבו, ולא דווקא במה שאומר בשפתיו, אבל בעלמא [בדרך כלל] עקימת שפתיו הוי [הריהי] נחשבת מעשה.

מתיב [מקשה על כך] רבי זירא ממה ששנינו לגבי ענין אחר: יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] "על פי" כתיב [נאמר] בהן, שהם צריכים להעיד בפיהם, והרי זאת עקימת שפתיים! אמר רבא: שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנן בראייה, שעיקרה של עדות היא הראיה, שאינה מעשה.

א שנינו במשנה בתוך רשימת הכריתות שמביאין חטאת על שגגתן: האוכל חלב. ובענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג) — בא לחייב מלקות על כל אחת ואחת, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש — חייב שלושה עונשי מלקות, כדין העובר על מצות לא תעשה שבתורה, אלו דברי ר' ישמעאל. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת.

ומציעים: נימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבעקרון זה חלוקים הם], שר' ישמעאל סבר [סבור]: לוקין על לאו שבכללות, כלומר, כשיש לאו שכולל כמה פרטים — לוקים על כל אחד ואחד מן הפרטים, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין לוקין על לאו שבכללות?

ודוחים: לעולם סבר [סבור] ר' ישמעאל: אין לוקין על לאו שבכללות, ושאני הכא דמייתרי ליה קראי [ושונה כאן שמיותרים לו הכתובים], נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] רק "כל חלב לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לחלק במקרה זה מלקות לכל לאו ולאו.

ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: אין זה כתוב מיותר, שכן אי לא כתיב [אם לא היה כתוב]: "שור וכשב ועז" הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו חלב חיה טהורה (כגון צבי) במשמע, שגם הוא אסור — להכי כתב [משום כך כתבה התורה] "שור כשב ועז", למימרא [לומר]: שחלב שור וכשב ועז הוא שאסור, אבל של חיה שרי [מותר].

ומקשים על הסבר זה למחלוקת: אם כן, שפיר קאמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל, שהרי ודאי צריך הכתוב לומר דבר זה! אלא היינו טעמא [זה טעמו] של ר' ישמעאל, דקסבר [שהוא סבור]: אם כן, שבא רק למעט חיה, לכתוב [שיכתוב] רק "כל חלב שור לא תאכלו", "כשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר לחלק מלקות לכל אחד.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] רק "כל חלב שור", הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] "שור" "שור" מסיני, שנאסר לכל בהמה לעלות להר, שנאמר "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג),

מה גבי [אצל] סיני, אף על פי שנזכרה רק בהמה, חיה ועוף כיוצא בהן, אף גבי [אצל] אכילה של חלב — חיה ועוף כיוצא בהן, להכי כתב רחמנא [משום כך כתבה התורה] "כל חלב שור וכשב ועז", למימרא דהני [לומר שחלבם של אלו] אסור, אבל חלב חיה ועוף שרי [מותר].

ומקשים: גם לפי הסבר זה, שפיר קא אמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל! אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' ישמעאל, דקסבר [שסבור הוא]: מדוע הוזכרו שור וכשב ועז? נכתוב [שיכתוב] רק: "כל חלב כשב לא תאכלו", אי נמי [או גם כן] שיכתוב: "כל חלב עז לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לחלק.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כתוב זה אינו מיותר, שכן אי כתב [אילו כתבה התורה] רק "כל חלב כשב", הוה אמינא [הייתי אומר]: חלב כשב אסור, וחלב של שור ועז שרי [מותר]. וכי תימא [ואם תאמר], מאי אולמיה [מה תוקפו, חומרתו] של כשב? הייתי אומר: משום שנתרבה באליה (הזנב) שלו, שצריך להקריבה על גבי המזבח (ויקרא ג, ט) מה שאין בשור ועז,

וכדתנא [וכמו ששנה] ר' חנניא: למה מנה הכתוב בנפרד מצות הקטרת אימורין בבכור שור, ואימורים בבכור כשב, ואימורים בבכור עז, דכתיב [שנאמר]: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... ואת חלבם (האימורים, החלקים המובחרים שלהם) תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" (במדבר יח, יז)?

צריכי [צריכים] הם, דאי כתב [שאילו כתבה התורה] רק שור, הוה אמינא [הייתי אומר]: כשב ועז לא ילפינן מיניה [אינם למדים ממנו], מפני דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך את הלימוד ולומר]: מה לשור, שיש בו חומרה, שכן נתרבה בנסכים, שהנסכים שמביאים עם קרבן מן הבקר מרובים משל עז וכבש.

ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בכשב ונילף [ונלמד] שור ועז מכשבאיכא למיפרך [יש לפרוך] ולומר: מה לכשב שכן נתרבה באליה.

ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] עז ונילף [ונלמד] שור וכשב מיניה [ממנו]איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שבחטאת עבודה זרה מביאים דווקא עז (ראה במדבר טו, כז), ולא כבשה, כבשאר חטאות.

ולגופם של דברים אלו שואלים: מן חד לא ילפינן [מאחד מהם אין אנו למדים] לשנים האחרים, נכתוב תרתי ונילף חדא מתרתי [שתכתוב התורה הקטרת אימורים בשתים מהן ונלמד אחת משתים]! ומשיבים: הי דין [איזה] אחד נלמד משנים? אם נילף [נלמד] שור מכשב ועזאית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לכשב ועז שכן נתרבו אצל הפסח, שבקרבן פסח רק גדי וטלה כשרים, ולא שור!

לא נכתוב [תכתוב] התורה כשב ונילף [ונלמד] משור ועזאית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לשור ועז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה מביא פר לחטאת (שם כד), ויחיד מביא עז ולא כבשה!

אלא מה תאמר, לא נכתוב [תכתוב] התורה עז ונילף [ונלמד] משור וכשבאית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לשור וכשב שכן יש בו צד ריבוי לגבי המזבח, ביחס לעז, שנסכי הפר מרובים, ואליית הכבש מוקטרת! הלכך לא ילפי מהדדי [משום כך לא למדים הם זה מזה]. ושבים לעיקר הענין, לגבי איסור חלב.

ואומרים: אם כן, שפיר קא אמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל, ואין כאן ייתור ללמוד ממנו ללקות בנפרד על כל אחד מן החלבים! אלא לעולם טעמא [הטעם] של ר' ישמעאל כדאמרינן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה], שאם כן נכתוב [שתכתוב] התורה "כל חלב" ולישתוק [ושלא תוסיף]. מאי אמרת [מה אומר אתה], האי דכתב [זה שכתבה] התורה "שור וכשב ועז" בא כדי למשרי [להתיר] חלב חיה?

לא הוצרכנו לכך, הא כי כתב קרא [הרי כאשר נכתב המקרא] של איסור החלב — בעניינא [בענין] של קדשים (קרבנות) הוא נאמר, שלאחר האיסור על אכילת חלב נאמר "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" וכו' (ויקרא ז, כה), ויש לדרוש את הכתוב במידת דבר למד מעניינו, והואיל ואין מביאים קרבן אלא מן הבהמה — אף דין חלב לא נאמר אלא בבהמה ולא בחיה.

ותמהים: האם מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: לא ילפינן [אין אנו למדים] במידת דבר למד מעניינו? והלא אין חולק על כך! ודוחים: לא, דכולי עלמא ילפינן [לדעת הכל למדים אנו] דבר הלמד מעניינו, והכא בהא פליגי [וכאן בזה הם חלוקים], רבי ישמעאל סבר [סבור]: למידין לאו מלאו (בין מלאו ובין מלאו דכרת), שאת הלאו

"כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם כג), למדים מהלאו של "חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" (שם ג, יז), דכתיב בעניינא [שנאמר בענין] של קדשים, והואיל ובקדשים לא אית בהון [אין בהם] חיה, יש לומר כי אף הלאו "כל חלב שור", כי כתיב ליה סתמא ליכא לספוקי [כאשר הוא נאמר סתם, אין להסתפק] שמא מדובר בחיה, הלכך [משום כך] מה שנזכרו "שור וכשב ועז" לחלק הוא דאתא [שבא], לחייב על כל אחת ואחת.

וכל זה הוא לומר שיש איסור בכל אחד מהם, ואולם לחלק ביניהם לענין מלקות, כשאכלם בבת אחת — ילפינן [למדים אנו] לאו של "כל חלב" ולאו של "חקת עולם" מכרת של "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" (שם כה), מה ההוא לחלק שאם אכל בשגגה אחת חלב של שור, של עז ושל כבש, מביא חטאת על כל אחד — אף הדין [זה] לחלק.

ורבנן [וחכמים], הם סבורים שלאו מלאו ילפינן [למדים אנו], לאו מכרת לא ילפינן [אין אנו למדים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: היינו טעמייהו דרבנן [זה הוא טעמם של חכמים], כדאמר ליה [כמו שאמר לו] רב מרי לרב זביד כששאל אותו בענין אחר: אלא מעתה, שדייקנו מן הכתוב כי אליה של כבש הריהי בכלל חלב הקרבנות שמועלים בו, אם כן אליה של חולין תיתסר [תיאסר], משום חלב! אמר ליה [לו] רב זביד: עליך, על שאלתך אמר קרא [הכתוב]: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם), לומר: דבר השוה בשלשתן בעינן [צריכים אנו] באיסור חלב, וליכא [ואין כאן], משום שבשור ובעז אין אליה.

הלכך [על כן] יש לומר גם לענייננו: כי אתא [כאשר בא] הכתוב "שור וכשב ועז"למישרי [להתיר] אליה של חולין הוא דאתא [שבא], ואין ללמוד מכאן חילוק מלקות לכל אחד. ור' ישמעאל אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד זה: אם כן, שרק כדי ללמד דבר זה, לימא קרא [שיאמר המקרא] "כל חלב שור וכשב", עז למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא לחלק מלקות לכל אחד.

ב אמר ר' חנינא: אף שר' ישמעאל סבור כי האוכל חלב שור, כבש ועז לוקה על כל אחד משום אכילת חלב מודה ר' ישמעאל לענין קרבן, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש בהעלם אחד — אין מביא אלא חטאת אחת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא דמי הדין לאו [שלא דומה הלאו הזה] ללאו של עריות, שחייב חטאת על כל אחת מן העריות כשבא עליהן בהעלם אחד (כפי שלמדנו לעיל ב,ב מ"אחותו"), מפני ששם נאמר לאו נפרד לכל אחת, וכאן הרי יש לאו אחד לכל החלבים.

ובענין חטאת על אכילת חלב תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בענין חיוב חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" (שם ד, ב), יש לדרוש כאילו נאמר "ועשה אחת" "ועשה הנה"לחייב על כל אחת ואחת,

שאם אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה משם אחד כלומר, אותו סוג של חלב אסור, ואכלו בשני העלמות, שאכל בשוגג, ונודע לו שחטא, ואכל שוב בשוגג ונודע לו — חייב שתים, שתי חטאות. אם אכל חלב אסור משום שתי שמות, כגון חלב שעל הכוליא וחלב שעל המעיים, בהעלם אחתחייב שתים.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא [נניח] אם אכל שם אחד בשני העלמות חייב שתים, משום שהעלמות מחלקין, שחיוב החטאת הוא במקרה שנעלם ממנו החטא ונודע לו, והרי כאן אירע הדבר פעמיים. אלא שני שמות בהעלם אחת אמאי [מדוע] חייב שתים? הא בעינן [הרי במקרה זה, שיש רק לאו אחד, צריכים אנו] העלמות מוחלקין כדי לחייב קרבנות נפרדים, וליכא [ואין כאן]!

אמר ליה [לו]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שאכל חלב של נותר, מן הקדשים שעבר זמן אכילתם, דמחייב הוא מתחייב בכך] גם משום איסור אכילת נותר וגם משום איסור חלב. אמר ליה [לו]: אם כן אתה אומר, שמדובר בשני איסורים שונים, ולא בשני סוגי חלב, ניחייב נמי [שיתחייב גם כן] משום קודש שהוא אוכל, וחייב על כך אשם מעילות!

אלא אמר רב ששת: מדובר כגון שאכל חלב של הקדש, ושיטת ר' יהודה היא, המחייב שני עונשי מלקות משום אכילת חלב קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל חלב נבלה, או אכל חלב מוקדשיןחייב שתים, שני עונשי מלקות, משום חלב ומשום נבילה, או משום חלב ומשום איסור של אכילת קודש לזר. ר' יהודה אומר: אכל חלב מוקדשיןלוקה שלש, שבחלב המוקדשים יש שני איסורים שונים של חלב (כמבואר להלן), בנוסף לעצם איסור אכילת קודש על ידי זר.

מחייכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] על העמדה זו: ונוקמה [ושנעמיד ברייתא זו] שחייב חטאות נפרדות על שמות שונים של חלב, כגון שאכל חלב של שור וכשב ועז בהעלם אחד, ותאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: לוקה שלש אם אכלם במזיד ובהתראה!

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר