נדרים ע ע"א

את''ל הא לא אמר לה אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרינן למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דלמא כיון דלא אמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואם תמצא לומר אפילו הכי כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי (א''ל) קיים ליכי שעה מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דלמא הא לא אמר לה אם תמצא לומר הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרינן כיון דקיימו קיימו או דלמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ת''ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אין יכול להפר ואמאי נימא ואני דאמר הוא על נפשיה דהוי נזיר אבל הריני נזירה דילה דשעה אחת קיימא לאחר שעה אי בעי ליפר אמאי אין יכול להפר לאו משום דכיון דקיימו קיימו לא קסבר כל ואני כמאן דאמר קיים ליכי לעולם דמי:
מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזה יפה כח האב מכח הבעל בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב שהבעל מפר בבגר והאב אינו מפר בבגר:
גמ' מאי טעמא דאמר קרא {במדבר ל-יז} בנעוריה בית אביה: מת הבעל נתרוקנה רשות לאב: מנלן אמר רבה דאמר קרא {במדבר ל-ז} ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

אם תמצא לומר, אם נאמר שהקיום להיום מונע ממנו את האפשרות של הפרה למחר. ונאמר גם שלא נכלל בתוך לשונו לשון הפרה למחר, כיון שהא לא אמר לה בפירוש. עדיין יש להסתפק:

אמר לה: מופר ליכי למחר ולא אמר "קיים ליכי היום" - מהו?

מי אמרינן שכונתו היתה לקיים לה היום, ^[19] וממילא למחר לא מצי מיפר, משום דהא קיימיה לנדריה היום, וקיום להיום מונע אפשרות הפרה למחר כיון שאפשרות הפרה היא רק באותו יום.

או דלמא, כיון דלא אמר לה בפירוש "קיים ליכי היום", כי קאמר לה "מופר ליכי למחר", יש לפרש דבריו, שמהיום יהא מופר קאמר.

ומוסיפה הגמרא להסתפק, עוד:

ואם תמצא לומר אפילו הכי, אפילו אם נאמר שכונתו היתה לקיים להיום. וכיון דקיימו היום לא חלה ההפרה למחר, משום שהקיום נחשב אף לגבי מחר - כמאן דאיתא דמי, ומעכב את חלות ההפרה.

עדיין יש להסתפק באופן שאמר לה: קיים ליכי שעה - מהו?

[וכונת הגמרא בספק זה, היא על הצד שקיום של שעה אחת אינו מונע את ההפרה לאחר השעה הזאת] מי אמרינן, בכך שאמר קיים ליכי "שעה"

- כמאן דאמר לה: מופר ליכי לאחר שעה דמי.

או דלמא, הא לא אמר לה בפירוש שמופר לאחר שעה, ואין זה נכלל בתוך לשונו.

ומסתפקת הגמרא ספק על גבי ספק:

אפילו אם תמצא לומר שאין לשון הפרה נכללת בתוך לשונו, כיון שהא לא אמר לה בפירוש שמופר לה לאחר שעה.

מיהו, עדיין יש להסתפק באופן שקיים לה לשעה זו, ואמר לה בפירוש שמיפר לאחר שעה.

מאי?

מי אמרינן, כיון דקיימו בשעה הראשונה, הרי קיימו. ולא תועיל ההפרה לאחר שעה, כשם שנקטנו לגבי הפרה למחר.

או דלמא, שונה דין הפרה לאחר שעה מדין הפרה למחר, כיון דכוליה יומא "בר הקמה" ו"בר הפרה" הוא [שהרי אפשר לקיים או להפר כל אותו יום], לכן כי אמר מופר ליכי לאחר שעה, מהני. משום שכל אותו יום הוא זמן הפרה.

תא שמע מהא דתניא במסכת [נזיר כ ב]:

אשה שאמרה "הריני נזירה", ושמע בעלה, ואמר: "ואני" - שוב אין יכול הבעל להפר את נדר נזירותה של אשתו, משום שבאומרו "ואני" הרי זה נחשב שמסכים עם נזירותה ומצטרף אליה, והרי זה קיום הנזירות.

ומדייקת הגמרא מהברייתא:

ואמאי? מדוע לא יכול הבעל להפר את נדר נזירותה אחר שאמר "ואני"?

נימא, מדוע לא נאמר, "ואני", דאמר בעל - הוא דוקא על נפשיה דהוי נזיר. שהוא מקבל נזירות על עצמו לשלשים יום כדרך נזיר.

אבל לגבי אמירת "הריני נזירה" דילה, שנדרה האשה בנזיר, כונת הבעל היתה שרק שעה אחת בלבד קיימא, יהיה קיים נדר נזירותה, כי דיו בשעה הזאת, כדי שיוכל להתפיס בה את נזירותו, שהרי אמר "ואני כמותך", שהוא גדר של התפסה.

ואולם, לאחר שעה - אי בעי, אם ירצה, הוא יוכל ליפר!

אמאי אין יכול להפר? -

לאו, אלא בהכרח, הטעם שאינו יכול להפר, הוא משום שלא חלה הפרה אחר קיום של שעה אחת, דכיון דקיימו שעה אחת - קיימו!

ודוחה הגמרא את הראיה מהברייתא הזו: לא!

התנא במסכת נזיר קסבר שכל מקום שהבעל אומר "ואני", הרי זה כמאן דאמר, כאילו שאמר "קיים ליכי לעולם", דמי.

ולכן אין משם ראיה לסוגייתנו. כיון שבנידון דידן, הרי קיים לשעה אחת בלבד, ואפשר לומר שתועיל ההפרה לאחר שעה.

מתניתין:

נערה המאורסה שנדרה, ומת האב - לא נתרוקנה רשות האב על הנדר, לבעל, ואין הבעל יכול להפר את חלק האב.

אבל אם מת הבעל - נתרוקנה רשותו לאב, ויכול האב להפר את חלקו של הבעל.

ומסכמת המשנה:

בדבר זה יפה כח האב מכח הבעל.

שהאב יכול להפר חלקו של בעל לאחר מיתת הבעל, ואילו הבעל אינו יכול להפר חלקו של אב לאחר מיתת האב

ומוסיף התנא דין נוסף:

בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מפר לבד בבגר.

ובגמרא יבואר מה הכונה ב"בגר".

והאב אינו מפר בבגר.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא אם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל? ומשנינן: משום דאמר קרא "בנעוריה בית אביה" -

ומשמע, אפילו כשמת האב עדיין היא נחשבת ב"בית אביה". ולכן אין הבעל יכול להפר לבד.

שנינו במשנה: מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב.

והוינן בה: מנלן דין זה?

אמר רבה: דאמר קרא "ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה".

מכך שאמר הכתוב "היו תהיה", משמע שהפסוק מדבר בשתי הויות. דהיינו, שנתקדשה פעם שניה, לאחר מיתת בעלה הראשון.

הערות

^[19] הטעם שהספק לגבי קיום שונה מהספק לגבי הפרה, משום שלגבי הפרה אמרינן לקמן שלא מועיל הפרה בלב, ולכן אין זה נחשב הפרה כיון שלא אמר בפירוש שמיפר. אבל לגבי קיום אמרינן שמועיל קיום בלב, ולכן על אף שלא אמר בפירוש שמקיים להיום, בכל זאת מסתפקת הגמרא שאולי נאמר שהתכוין לקיים להיום, וזה מועיל כיון שזה נחשב קיום בלב. [רש"ש]

אם תפתור בעיה זו בשלילה, ותמצא לומר הא [הרי] לא אמר לה במפורש שהוא מפר למחר, אם אמר לה "מופר ליכי [לך] נדרך למחר" מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : למחר לא מצי מיפר [יכול להפר] דהא קיימיה לנדריה [שהרי קיים כבר את נדרו] היום על ידי ששתק כל היום, או דלמא [שמא] : כיון שלא אמר לה במפורש "קיים ליכי [לך] נדרך היום", כי קאמר [כאשר אומר] לה "מופר ליכי [לך] נדרך למחר" מהיום קאמר [הוא אומר] ומתכוון להפר.

ואם תמצא לומר שאפילו הכי [כך], כיון שקיימו היום, שהרי אמר שיהא מופר רק מחר — למחר כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו, הנדר, נחשב] ואינו יכול להפר אותו, אם אמר לה "קיים ליכי [לך] נדרך שעה" מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : כמאן [כמי] שאמר לה "מופר ליכי [לך] לאחר שעה" דמי [נחשב], או דלמא [שמא] : הא [הרי] לא אמר לה במפורש שיהיה מופר לה לאחר שעה?

אם תמצא לומר הא [הרי] לא אמר לה ואינו מופר לאחר שעה, מיהו [מכל מקום] אם אמר לה במפורש שהוא מופר לאחר שעה מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : נדר זה כיון שקיימו — קיימו ושוב אינו יכול להפר אותו, או דלמא [שמא] : כיון דכוליה יומא [שכל היום כולו] הוא בר [בן] הקמה ובר [ובן] הפרה שבאותו יום יכול להחליט אם להקים או להפר, כי [כאשר] אמר "מופר ליכי [לך] לאחר שעה" מהני [מועיל הדבר]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו שאם אמרה אשה "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני", כלומר, גם אני אהיה נזיר — אין יכול להפר עוד את נדרה של אשתו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כך בכוונת דבריו: "ואני" שאמר הוא על נפשיה [עצמו] דהוי [שהוא] נזיר, ונדר זה בודאי קיים, אבל "הריני נזירה" דילה [שלה] במשך שעה אחת קיימא [קיים הנדר] ומשום כך יכול אז להתפיס בו גם את נדר הנזירות שלו, אבל לאחר שעה אי בעי [אם ירצה] — ליפר [יפר], ואם כן, אמאי [מדוע] אנו אומרים שאין יכול להפר? לאו [האם לא] משום שכיון שקיימו שעה אחת — קיימו לעולם, ושוב אין לו הפרה? ודוחים: לא, קסבר [סבור הוא] : כל שאומר "ואני" — כמאן דאמר [כמי שאומר] "קיים ליכי [לך] נדרך לעולם" דמי [נחשב]. ולפיכך נשארו כל השאלות הללו ללא פתרון.

א משנה אם מת האב — לא נתרוקנה רשות האב לבעל (לארוס), שאין הארוס מקבל את כל הזכות להפר לבדו את נדריה. אבל אם מת הבעל — נתרוקנה רשות לאב ויכול להפר לבדו. בזה יפה כח האב מכח הבעל.

ואילו בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב: שהבעל מפר בבגר, כלומר, גם אם האשה היא בוגרת יכול הבעל להפר, ולא רק בנערותה, ואילו האב אינו מפר בבגר, שאין בכוחו להפר את נדריה של בתו אלא עד שתתבגר.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה טעם] לא נתרוקנה רשות לבעל במות האב — שאמר קרא [הכתוב]: "בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), לומר שכל עוד היא נערה ("בנעוריה") אף שנתארסה, הריהי בעיקרה ברשות אביה, וגם אם מת האב — עדיין היא בבית אביה.

ושואלים: הלכה זו שאם מת הבעל נתרוקנה רשות לאב מנלן [מניין לנו]? אמר רבה: שאמר קרא [הכתוב] "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" (במדבר ל, ז) —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If you say that since he did not explicitly say to her that the vow is nullified, this means that it remains in force, then if he said to her: It is nullified for you tomorrow, what is the halakha? Do we say that on the following day he cannot nullify it, as he has already ratified the vow today, in that he did not nullify it “on the day that he hears it” (Numbers 30:8)? Or perhaps, since he did not explicitly say to her: It is ratified for you today, then when he says to her: It is nullified for you tomorrow, he is actually saying that the nullification begins from today, so that the vow is nullified.

And if you say: Nevertheless, since he ratified it today, as he said that it is nullified only tomorrow, on the following day it is considered already in force and he cannot nullify it, then if he said to her: It is ratified for you for an hour, what is the halakha? Do we say that it is like one who said to her: It is nullified for you after an hour has passed? Or perhaps, since he did not say this to her explicitly, it is not nullified?

If you say that since he did not say so to her explicitly, therefore the vow is not nullified after an hour, still, if he explicitly said to her that it is nullified after an hour, what is the halakha? Do we say that since he has ratified this vow, in that he explicitly withheld nullification for an hour, he has ratified it and can no longer nullify it? Or, perhaps since the entire day is valid for ratification and valid for nullification, when he says: It is nullified for you after an hour, it is effective.

The Gemara cites a mishna (Nazir 20b) to resolve this last question: Come and hear: If a woman said: I am hereby a nazirite, and her husband heard her vow and said: And I, meaning that he intends to become a nazirite as well, he can no longer nullify his wife’s vow. And why not? Let us say that the words: And I, that he said referred to himself, that he should be a nazirite. But her vow of: I am hereby a nazirite, exists for one hour, i.e., the time until the husband took his own vow based on hers. After an hour, if he wants to nullify it, why can he not nullify it? Is it not because once he has ratified it by basing his vow on hers, even for one hour, he has ratified it permanently and can no longer nullify it? The Gemara rejects this suggestion. No, that is not the explanation. The tanna of that mishna holds that anyone who says the words: And I, in response to his wife’s vow, is like one who says: It is ratified for you forever. All the aforementioned questions are therefore left unresolved.

MISHNA: If the father of a betrothed young woman dies, his authority does not revert to the husband, and the husband cannot nullify the young woman’s vows by himself. However, if the husband dies, his authority reverts to the father, who can now nullify her vows on his own. In this matter, the power of the father is enhanced relative to the power of the husband.

In another matter, the power of the husband is enhanced relative to the power of the father, as the husband nullifies vows during the woman’s adulthood, once they are fully married, whereas the father does not nullify her vows during her adulthood.

GEMARA: What is the reason, i.e., what is the source for the fact that the authority over the young woman’s vows does not revert to the husband if her father dies? The source is that the verse states: “Being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17). As long as she is a young woman “in her youth,” she is considered to be “in her father’s house” and under his jurisdiction, even if she is betrothed. Even if her father passes away, she is still considered to be in his house, and her betrothed does not assume authority over her vows.

The Gemara asks: From where do we derive that if the husband died his authority reverts to the father? Rabba said: We derive it from the fact that the verse states: “And if she be [hayo tihyeh] to a husband, and her vows are upon her” (Numbers 30:7). The phrase hayo tihyeh is a doubled usage of the verb to be. The Gemara understands this as referring to two different instances of being betrothed to a man, e.g., the woman’s first betrothed dies and then she is betrothed to another man.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היכא דאמר לה קיים ליכי שעה ומופר ליכי לאחר שעה מאי. ולאו דוקא כדאמר כך בבת אחת, אלא אפילו אמר קיים ליכי שעה ושתק, ולאחר זמן חזר ואמר בו ביום מופר ליכי, דכיון שלא קיימו אלא שעה הרי יש שהות עדיין להפר ביום שמעו, ומשום הכי מייתינן על[ה – לפי השי"מ] ההיא (דנדר) [דנזיר – לפי השי"מ] דהתם הא לא אמר לה אלא ואני, ואפילו לכשתמצי לומר דואני שעה אחת משמע, מכל מקום הא לא אמר לה ומופר ליכי לאחר שעה, אלא כדאמרן דכל היום שלו לחזור ולהפר.

את"ל הא לא אמר ולעולם לא אמינא הפרה מתוך הכלל:

אמר מופר ליכי [למחר] מהו מי אמרי'. מדקאמר מופר ליכי למחר כמאן דאמר קיים היום דמי דאם לא כן אמאי אמר למחר:

או דלמא. כיון דלא אמר בפירוש קיים ליכי היום לא דייקי' ליה מכלל דכי אמר מופר ליכי למחר כאילו אמר קיים ליכי היום:

קיים ליכי שעה (אחת) מהו מי אמרינן דהוי כאילו אמר שעה יהיה קיים ואח"כ יהיה מופר:

או דלמא. אף בהא נמי לא אמרי' הפרה מתוך הכלל:

היכא דקאמר קיים ליכי שעה ומופר ליכי אחר שעה מי אמרינן כיון דקיימו שעה מקויים הוא לעולם:

או דלמא. כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כל היום ברשותו להפר ולקיים הלכך לא הוי קיום אם לא שקיימו יום שלם ודאי אם אמר לה קיים ליכי סתם פשיטא דשוב אינו יכול להפר דהא כתיב אישה יקימנו דמיד שקיימו הוא מקויים לעולם ודוקא לשתיקה הוא דבעינן [יום שלם] אבל אם אמר בפירוש קיים ליכי שעה אחר שעברה השעה יכול להפר שכל היום הוא ברשותו לקיים ולהפר:

ת"ש. דאם קיימו שעה אחת שוב אינו יכול להפר:

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני. כלומר וגם אני נזיר:

אינו יכול להפר. דכיון דאמר ואני גלי דעתיה דניחא ליה במאי דנדרה והוי קיום כאילו אמר לה יפה עשית דתנן במתניתין דהוי קיום:

ואמאי נימא ואני דאמר הוא דאמר על נפשיה דהוי נזיר אבל הריני נזירה דילה שעה אחת קיימת לאחר שעה אי בעי למיפריה. כלומר נהי דאמרי' דכיון דאמר ואני הוי קיום מ"מ לא הוי קיום אלא לשעה אחת עד שיתפיס נזירותו והוי כאילו אמר קיים ליכי שעה אחת ומדלא מצי להפר תפשוט דכיון דקיימו קיימו:

ומשני כל דאמר ואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי. כיון דלא אמר בפי' שעה אחת כאילו אמר קיים ליכי סתם דהיינו לעולם:

מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. ואין לה הפרה עד שתנשא:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. ומפר כל ימי נערותה:

שהבעל מיפר בבגר. בגמרא מפרש:

והאב אינו מיפר בבגר. כדכתיב בבית אביה בנעוריה:

גמ' מ"ט. לא נתרוקנה רשות לבעל דהוה לן למגמר בעל מאב:

דאמר קרא בנעוריה בית אביה. דמשמע בית אביה ולא בית בעלה:

ומנא לן דנתרוקנה רשות לאב. דהוה מסתבר למימר כיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא היה יכול להפר לבדו שוב לא תחזור לרשותו:

הנזירות אף היא בכלל שאר נדרים לענין הפרת אב ובעל כמו שביארנו בראש המסכתא וכל שנדרה והאב או הבעל מתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר מעתה שמע אשתו אומרת הריני נזירה ואמר הוא ואני אינו יכול להפר שזה שאמר ואני הקמה היא ולא הקמת שעה אלא הקמה לעולם ושניהם נזירים אבל אם נדר הוא והיא מתפסת עצמה בנדרו שלו קיים ושלה אם ירצה להפר יפר וכן באב אצל בתו:

ת"ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני איני יכול להפר כו' פי' אי אמרת דקיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי לאחר שעה מהני הרי זה הבעל לא קיים לאשתו בפי' אלא מדקאמר ואני חשבי' לי' הקמה ואם איתא נהי כאלו אמר לה קיים ליכי שעה אחת כיד להתפיש נזירותו בנזירותה ומופר ליכי לאחר שעה אלא ודאי מהכא ילפי' דכיון דקיים לה שעה אחת שוב אינו יכול להפר ודחי לא קסבר ואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי אבל לעולם אם קיימו שעה אחת יכול לומר לה מיד ומופר ליכי לאחר שעה:

מאי טעמא דאמר קרא בנעורי' בית אביה פי' כיון דאמר קרא שהנערה רשות אביה שולטת עליה ולא מצינו מקרא שריקן רשותו לבעל ממילא ידענו שלא נתרוקנה אבל באב מצינו מקרא שריקן רשות הבעל אצלו ומשום האי באב קאמר מנלן ובבעל לא אמר מנלן אלא מ"ט דכיון דלא מצינו מקרא שריקן אין אנו זקוקים למצוא מקרא שלא ריקן:

בנעוריה בית אביה (אף על פי שהוא נקרא שבית אביה) אמר המגיה נראה דצריך לומר שנקרא בית אביה אף על פי שאינו קיים א"ה רשות אביה קיים מאחר שייחס נעוריה אל בית אביה. הרי"ץ ז"ל.

נתרוקנה רשות לאב מנלן. קשיא לי אמאי לא ילפינן מבעל שהרי בספרי בעל ואב מקשינן אהדדי מהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. שיטה.

רש"י בד"ה את"ל כו' דבהאי יומא כצ"ל מהו הס"ד:

בד"ה מי אמרינן כו' דכוליה יומא כצ"ל לעיל הס"ד ואחר כך מ"ה מת הבעל וכל הדבורים השייכים למתני' ואחר שנרשם גמרא מ"ה בנעוריה כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ואת"ל למחר כמאן דאמר כצ"ל:

בד"ה א"ד כיון כצ"ל:

בא"ד בכלל דכי כצ"ל הכלל הס"ד האב הס"ד בעלה הס"ד:

ר"ן בד"ה ואת"ל ואין הכי נמי כצ"ל מהני הס"ד הפרה הס"ד הוא הס"ד:

בד"ה מ"ט כו' רשות לבעל כמו לאב כצ"ל ונ"ב מצאתי מוגה:

גמרא מי אמרי' למחר ל"מ מיפר דהא קיימי' לנדרי' היום. הא דל"ק הכא כלישנא דלעיל דהוה כמאן דאמר קיים ליכי היום. נ"ל משום דקי"ל בס"פ קיים בלבו קיים. הפר בלבו אינו מופר. והא לא מיבעיא ליה דבאמרו היום יהיה כך דפשיטא דכוונתו דלמחר לא יהיה כן וכן אם אמר למחר יהיה כך ודאי כוונתו דהיום לא יהיה כן. ובבעי' ראשונה מספקא ליה אם דיינינן הכוונה כאמירה כיון שבאה מכח מאמרו שאמר היום (כמו דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"פ דדברים שבלב אינן דברים) וזהו שאמר שם כמאן דאמר כו' א"ד הא לא אמר. אבל הכא קאמר בהחלט דהא קיימיה מפני שכוונתו ברור שהיה כן ולא גרע מקיום בלב. רק דמספקא ליה כיון דלא אמר כו' (ר"ל בפירוש) כי קאמר כו' מהיום קאמר ודו"ק:

שם א"ל קיים ליכי שעה כו'. מה שמסובב תיבות א"ל בסי' המחיקה הוא לל"צ כי הוא ר"ת אמר לה כבאינך:

שם מיהו א"ל מאי. ר"ל שאמר לה בחד זימנא וגי' הרא"ש בפסקיו קיים ליכי שעה מופר ליכי לאחר שעה. ופשיט ליה מהא דהריני נזירה כו' אין יכול להפר. דהיינו אח"כ. ש"מ דכי הדדי נינהו. והנך רואה דמש"כ הט"ז בסי' רל"ד ס"ק מ"א הוא מוכרח מהגמרא:

שם מ"ט דא"ק בנעוריה בית אביה. עי' ר"ן ורא"ש. דרשה זו מתפרשת יפה לתבר"י לעיל (ר"ד סח) דמפרש רישיה דקרא בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין וע"ז מסיים בנעוריה ב"א דאף שאין האב אין כח בארוס להפר לבדו:

(ע רע"א) או דילמא כיון דלא אמר לה קיים ליכי היום כי קאמר וכו'.—עי' ר"נ שנתקשה בלשון זה. אבל מדברי פי' המיוחס לריטב"א שעל הלכות רמב"ן נראה, שהיתה לו גירסא אחרת: "או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום וכו'", והיא גירסא נכונה, וה"ה: אמר לה מופר ליכי למחר, וגם אמר לה קודם קיים ליכי היום, וסמיך ארישא "מהו מי אמרינן למחר וכו' או דילמא כיון דאמר קיים ליכי היום וכו'", דמלשון זה משמע דמיפר לה למחר מהיום, דמלת "היום" של קיום מוסב נמי על הפרה של מחר, ולכך הוא מופר. אבל אם לא היה אומר אלא "מופר ליכי למחר" בלבד אז עניינו שהפרה זו לא תחול אלא למחר, אבל לא היום, לכך אינו מופר כלל.

אמר לה מופר ליכי למחר מהו. דהא קיימיה לנדריה היום דכיון דאמר מופר ליכי למחר אלמא דבהאי יומא דשמע ביה הוי נדר וקיומי קיימיה ותו לא מצי מיפר לה: או דלמא כיון [דלא] אמר ומופר ליכי בהדי קיים ליכי מהיום דשמע לה קאמר דתיהוי מופר: אם תמצא לומר כיון דקיימו היום. ולא חיילא הפרה עד למחר אלמא דבהאי יומא דשמע ניחא ליה דלקיים וכמאן דאיתיה לקיום דמי דקיימו בידים ולא הוי הפרה כלל: אמר לה קיים ליכי שעה. אחת מהו: או דלמא הא לא אמר לה. מופר ליכי לאחר שעה אחת: אם תמצא לומר. דתיהוי קיום הואיל ולא אמר לה: מיהו אמר לה. מופר ליכי לאחר שעה מהו: מי אמרינן כיון. דאמר לה קיים ליכי שעה אחת דקיימו לעולם ושוב אינו מיפר או דלמא כיון דכוליה יומא דשמע ביה נדרה בר הקמה והפרה הוא שאם לא קיימו בשחרית וקיימו בערבית הוי מקויים וכן אם לא הפירו בשחרית והפירו בערבית הוי מופר דכל היום כשר להפרת נדרים וכי הדר ואמר מופר ליכי ליהוי מופר: ושמע בעלה ואמר ואני. כלומר ואני אהיה נמי כמותיך כיון דאמר הכי אינו יכול להפר נזירות אשתו: ואמאי נימא דהאי דאמר ואני אנפשיה הוא דאמר. דליהוי נזיר: אבל הריני נזירה דילה. דקאמרה איהי שעה אחת: קיימיה. בעל משום לאתפוסי בה דידיה: אבל לאחר שעה. דכבר חל נזירות עילויה: אי בעי למיפריה. אמאי אינו יכול להפר אלא כיון דקיימו משום לאתפוסי בה נזירות דידיה קיימו והכא נמי בנדרים כיון דקיים שעה אחת קיים לעולם ושוב לא מצי מיפר: לא. מהכא ליכא למשמע מינה טעמא דאינו יכול להפר דקסבר כל ואני כמאן דאמר קיים ליכי לעולם [דמי] ותו לא מצי מיפר אבל היכא דלא קיימו אלא שעה אחת וחזר והיפר לה בשעה אחרת תיבעיא לך: מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. דאין הבעל מיפר אלא בשותפות כדמפרש לעיל (דף סח:): מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. כדמפרש בגמ': בזה יפה כח האב מכח הבעל. דנתרוקנה רשות לאב: שהבעל מיפר בבגר. כדאמרינן במסכת כתובות (דף נז.) הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שמאכילה הואיל והוי חייב במזונותיה כי נודרת יכול להפר לה: אב אינו מפר בבגר. כדכתיב בנעוריה ולא בבגרותה: גמ' בנעוריה בית אביה. כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הלכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל: אם היו תהיה לאיש. בשני הויות הכתוב מדבר:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
ואם תמצא לומר הא לא אמר לה. מהאי לישנא משמע דאילו אמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר פשיטא ליה דמהני ובתר הכי משמע דלא מהני דהדר בעי מופר ליכי למחר מהו וכו' או דלמא כיון דלא אמר קיים ליכי היום כי אמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר אלמא פשיטא ליה לרבה דאילו אמר לה קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר לא מהני וקשיין אהדדי אלא דרבה בכולהו גווני מספקא ליה וכי קאמר את''ל הא לא קאמר לה לישנא [קטיע] נקט ואין הכי נמי דבעי למימר את''ל הא לא אמר לה ולא עוד אלא דאפי' אמר לא מהני: אם תמצא לומר כיון דקיימיה היום למחר כמאן דאיתיה דמי. משום דכיון דאמר מופר ליכי למחר מכלל דאוקמי' היום וכיון דאוקמיה היום למחר כמאן דאיתיה דמי דמחר אינו זמן הפרה: קיים ליכי שעה מהו. דלא דמי שעה ואחר שעה ליום ומחר משום דהכא כוליה יומא בר הפרה הוא: ואמר ואני אין יכול להפר. דכיון דאמר ואני שהתפיס בנזירותה גלי אדעתיה דניחא ליה וה''ל כאילו אוקמיה לנזירותה ומש''ה אינו יכול להפר ואמאי נימא ואני דאמר הוא על נפשיה דהוי נזיר כלומר דעתיה שיהא הוא נזיר ומשום הכי אתפיס בנזירותה אבל נזירות דילה נהי דעל כרחיך שעה אחת קיימיה דאי לא היכי מתפיס ביה לאחר שעה אי בעי ליפר אם איתא דכי אמר קיים ליכי שעה ומופר ליכי לאחר שעה מהני דודאי אי מהני לא שנא כי אמר הכי בבת אחת א''נ דאמר קיים ליכי שעה ולאחר מיכן אמר מופר ליכי אלא ודאי מש''ה אמרי' דאינו יכול להפר משום דכיון דקיימו קיימו: ודחינן מהא לא תפשוט דאה''נ דלאחר שעה מצי מיפר אלא דקסבר דכיון דאמר ואני סתמא כמאן דאמר קיים ליכי לעולם דמי ולא אפשיטא ולחומרא הלכך לא הויא הפרה: מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. שאין הבעל יכול להפר: שהבעל מיפר בבגר. בגמ' מפרש: גמ' מאי טעמא דאמר קרא בנעוריה בית אביה. מאי טעמא לא נתרוקנה רשות לבעל כמו לאב והיינו דאמר הכא מאי טעמא ולקמן בסמוך גבי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בעי מנלן: בנעוריה בית אביה. משמע אע''ג דליתיה לאב אכתי איתיה בית אביה: ואם היו תהיה לאיש. לעיל מיניה כתיב הפרה דאב וסמיך ליה ואם היו תהיה לאיש שתי הויות במשמע: