נדרים פד ע"ב

וחכ''א קורא שם ואין צריך להפריש מאי לאו למ''ד ספקו טובל קסבר אית ליה טובת הנאה וכיון דאית ליה טובת הנאה לא מהניא ולמאן דאמר [אינו] קורא שם קסבר ספקו אינו טובל וכל שספקו אינו טובל לית ליה טובת הנאה ושרי ליה לאיתהנויי אמר ליה אביי דכ''ע ספקו טובל ור' אליעזר ורבנן בהא קמיפלגי רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסיה לא מפקר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו רבא אומר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה {דברים כו-יב} ונתת ללוי לגר וגו' מש''ה אסור ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כיון דכתיב ביה {דברים יד-כח} והנחת בשעריך שרי ליה לאיתהנויי: כהנים ולוים נהנין לי יטלו כו': אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון אמר רב הושעיא לא קשיא הא רבי והא ר' יוסי ב''ר יהודה דתניא הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו דברי רבי רבי יוסי בר''י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמיפלגי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

וחכמים אומרים: קורא שם [מחיל חלות שם של מעשר עני על עשירית מפירות הדמאי], ואין צריך להפריש את המעשר הצידה בפועל, אלא משאירו במקומו, ומשתמש בו לעצמו, כיון שספק ממון לקולא.

והסבר המחלוקת הוא: לדעת רבי אליעזר "אין ספיקו טובל". ^[5] דהיינו, אין הפירות אסורים באכילה אם לא עישרם מעשר עני, ולכן אין צורך מספק לעשרו.

ולדעת רבנן "ספיקו טובל", דהיינו הפירות אסורים באכילה כל זמן שעדיין לא עישר מהפירות מעשר עני, ולכן חייבים מספק לעשרו. ^[6]

ותולה הגמרא את הנידון, האם מודרת הנאה מהבריות מותרת לקבל מהם מעשר עני, במחלוקת זו:

מאי לאו, למאן דאמר ספקו טובל [לדעת חכמים], נמצא שמעשר עני נכלל בכלל שאר תרומות ומעשרות, שנאמרה בהם לשון "נתינה", והמצוה היא על בעל הפירות ליתן את התרומות והמעשרות לכהן וללוי ולעני.

וקסבר אית ליה טובת הנאה - זכותו של בעל הבית היא לחלק את המעשר עני כפי ראות עיניו, ואין כל עני יכול לקחת את המעשר בעצמו בעל כרחו של בעל הפירות. ואם כן, יש לבעל הפירות "טובת הנאה" בפירות.

וכיון דאית ליה טובת הנאה, לא מהניא - אסור לה לאשה שנדרה הנאה מהבריות ליהנות מבעל הפירות, הנותן לה את המעשר עני, היות והיא נהנית ממי שיש לו זכות מסוימת של "טובת הנאה" בפירות.

ולמאן דאמר [אינו] קורא שם [לדעת רבי אליעזר], קסבר "ספקו אינו טובל".

וכל שספקו אינו טובל אינו נכלל בכלל שאר התרומות ומעשרות, ולא נאמר בו לשון "נתינה" אלא לשון "עזיבה", דהיינו, שנצטוו הבעלים לעזוב את המעשר עני, ולהניח לכל עני שבשוק ליקח בעצמו את המעשר, ואין לבעלים זכות לחלק את המעשר כפי ראות עיני.

ולדבריו, לית ליה לבעל הפירות טובת הנאה במעשר עני, ושרי ליה לאיתהנויי - ומותרת האשה שנדרה הנאה מהבריות ליהנות מן המעשר עני כיון שאינה נהנית מבעל הפירות, שהרי יכולה היא ליקח את המעשר בעל כרחו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אין הסבר המחלוקת כדבריך, שנחלקו אם מעשר עני טובל את הפירות.

אלא, דכולי עלמא סוברים שספקו טובל, וללא הפרשת מעשר עני אסורים הפירות באיסור אכילת טבל.

ורבי אליעזר ורבנן - בהא קמיפלגי:

רבי אליעזר סבר, לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני [אין עמי הארץ חשודים שלא יפרישו מעשר עני].

ולכן אין צורך לעשר מעשר עני בפירות דמאי, שהרי אין אנו חוששים שמא אין הפירות מעושרים אלא הם טבולים למעשר עני.

והטעם לכך שאינם חשודים על אי הפרשת מעשר עני, הוא: כיון דאילו מפקר נכסיה, והוי עני, ושקל ליה הוא - לית ליה פסידא -

משום שאין העם הארץ מפסיד מכך שיעשר את הפירות, כיון שהוא יכול להפקיר את נכסיו, ואז הוא יחשב עני, ויוכל לקחת לעצמו את המעשר עני.

ורבנן סברי, נכסיה לא מפקר איניש, דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא - אין אדם מפקיר את נכסיו מחשש שמא יקדים אדם אחר ויזכה בכל נכסיו. הלכך, נחשדו עמי הארץ שלא יעשרו את פירותיהם.

ולפיכך, צריך לעשר מעשר עני בפירות דמאי משום שיש לחוש שמא אינם מעושרים.

ולפי זה, אין הנידון האם מודרת הנאה יכולה ליהנות ממעשר עני תלוי במחלוקתם של רבי אליעזר ורבנן.

רבא אומר: כך יש לתרץ את הסתירה בין דברי המשנה לדברי הברייתא:

כאן במשנה, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הבית. לאחר שכבר הכניס את תבואתו אל ביתו, ומפריש ממנה מעשר עני, דכתיבא ביה "נתינה", "ונתת ללוי לגר", וגומר. ובמעשר עני זה יש לבעל הפירות טובת הנאה בכך שהוא יכול לחלק את המעשר כפי ראות עיניו. ומשום הכי אסור ליה [לאשה שנדרה הנאה מהבריות] לאיתהנויי מהמעשר, שהרי היא נהנית מבעל הפירות שנותן לה את המעשר.

כאן בברייתא, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, לפני שמכניס את תבואתו לביתו, שבאופן זה אין בעל הפירות מחלק את המעשר כפי ראות עיניו, אלא מניחו בגורן, וכל עני יכול ליקח את המעשר, כיון דכתיב ביה "והנחת בשעריך". ואז אין לבעלים טובת הנאה מכך, ושרי ליה [לאשה שנדרה הנאה מהבריות] לאיתהנויי מהמעשר עני, כיון שאינה נהנית מהבעלים, שהרי יכולה היא לקחת בעל כרחו:

שנינו במשנה: כהנים ולוים נהנין לי, יטלו כו';

ומוכיחה הגמרא מדין זה:

אלמא טובת הנאה אינה ממון - אין זכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית. ולכן על אף שאסר את הנאתו על כהנים ולוים, יכולים הם ליקח ממנו תרומות ומעשרות, משום שאין זה נחשב שנהנים הם ממנו הנאה ממונית. ^[7]

ומקשינן:

אימא סיפא - מהסיפא מוכח הפוך, לפי ששנינו בה: אם נדר ואמר: קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי, יטלו כהנים ולוים אחרים את תרומותיו ומעשרותיו, אבל להני כהנים ולוים שאסר עליהם את הנאתו, לא, ואסור לו לתת להם תרומות ומעשרות.

ויש להוכיח מזה:

אלמא טובת הנאה ממון - שזכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית, ולכן אסורים כהנים ולוים אלו שאסרם בהנאתו ליהנות מכך שנותן להם את התרומות ומעשרות.

ואם כן קשיא רישא על הסיפא.

ומתרצינן:

אמר רב הושעיא:

לא קשיא. הא רבי. והא רבי יוסי ברבי יהודה.

דתניא: הגונב טבלו של חבירו, ואכלו, ^[8] משלם לו דמי טבלו. דהיינו את דמי כל הטבל, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו, אך אינו חייב לשלם את שווי דמי התרומה שהיה הבעל הפירות חייב להפריש מהטבל וליתנה לכהן.

מאי לאו, בהא קמיפלגי -

הערות

^[5] הטעם שכתוב "אין ספיקו טובל" אפילו שלמאן דאמר זה אף כאשר ודאי שלא עישרו מעשר עני מותרים הפירות באכילה, היינו משום שמדרבנן אסורים הפירות באכילה כאשר ודאי שלא עישרו מהם מעשר עני. אלא שכאשר זהו ספק מעשר עני לא החמירו רבנן ומותרים הפירות באכילה. [ראשונים]

^[6] הר"ן מפרש את הסבר המחלוקת של רבי אליעזר ורבנן, כך: טעמו של רבי אליעזר הוא, כיון שמעשר עני עצמו מותר באכילה לזרים ואין איסורו אלא מטעם גזל העניים אבל אין איסור אכילה למי שאינו עני, לכן אי אפשר שיהיו הפירות כולם אסורים באכילה בגלל שלא הופרש ממנו מעשר עני, שהרי מעשר עני בעצמו מותר באכילה לכולם. ורבנן לומדים מפסוק מיוחד ביבמות דף פו א שיש בפירות איסור טבל כל זמן שלא הופרש מהם מעשר עני. ובספר אתוון דאורייתא כלל ב', חוקר מהו הגדר של איסור טבל, האם זהו איסור חדש של טבל, או שיסוד האיסור הוא שזה נחשב כאילו מעורב בתוך הפירות תרומה, ולכן אסור לאכול את הפירות בלא הפרשת תרומות ומעשרות. ומדברי הר"ן האלו רוצה האתוון דאורייתא להוכיח, שיסוד האיסור הוא שזה נחשב כאילו יש כאן תערובת תרומה או מעשר, ולכן אומר הר"ן שכיון שמעשר עני אינו אסור באכילה, אז אף כאשר עדיין לא הופרש המעשר עני מותרים הפירות באכילה. כי אם נאמר שאיסור הטבל הוא איסור חדש, היה מקום לאסור את הפירות באיסור טבל אף כאשר לא הופרש מהם מעשר עני ואין זה משנה אם המעשר עני עצמו אסור באכילה או לא.

^[7] בתוספות ר"י הזקן בקידושין כותב שכל זה הוא רק לפי מאן דאמר שויתור מותר במודר הנאה, ולכן כדי שיהיו הכהנים אסורים לקחת תרומות ומעשרות צריך שזה יחשב הנאה ממונית. אבל לפי מה שקיימא לן שאף ויתור בעלמא אסור במודר הנאה אם כן אסורים הכהנים ליקח תרומות ומעשרות אפילו אם טובת הנאה אינה נחשבת זכות ממונית כיון שבכל מקרה יש פה הנאת ויתור. ולפי זה מיישב הכסף משנה את דברי הרמב"ם, שפסק שאסורים הכהנים לקחת תרומות ומעשרות על אף שפסק בכמה מקומות שטובת הנאה אינה ממון. ולפי זה מיושב, כיון שהרמב"ם סובר שויתור אסור במודר הנאה, לכן אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, אסורים הכהנים ליהנות ממנו הנאה זו, על אף שאינה הנאה ממונית.

^[8] בגמרא בקידושין הובאה ברייתא זו אך לא כתוב שם שהגנב אכל את זה, ועיין ברש"ש כאן בהרחבה ובקהילות יעקב בבבא מציעא סימן י'.

וחכמים אומרים: קורא שם, שצריך לייחד חלק מן התבואה לצורך זה, ולקרוא עליה שם של מעשר עני, ואין צריך להפריש ולתת בפועל את המעשר הזה, שכיון שהוא מופרש רק מספק, אין העני יכול לקבלו אלא אם כן יביא ראיה שהמעשר הוא שלו. מאי לאו [האם לא] נאמר כי למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אפילו ספקו של מעשר עני טובל, כלומר, אם אין מפרישים אותו נעשית התבואה טבל, ולכן צריך להפריש ולתת בפועל, ומשום שיש בכך חובת נתינה, קסבר [סבור]: אית ליה [יש לו] לנותן את מעשר העני טובת הנאה, שיכול לתתו למי שירצה, ואף יכול לקבל שכר כלשהו עבור כך, וכיון דאית ליה [שיש לו] לנותן טובת הנאה — לא מהניא [מועילה] העצה להנות ממעשר עני, שהרי יש בכך הנאה מן הבריות, ואינו יכול להתפרנס בדרך זו.

ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] [אינו] קורא שם, הרי זה משום שהוא קסבר [סבור]: ספקו של מעשר עני אינו טובל, וכל שספקו אינו טובל — לית ליה [אין לו] לנותן טובת הנאה, ומי שנדר מן הבריות שרי ליה לאיתהנויי [מותר לו ליהנות] ממעשר עני.

אמר ליה [לו] אביי: ראיה זו אפשר לדחות, ולומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] ספקו של מעשר עני טובל, ואילו ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בהא קמיפלגי [בזה הם חלוקים]; ר' אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני והם מפרישים אותו, ולכן כאשר לוקח תבואה מעם הארץ (שהיא הדמאי) אינו צריך לחשוש שלא הופרש ממנה מעשר זה. וטעמו של ר' אליעזר הסובר שעמי הארץ מפרישים מעשר עני — כיון שאילו מפקר נכסיה והוי [הוא מפקיר את נכסיו והריהו] נעשה בכך עני ושקל ליה [ולוקח אותו] את מעשר העני הוא עצמו — לית ליה פסידא [אין לו הפסד] בדבר — משום כך נאמן לומר שהפריש מעשר זה.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אף על פי שקיימת דרך שכזו להימנע מלתת בפועל את המעשר, אין היא מצוייה, כי נכסיה לא מפקר איניש [את נכסיו אין אדם מפקיר] לשם כך, מפני דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא [שמפחד שמא יזכה בהם בינתיים אדם אחר]. הלכך (משום כך), משום שאין דרך זו של הפקרת נכסים מצוייה, והמקיים מצות הפרשה יש לו בכך הפסד — לכן נחשדו עמי הארץ על מעשר עני. ולפי זה הברייתא המתירה לנודר מן הבריות ליהנות ממעשר עני אינה מובנת עדיין.

רבא אומר שאפשר להסביר את הסתירה במקורות לענין הנאה ממעשר עני בדרך אחרת בלא להזקק למחלוקת תנאים: כאן, במשנתנו, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הבית, שהביאו אותו הביתה ומחלקים אותו לעניים הבאים אל הבית, דכתיבא ביה [שנאמרה בו] נתינה, ככתוב: "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כו, יב) ובזה יש רשות לבעל הבית לתת לעני שירצה, ויש לו טובת הנאה מזה — משום הכי [כך] אסור ליה [לו] לאיתהנויי [ליהנות] ממעשר עני אם נדר שלא יהנה מן הבריות.

ואילו כאן, בברייתא, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות. כיון דכתיב ביה [שנאמר בו] "והנחת בשעריך" (דברים יד, כח) אינו יכול לתת אותו לאדם מסויים, אלא כל עני שבא לוקח ממנו, וכיון שאין לנותן טובת הנאה בזה, לכן המודר הנאה מן הבריות שרי ליה לאיתהנויי [מותר לו ליהנות].

א שנינו במשנה: האומר "קונם כהנים ולוים נהנין לי — יטלו הם בעל כרחו". ושואלים: אלמא [מכאן] אתה יכול להסיק שטובת הנאה אינה נחשבת ממון ממש.

שאותה הנאה שיש לנותן, במה שיכול לתת תרומותיו ומעשרותיו לכהנים ולוויים מסויימים, ויכול אף לקבל גמול עבור זה — אינה נחשבת כממון, ולכן יטלו בעל כרחו, ואין אומרים שהוא מהנה אותם. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: "קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי" — יטלו אחרים, אבל להני [לאלה] שנדר מהם — לא יתן. אלמא [מכאן] שטובת הנאה נחשבת ממון, ולכן יכול לאסור עליהם ליהנות ממנו!

אמר רב הושעיא: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] — כשיטת רבי, והא [וזו]— כשיטת ר' יוסי בר' יהודה. ומהי המחלוקת הזו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגונב טבלו של חבירו ואכלו — משלם לו דמי טבלו, שצריך להשיב לו בשווי כל מה שגנב, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו, אבל אינו צריך להחזיר לו את חלק התרומות והמעשרות שהיה בטבל זה, שהרי חלק זה אינו שייך בעצם לחבירו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בענין זה הם חלוקים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the Rabbis say: He must designate poor man’s tithe by name, but he need not actually set it aside and give it to anyone, as a poor person cannot claim the tithe without bringing proof that he has a right to it. Rav Yosef now suggests: What, is it not that according to the one, i.e., the Rabbis, who says that the uncertainty as to whether or not poor man’s tithe had been separated by the am ha’aretz renders the produce forbidden as untithed produce [tevel], and therefore the owner of the produce must designate the poor man’s tithe by name, he holds that the owner of the produce has the benefit of discretion, meaning that he may give the poor man’s tithe to the poor person of his choice. And since he has the benefit of discretion, the option that a woman who vowed not to benefit from people should take poor man’s tithe is ineffective, as she would be receiving benefit from the owner of the tithe, since he could have given it to someone else.

Rav Yosef continues: And according to the one, i.e., Rabbi Eliezer, who says that he need not designate poor man’s tithe by name, he holds that the uncertainty as to whether or not poor man’s tithe had been separated by the am ha’aretz does not render the produce forbidden as untithed produce. And whenever the case is that uncertainty does not render the produce forbidden as untithed produce, the owner does not have the benefit of discretion and does not choose to which poor person he will give it. And therefore one who vowed not to benefit from people is permitted to derive benefit from poor man’s tithe, as he is not receiving it from anyone.

Abaye said to him: This proof is not conclusive, as it may be that everyone agrees that the uncertainty as to whether or not poor man’s tithe had been separated by the am ha’aretz renders the produce forbidden as untithed produce, and that Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree with regard to this issue: Rabbi Eliezer maintains that amei ha’aretz are not suspected of failing to set aside poor man’s tithe. Therefore, one who purchases demai from an am ha’aretz need not be concerned that its poor man’s tithe might not have been set aside. Rabbi Eliezer maintains this opinion because were the am ha’aretz to declare all his property ownerless and therefore become a poor man, and then take the poor man’s tithe himself, he would suffer no loss when he set aside this tithe, and therefore it is assumed that he separated it.

And the Rabbis maintain that while it is theoretically possible for one to avoid having to actually part from his poor man’s tithe, this is uncommon, as a person does not ordinarily declare his property ownerless for this purpose, as he is afraid that perhaps someone else will acquire it in the meantime. Consequently, one who sets aside poor man’s tithe from his produce is assumed to incur a loss, and therefore amei ha’aretz are suspected with regard to this tithe. Accordingly, no satisfactory explanation has yet been given as to why the baraita permits a woman who vowed not to derive benefit from people to take poor man’s tithe.

Rava says that it is possible to explain the apparent contradiction between the sources with regard to benefit from poor man’s tithe without recourse to a tannaitic dispute: Here, the mishna is referring to poor man’s tithe distributed in the owner’s house, i.e., poor man’s tithe that had not been distributed in the threshing floor but was brought home and must now be distributed to the poor who visit the house, as the term giving is written in the verse with regard to such a tithe: “And you shall give to the Levite, to the stranger, to the orphan, and to the widow” (Deuteronomy 26:12), and the owner is entitled to give the tithe to the poor man of his choice, as the benefit of discretion is conferred upon him. Due to that reason, it is prohibited for one who vowed not to derive benefit from people to derive benefit from this type of poor man’s tithe.

There, however, the baraita is referring to poor man’s tithe that is distributed in the threshing floor. Since with regard to such a tithe it is written: “And you shall leave it at your gates” (Deuteronomy 14:28), the owner cannot designate it for a particular person, and any poor person who comes by may take it from him. As the owner lacks the benefit of discretion, one who vows not to benefit from people is permitted to benefit from this poor man’s tithe.

§ The mishna teaches that if one said: I will not let priests and Levites benefit from me, they can take the priestly and Levitical gifts from him against his will. The Gemara notes: Apparently, the benefit of discretion to give his teruma and tithes to the priest or Levite of his choice is not considered to have monetary value. The priests and Levites can take the gifts from the owner of the produce against his will, and the latter is not regarded as having conferred benefit upon them.

But say the latter clause of the mishna, which states that if the person said: I will not let these specific priests and these specific Levites benefit from me, these gifts are taken by others. But these priests and Levites specified in his vow may not take these gifts. Apparently, this ruling indicates that the benefit of discretion is considered to have monetary value, and therefore the owner can prohibit specific priests or Levites from deriving benefit from him.

Rav Hoshaya said: This is not difficult; this second ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and that first ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: If one steals another’s untithed produce and eats it, he must pay him the value of his untithed produce, i.e., the full value of what he stole. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagrees and says: He pays him only the value of the non-sacred produce it contained. The thief does not have to pay him the value of the teruma and tithe included in the untithed produce, as these portions do not belong to the owner of the produce. What, is it not the case that they disagree about this:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קסבר ספיקו אינו טובל. כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא, וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן, וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנויי מיניה וכו'. ואם תאמר ומה ענין טובת הנאה אצל טובל [ואינו טובל – לפי השי"מ] דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין [קלא, ב], תירצו בתוספות [ד"ה ספקו] בשם הר"מ בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן [סנהדרין פג, א] את אשר ירימו בעתידין לתרום, אזהרה לאוכל טבל, כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה, דירימו משמע כמו נתינה, ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבה נתינה הא כתיב נמי והנחתו, אבל ירימו אלים לן דאיתקיש נתינתן. ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר, דכיון דכל המעשרות טבילי וזה אינו טובל, מדמינן ליה ללקט שכחה ופאה וסמכינן על קרא דכתיב [דברים יד, כח] והנחתו בשעריך, ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות, ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו.

מתחלק בתוך הגרנות. פירש רבינו תם דבספרי רמו להו לקראי אהדדי, כתיב [דברים יד, כו] ונתת וכתיב [כח] והנחתו בשעריך, ומשני כיצד כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר בימות החמה שאדם מניח הפירות בבית הגרנות התם לית ביה טובת הנאה, אבל בימות הגשמים שאדם מכניסתן לבית כדי שלא יטנפו בגשמים בגרנות, התם כתיב ונתת ואז טובת הנאה לבעלים. ויש מפרשים בהפך דמקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחתו בשעריך כתיב כלומר שיוציאנו מן הבית ויניחנו בגרנות, כלומר דכל ימות הגשמים אינו צריך להוציאו אלא מחלקו בתוך ביתו, ואז יש לו בו טובת הנאה, אבל בימות החמה שאינו ירא שיטנפו מן הגשמים, מוציאו ומניחו בגורן והן באין ונוטלין.

וחכמים אומרים קורא שם. בצפונו או בדרומו וקביעות מקום הוי כהפרשה:

ואין צריך להפריש. כי אין צריך ליתנו לעניים מספק:

קסבר ספקו אינו טובל. אינו אוסר משום טבל והוא הדין נמי ודאי אינו טובל דאי הוה ודאי הוא הדין ספקו נמי דהא גזרו על הדמאי והאי דנקט ספקו משום דבדמאי איירי וכל שספקו אינו טובל אין בו טובת הנאה לבעלי' דכיון דיכול לאכול הטבל בלא הפרשת מעשר עני הוי כאילו לא כתיב בהו ונתת דאי בעי לא מפריש ולא יהיב הלכך לא חשיב טובת הנאה כי יהיב ליה:

כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית. בספרי רמי להני קראי אהדדי דכתיב ונתת וכתיב והנחת בשעריך הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן ביה והנחת בשעריך ואין בו [טובת הנאה] בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה:

כבר ביארנו במי שאמרה קונם שאני נהנית לבריות ונתגרשה שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה מפני שאין לבעלים טובת הנאה בהם מכל מקום במעשר עני אינה ניזונת שהרי יש בו טובת הנאה לבעלים ליתנה לכל עני שירצה דהא כתוב ביה נתינה דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכבר ביארנו שהוא ממון לענין נדרים ומכל מקום דוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית כגון שלא היו עניים בגורן והוצרך להניחו בבית בימות הגשמים אבל המתחלק בגורן בימות החמה הואיל וכתוב ביה והנחתו הרי הם לענין זה כלקט שכחה ופאה ונהנית ממנו והוא שהקשו בספרי כתוב אחד אומר ונתת וכתוב אחד אומר והנחתו בשעריך כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים:

ולענין ביאור יש מקום עיון מה ענין לתלות טובת הנאה לטובל או אינו טובל וכמו שאמרו למאן דאמר אינו טובל לית בה טובת הנאה ומתהניא למאן דאמר טובל אית ביה טובת הנאה ולא מתהניא והרי טובת הנאה אינה תלויה אלא בלשון נתינה או לשון עזיבה והנחה הן שיהא טובל הן שאינו טובל פירשו בה שלדעת האומר אינו טובל מדמין אותו ללקט שכחה ופאה והולכין אחר מקרא של והנחתו בשעריך ולדעת האומר טובל מדמין אותו לשאר מעשרות והולכין אחר מקרא של ונתת ויש מפרשים שלדעת האומר שהוא טובל הרי הוא בכלל אשר ירימו וכדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו שמשם יצא לנו לאוכל טבל שחייב מיתה בידי שמים ובעתידים ליתרם הכתוב מדבר וכיון דכתיב ביה ירימו הרי הוא לשון נתינה ואע"ג דכתיב ביה ונתת התם הא כתוב ביה והנחתו ויצא אחד בחבירו אבל ירימו הוא לשון חזק יותר עד שבא רבא וחילק בין מעשר המתחלק בתוך הבית למתחלק בגורן:

הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כל הטבל ור"ל כפל כל הטבל ואין אומרין דוקא דמי חולין שבו אלא דמי כל הטבל ואע"פ שטובת הנאה אינה ממון קנסוהו רבנן לגנב ולענין ביאור זה שאמרו דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו כמי שהורמו קמפלגי ר"ל שלדעת האומר דמי טבלו כמי שהורמו דמיין ויש לו בהן מעכשו טובת הנאה ולדעת האומרים אינו משלם אלא דמי חולין שבו לאו כמי שהורמו דמיין ואין לו בהן עכשו טובת הנאה ושאלו בה ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו כלומר שאף כשתאמר שהן כהורמו ויש לו בהן טובת הנאה מכל מקום אינה ממון עד שהוצרך לתרצה משום דקנסוה לגנב יכול היה לתרצה בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שאם תאמר כהורמו דמיין הרי התרומות שלו לגמרי למכרן לכהנים וחייב להפרישן אבל לא ליתנן כמו שביארנו בשני של קדושין אלא שלא רצה להעמידה בדבר שאינו מצוי:

מאי לאו מ"ד א"צ לקרא שם קסבר ספיקו אינו טובל וכיון שספיקו אינו טובל לית בי' טובת הנאה וכיון דלית בי' טובת הנאה מיתתניא ומ"ד קורא שם קסבר ספיקו טולב וכיון שספיקו טובל אית בי' טותב הנאה ואסור לי' לאיתנויי פי' מש"ה קסבר ר"א דא"צ לקרא שם מפני שמעשר עני אינו טובל והלכך שהוא ספק אם לא יטול ממנו מעשר עני אין הפירות טבלים שאין מעשר עני טובל כמו שטובלין תרומה ושאר מעשרות וכיון שאינו טובל אינו חייב הוא ליתנו לעניים שיהא לו בו טובת הנאה דדוקא תרומה ומעשר ראשון שטובלין וחייב הוא ליתנן לכהן וללוי אית בהו טובת הנאה אבל מעשר עני כיון דלא טביל הרי הוא כמו לקט שכחה ופאה שאינן טובלין ואין בהן נתניה אלא מניחן בתוך שדהו וכל הרוצה ליטול יטול וחכמים דאמרו קורא שם דסברי טובל הוא כשאר מעשרות ויש בו נתינה כשאר מעשרות הלכך יש בו טובת הנאה:

כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית כו' עיין בספר הישר בפ' הזרוע:

כאן מעשר עני המתחלה בתוך הבית דכתיב ביה ונתת וכאן במעשר עני המתחלה בקרנות דכתיב ביה והנחת בשעריך. פי' תרי קראי כתיב בפ' ראה כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא וה"נ בשעריך ובפ' והי' כי תבא כתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה והביעור של שלש שנים הי' בערב הפסח של רביעית כדמפרש בספרי וכדתנן במעשר שני וכך הי' עושה כשהי' עסוק בגורן כל הקיץ של שנה שלישית ומירח תבואתו בשדה ובאים העניים שם מחלק להם כדתנן בשלהי מס' פאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' ושם אין טובת הנאה שלכל העני שהי' בא שם הי' נתון וכשכלתה שנת השלישית ונכנסה הרביעית ואסף תבואתו לביתו אם נשארו לו מעשרות שלא נתן לגורן נותנו בביתו לכל מי שהוא רוצה עד ערב הפסח וביו"ט הראשון של פסח היא הוידוי ביערתי הקודש מן הבית וגו' וכיון שהכניס מעשרותיו לביתו הוא רשאי ליתנן לכל מי שהוא רוצה ועל אותן יש לו בהן טובת הנאה:

ספקו אינו טובל. אינו אוסרו משום טבל וכיון דספקו אינו טובל ודאו אין בו טובת הנאה לבעלים. פירוש כיון דאין איסור טבל בספקו מה שחייב להפריש מודאו אינו מוכח שתאסר התבואה שגם ודאו אינו טובל אלא מדרבנן אחר שלא גזרו איסור טבל על ספיקו ואם כן מה שמפריש מודאו כמו אדם שפורע חובו הילכך אין בו טובת הנאה לבעלים דללקט שכחה ופיאה שאינן טובלין מדמינן ליה דהנהו לית בהו טובת הנאה לבעלים דעזיבה כתיב בהו כדאמרינן בחולין בהזרוע. ומאן דאמר קורא שם קסבר ספיקו טובל הילכך ודאו מפריש מדאוריתא מכח איסור טבל הילכך לתרומה שמפרישה מכח טבל מדמינן ליה דההיא אית בה טובת הנאה לבעלים דנתינה כתיב בה דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו הילכך אסיר ליה לאתהני. שטה.

וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל: קסבר ספקו אינו טובל כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאתהנויי מיניה וכו'. וא"ת ומה ענין טובת הנאה אצל טובל ואינו טובל דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין. תירצו בתוספות בשם הר"ם בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן את אשר ירימו בעתידין לתרום אזהרה לאוכל טבל כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה דירימו משמע כמו נתינה ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבא נתינה הא כתיב נמי והנחתו אבל ירימו אלים לן דאיתקוש נתינתן. ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר דכיון דכל המעשרות טבלי וזה אינו טובל מדמינן ליה ללקט שכחה ופיאה וסמכינן על קרא דכתיב והנחתו בשעריך. ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו. עד כאן. ויש גרסאות דגרסי על דברי רבי אליעזר דודאו אינו טובל והטעם משום דאשכחן ליה דמיקל בספיקו כל כך סבירא ליה דתבואה שלא הרימו ממנה מעשר עני אינו מתחייב עליהן משום טבל הילכך אית ביה טובת הנאה לבעלים ואסורה היא ליהנות מן המעשר עני ומתניתין רבי אליעזר היא ובריתא דמתירה ליהנות ממעשר עני שלהם רבנן היא דסבירא להו דצריך לקרות שם על מעשר עני ספק ומאחר שמחמיר בספק סבירא ליה דודאו טובל ומאחר שטובל אינו ממונו ומותרת ליהנות ממעשר עני ואחר כך גרסינן במילתיה דאביי דכולי עלמא ודאו טובל. הרי"ץ ז"ל.
לרבי אליעזר דאמר ספיקו אינו טובל כדהכא בדמאי אם כן כאלו אינו שייך בתבואתו של בעל הבית וכהאי גוונא בודאי אף על פי שטובל בעוד שלא הפריש מעשר מכל מקום כשמפריש כאלו מתחלה לא היה שלו והוי כלקט שכחה ופיאה דאין בהם טובת הנאה לבעלים דבכל מתנות עניים כתוב בהן עזיבה לשון הפקר. ולמאן דאמר קורא לה שם הרי שיכא בממון בעל הבית ואסורה ליהנות ממעשר עני ודאי אבל בשל דמאי כולי עלמא מודו שהוא של בעלים ואפילו לבריתא אסורה בו. ויש שרוצים לפרש למאן דאמר ספיקו אינו טובל הרי כאלו כולו של בעל הבית הוא וכי האי גונא במעשר עני ודאי אית ביה טובת הנאה לבעלים ואסורה ליהנות ממנו והוא אליבא דרבי אליעזר. ולרבנן דצריך לקרות שם אם כן ספיקו טובל ואינו כולו של בעל הבית וכי האי גוונא בשל ודאי מותרת לאתהנויי מיניה. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל. ע"ש דכולי עלמא ספיקו טובל כגון שיש לו שני כריים מאחד עישר כל מעשר ומאחד לא עישר מעשר עני ולא ידע מאיזה מהן כיון שבודאי לא הפריש התם יש דין טבל גמור עליו וצריך לקרות שם והכא הוי טעמא דרבי אליעזר דודאי הפריש כדמפרש ואזיל. הרא"ם.
ורבנן סברי נכסיה לא מפקר איניש דמרתת מאחר דקיימא לן דהפקר צריך שלשה ומתפרסם הדבר ויזכו בו אחרים הילכך נחשדו. הרי"ץ ז"ל.
רבא אמר מתניתין דאסרה במעשר עני כשמתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כגון בימות הגשמים שאינו יכול להניחו בשדה שמא יטנף. ובריתא במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כגון בימות הקיץ כשתיקן הגורן הניח לעניים והן מחלקין בהן. לישנא אחרינא במעשר של שנה שלישית דכתיב ביה מקצה שלש שנים וגו' והנחת בשעריך. וקשה לשון בתוך הגרנות דמשמע שרגילין בכל שנה לעשות כן אף על גב שגם בשנה שלישית רגילין לתקן כל תבואות שלא תקנן כדמוכח בסנהדרין (ובכל דוכתא) ובכמה דוכתי. מהשמטה (שמקום) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: מכל מקום זה וזה קורא בתוך הגרנות. הרא"ם.

משלם דמי טבלו לאו דוקא לפי ס"ד השתא דמשלם כולו אלא לפי טובת הנאה עודף של חולין. אי נמי כולו דוקא דחשיב ליה פעמים טובת הנאה לפי כולו שבלאו הכי נותן משלו לקרובו או לאוהבו. הרא"ם ז"ל.

גמרא ספקו טובל כצ"ל קסבר ספקו אינו טובל וכל שספקו אינו טובל כצ"ל אבל להני כצ"ל:

רש"י רבנן הס"ד נחשדו הס"ד:

בד"ה במעשה כו' דההיא כתיב כצ"ל ממון הס"ד:

ברא"ש בד"ה קסבר כו' ודאי אינו טובל כצ"ל:

ר"ן שם הס"ד תרומתן הס"ד:

גמרא כאן במ"ע המתחלק בתוך הגרנות כו'. וכ' התוי"ט והא כו' משמע דמתחלק בגורן כו' אלא לכל הבא צריך לחלק לו בע"כ. וק"ק מהא דתנן התם מ"ו היה מציל נוטל מחצה כו' ע"ש:

ר"ן ד"ה קסבר ספיקו אינו טובל. משום דס"ל א"א שיהא הכרי עצמו חמור כו' יותר ממ"ע עצמו. כה"ג אמר עולא בבכורות (ט ב) אליבא דר"ש יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור:

רא"ש ד"ה קסבר. דאי הוה ודאי טובל ה"ה ספקו. כצ"ל:

בהר"ן ד"ה רבא אמר וכו' וה"פ. עיין יבמות דף ק ע"א תד"ה מ"ע:

כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. עתי"ט פ"ט דב"ק משנה י' ד"ה ויחזיר לבניו וכו' העלה דלשיטת הרב"י יטלו ע"כ לאו דוקא אלא יתנו להם ע"ש. ולפע"ד דוקא קתני ע"פ מה שהקשה הרשב"א בשמעתין הא אכתי אית ליה ט"ה ליתנו לכל ישראל שירצה שיהיה להישראל ט"ה ליתן לכל כהן שירצה ונמצא אכתי ממוניה הוא ולא שויא עפרא בעלמא. ובאמת לק"מ וכמ"ש בירושלמי דאה"נ אם ירצה ליתנו לישראל שיתנו לכהנים ולוים מהא לא מיירי אך שונא השבט ואינו רוצה ליתן להם אלא שירקבו וזהו מדוקדק בלשון הש"ס לקמן וכיון דקאתי למיסרא עלייהו מה לשון דקאתי למיסרא דקאמר אלא ר"ל שכוונתו להפסיד הכהנים. ובשאלתות ס"פ קרח איתא כיון דקאסר ליה אכולהו כהנים שויא עפרא בעלמא ולשויא עפרא בעלמא לא קניא ליה עכ"ל. פי' התורה הקנה לו ט"ה אבל לא לגזול השבט ולעשות שלהם עפרא בעלמא. מכל זה מבואר דאם רוצה ליתנו אפילו לישראלים שיתנו לכהנים תו לא הוי עפרא בעלמא. אבל הוא שונא כל השבט ורוצה הוא שיהיה עפרא בעלמא מש"ה יטלו בע"כ. והשתא לא המ"ל יתנו להם לכהנים דממ"נ דאם מרוצה ליתן להם שוב תקשי קושית הרשב"א הלא יש לו ט"ה ליתן לישראל שיתנו לכל כהן שירצה וע"כ שאין רוצה ליתנו לשום כהן ע"כ יטלו בע"כ אבל אסור לו ליתנו לכהן דא"כ לא הוה עפרא שהרי יש לו ט"ה ליתנו לישראל:

ט"ה ממון. בירושלמי דפרקין ר"י בר"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בט"ה מ"ט ואיש את קדשיו לו יהיה ור' יוחנן אמר אין נותן מתנותיו בט"ה. ואיש את קדשיו לו יהיו שיתנם לכל מי שירצה. ומסיק שם דר' יוחנן מודה להא דאומר ישראל לכהן הילך סלע זה ותן לבן בתי כהן כשרוצה ליתן לשנים. והנלע"ד לריב"ח יכול הוא לעכב תרומותיו ומעשרותיו עד שיבא מי שיקנה ממנו בט"ה. ולר' יוחנן צריך ליתנם עכ"פ אבל למי שירצה ואם יזדמן שרוצה ליתן לפלוני ויבא ויאמר הא לך סלע וחן לבן בתי הרשות בידו והיינו ט"ה דמתנות כהונה דשמעתין אבל שיעכב מעשרותיו עד שיזדמן לו קונה לאו כל כמיניה. ונ"ל דפליגי בט"ה דעלמא אי הוה ממון או לא לר"י בר"ח לא הוה וא"כ הוה קשיא ליה מה לשון לו יהיה מה הויה שייך ומה לו שייך בט"ה שאינו ממון ומה זכתה לו תורה. ואע"כ שיכול למוכרם בט"ה ולא יתנם לכהן בלי מחיר כסף כל שהוא עכ"פ. ורבי יוחנן ס"ל וא"כ י"ל אסור לעכבם עד שימצא קונה אך לו יהיה קאי אט"ה שהוא שלו ושפיר שייך לו יהי' על ט"ה כי הוא כנלע"ד פי' הירושלמי ודלא כפני משה ע"ש. ולפ"ז כיון דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בהא ממילא קיי"ל כרבא בשמעתין ד וכרבינו חננאל ורמב"ן ודלא כרמב"ם והסכמת ש"ך ח"מ ססי' ש"ן:

ועיין בפסחים (מח ע"א) פי' רש"י ד"ה אהדר ליה במכילתא אחריתי וכו' אכתי לא שמיעא ליה הא וכו' עכ"ל ע"ש היטב ולפ"ז ר' הושיעא דשמעתין נמי אכתי לא שמיעא ליה הך ברייתא דא"כ הוה מוקי ליה בפלוגתא דר"א ורבי יהושע התם ובהכי ניחא נמי דהוה בעי למימר רבי ס"ל ט"ה אינו ממון משום קנס דגנב והתם קאמר הלכה כר"א והיינו משום דלא שמיעא ליה הך ברייתא ולמסקנא אית לן שינויא דרבא תו לא בעי' למוקמי מתני' כתנאי ובשגם דהיינו צריכים דרישא דלקט שכחה ופאה ולא מעשר עני ס"ל ט"ה ממון וכן סיפא אלו לא יטלו. ומציעתא כר' יהושע ט"ה אינו ממון ורישא וסיפא ר"א ומציעתא ר' יהושע זה דוחק ע"כ ניחא שינויא דרבא:

ועיין ב"מ (יא ע"ב) בעי רבא למימר ט"ה אינו ממון למיקני באגב וחליפין כתב שם בשיטה מקובצת דאפי' אי ט"ה ממון לקנותו בממון אבל לא בחליפין ואגב ע"ש ובלא"ה נמי א"ש דהא רבי יהושע הוה בספינה ולדידיה עכ"פ ט"ה אינו ממון ולא רצה לקנות באגב וחליפין. אך למסקנא צ"ע דמסיק דהוה ממון לקנות באגב וקשה הא ר' יהושע מיירי התם ואיהו ס"ל בפ' אלו עוברים ט"ה אינו ממון. ובס' עצי אלמוגים סי' שפ"ו כתב דלר"י נמי ט"ה ממון רק בחמץ כיון שעומד להחמיץ ה"ל עפרא בעלמא וכרבא דשמעתין. ובמ"כ לא דק דהרי שוה פרוטה להטילו לצונן ולא יחמיץ וכמ"ש שם תוס' (מז ע"א) ד"ה תטיל וכו' ע"ש. ואמנם הש"ך בח"מ סי' ר"ג תי' קושיא זו דאפי' אי ט"ה אינו ממון מ"מ בחליפין ואגב מיקני ע"ש ולכאורה דבריו מאד תמוהים ואזיל בתר איפכא וכן תמהו בקצות החשן ובנתיבות המשפט. ולפע"ד צדקו דברי הש"ך דהתם מיירי להקנות להכהן וללוי את שלהם ורק לסלק מהם כח ט"ה שהיא לבעליו ליתנו לאיזה שירצה וע"י קנין חליפין ואגב מברר שמקנה לכהן זה וללוי זה. וזה בודאי מיקני אבל להקנותו לאחר שיתנהו הוא למי שירצה ומכ"ש לקדש בו אשה איננו ממון. ומה שהקנה לר"ע ליתנו לעניים היינו משום שר"ע הוא גבאי צדקה וידיו יד עניים ושלוחם. אבל אי לא היה שלוחם של עניים לא היה נעשה שלוחו של ר"ג לחלקו לעניים דט"ה של ר"ג לא מקני לר"ע והבן זה. ובדברינו אלה יתיישבו כל מה שנתלבטו האחרונים וע' שאגת אריה סי' ע"ז וס' שער המלך הלכות אישות ובמפרשים ספ"ב דקידושין ולהנ"ל ניחא הכל בעזה"י:

וחכ''א קורא שם ואין צריך להפריש. אלא נותן עיניו בצד זה ואומר מכאן אני נוטל ואוכלו הוא בעצמו דהמוציא מחבירו עליו הראיה דאמר ישראל לעני אייתי ראיה דלא הפרישו עם הארץ ויהיבנא לך והכי אמרי' בפ' בתרא דסוטה (דף מח.) מעשר ראשון ומעשר עני המע''ה: מאי לאו מ''ד ספקו אינו טובל. דהיינו ר''א אומר אינו צריך לקרות שם קסבר אפי' במעשר עני ודאי לית ליה טובת הנאה אלא כל עני שיבא תחילה יטלנו בעל כרחו והואיל דקיל כולי האי דאין ספקו טובל איכא נמי האי קילותא דאין בה טובת הנאה מה שאין כן בתרומה דספקה טבלה ויש בה טובת הנאה כדאמרינן אומר אדם לחבירו טול סלע זה ותן תרומתך לבן בתי כהן ולמאן דאמר קורא שם כולה מתניתין מתוקמא אליבא דחכמים: אמר ליה אביי דכולי עלמא ספקו טובל כו'. והלכך מתני' דלא קתני מעשר עני דברי הכל היא דכיון דספקו טובל בודאי אית ביה טובת הנאה ואהכי אינה יכולה ליהנות ממנו אבל ברייתא דקתני דאכלה נמי במעשר עני לא ר' אליעזר היא ולא רבנן: רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על הפרשת מעשר עני. דודאי מפרשי ליה דלא איכפת להו דהדר קא אכלי ליה דכיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה כו': רבנן סברי. ודאי נחשדו ולא מפרשי והא דאמר דמפקר להו לנכסיה הא לא עבדי דסבר אי מפקרנא לנכסאי דלמא אתי איניש אחרינא וזכי בהו הלכך נחשדו: במעשר עני המתחלק בתוך הבית. לאחר שהכניס תבואתי לאוצר ולא הפריש ממנה מעשר עני בגורן לפי שנאנס או שלא מנא עניים ליתן להם הלכך כי משכח עניים מיבעי ליה למיתב להו ובההוא מעשר כיון דכתיב ביה נתינה אית ביה טובת הנאה נמי כתרומה דכתיב בה נמי נתינה תתנו תרומה לכהן: והא דקתני בברייתא דיכולה ליהנות ממעשר עני באותו המתחלק בעוד שהוא בגורן דההוא כתיב ביה והנחת בשעריך דהיינו בשעת הגורן וההוא לית ביה טובת הנאה דהא איהו מנח ליה התם ושקיל ליה כל מאן דבעי ואהכי שריא לאיתהנויי ביה: יטלו בעל כרחו. מתנת כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דלהון אלמא מדקתני יטלו בעל כרחי דטובת הנאה דאית ליה אפשר למיתן לכהן וללוי אחר שנחזיק לו טובה לא הוי ממון ולא מיתחזי כמאן דמיתהני מיניה: אימא סיפא כו' יטלו אחרים. אבל להני מצי לעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון: דרבי אומר. משלם לו דמי טבלו סבר דטובת הנאה שהיה שלו באותם מתנות בהאי טבל כהיה נותן לכהן שירצה הוי ממון ולהכי משלם לו דמי כולו:

קורא שם. ומפרישו לעצמו דהמוציא מחבירו עליו הראיה דשמא עם הארץ הפרישו ואין צריך להפרישו . כלומר אין צריך לתתו לעני: ספקו אינו . טובל. כלומר ספקו אינו אוסרו משום טבל דכי נמי לא הופרש מותר לאכול הימנו ולאו דוקא ספיקו דה''ה ודאי דהוי כדאמרינן לקט ופאה [באם] לא הניחם אין טובלין התבואה וכיון דספקו אינו טובל ודאי לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנוי ותימה מה ענין טובל אצל טובת הנאה דאילו דינא דטובת הנאה נפקא לן בפרק הזרוע (חולין קלא.) דהנך דכתיב בהו ונתת אית בהו טובת הנאה והכא לא כתיב ונתת ואומר הר''ם דודאי טובל דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו ודרשינן סנהדרין פג.) בעתידים לתרום הכתוב מדבר וכיון דכתיב בהו ירימו כמאן . דכתיב ונתת דמי: ומ''ס צריך לקרות שם וכו'. מתניתין כרבנן וברייתא כר''א: ... דלמא דכ''ע ספיקו טובל. אבל אינו טובל לא מצי למימר דא''כ אמאי קורא שם: לא נחשדו וכו'. דאין לו הפסד: במעשר עני המתחלק בתוך הבית. דאמר בפרק הזרוע (חולין קלא.) מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה דכתיב ביה נתינה דכתיב ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה ובבית הגרנות כתיב והנחת בשעריך והיינו כמו תעזוב ור''ת מפרש דבספרי רמי להני קראי אהדדי כתוב אחד אומר ונתת וכתוב אחד אומר והנחת בימות החמה יניחנו בגורן אבל בימות הגשמים יניחנו בבית פן יטנף מן הגשמים הלכך אז מתחלק בבית ואז יש בו טובת הנאה לבעלים: אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא וכו': [דרבי סבר] טובת הנאה ממון. ולכך משלם דמי תרומה שבו ורישא רבי יוסי ברבי יהודה וסיפא רבי:

ר"ן
מעכבו לעצמו אחר שהפרישו שהרי מותר לזרים והמוציא מחבירו עליו הראיה כלא הפרישו עם הארץ אבל מעשר עני אין צריך להפריש דסבירא ליה לרבי אליעזר דאפילו ודאי שלא הפרישו מן הכרי אינו טובל שיהא אוכלו במיתה הלכך אינו מפרישו מספק: וחכ''א קורא שם. [דאם] ודאי לא הפרישו הוי טבל ויהא האוכל מן הכרי במיתה אע''פ שמתוקן לגמרי ואין צריך לתקן אלא להפריש מעשר עני הלכך מפרישו מספק דספקו טובל: קסבר ספקו אינו טובל. הוא הדין לודאי אלא משום דבספקיה נקטינן נקט ספקו וכיון דספקו אינו טובל קסבר לית בה טובת הנאה דטובת הנאה בטובל ואינו טובל תליא דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ודרשינן דבעתידים לתרום הכתוב מדבר ומדכתיב לא יחלל משמע דטובל [והני] דטבלי תלה הרמתן בבעלים לומר שטובת הנאה שלהם דכתיב את אשר ירימו וכמאן דכתיבא בהו נתינה דמי הלכך דוקא בדטבלי איכא טובת הנאה לבעלים אבל בדלא טבלי לא ומעשר עני למאן דאית ליה ספקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה הלכך יכולה ליהנות ממעשר עני דהפקרא בעלמא הוא ומאן דאמר קורא שם קסבר ספקו טובל דמשום הכי צריך לקרות שם וכל שספקו טובל אית בה טובת הנאה דאיתיה בכלל ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' הלכך כיון דאית ביה הנאה אסור לאתהנויי דמדידיה מתהני ולא מהפקרא כך פירשו רבותי ולא פירשו פלוגתא דטובל ואינו טובל במאי תליא וראיתי מי שנדחק בפירוש זה הרבה ובעיני נראה דמאן דסבירא ליה אינו טובל היינו טעמא משום דסבירא ליה אי אפשר שיהא הכרי עצמו חמור מפני מעשר עני המעורב בו יותר ממעשר עני עצמו דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי הוא שתאסור תערובתה דכיון דעל כרחו צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם ומש''ה אוסרת אבל מעשר עני שהוא עצמו מותר לזרים היאך יהא תערובתו חמור ממנו היינו טעמא דמאן דסבירא ליה אינו טובל ומאן דסבירא ליה טובל מפיק ליה טובל מדרשא וכדתניא בפרק יש מותרות (יבמות פו.) יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל: אמר ליה [אביי] דכ''ע ספקו טובל. [אביי] אתא למדחי פירוקיה דרב יוסף למימר דאכתי קשו מתני' וברייתא אהדדי דכולי עלמא ספקו טובל אבל לא מצינו למימר דכולי עלמא ספקו אינו טובל דאם כן מאי טעמייהו דרבנן דמצרכי לקרות שם: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני: דודאי מפרשי ליה כיון דלא מפסדי מידי דהא אי בעי לעכובי מפקרי נכסייהו וחזיא להו: רבא אמר. רבא אתא לפרוקי מתניתין וברייתא דלא קשיין משום דמתני' מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכיון שבעל הבית מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו ומשום הכי לא קתני במתני' ומעשר עני דהא מיתסרא ביה וברייתא מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות שמניחו בגורן וכל הרוצה ליטול יטול והתם בספרי רמי כתיב ונתת ללוי ליתום ולאלמנה וכתיב והנחת בשעריך כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים וה''פ בימות החמה מניחו בגורן וכשמגיעין ימות הגשמים מחלקו בתוך ביתו ואית דמפרשי איפכא בימות הגשמים מחלקו בתוך ביתו והנותר ממנו בימות החמה שאחר ימות הגשמים מניחו בגורן: אלמא טובת הנאה אינה ממון. מדקתני דכהנים שנאסרו בהנאתו נוטלין תרומתן: הא רבי והא ר' יוסי בר' יהודה. רישא ר' יוסי בר' יהודה דס''ל דטובת הנאה אינה ממון וסיפא רבי דסבירא ליה דטובת הנאה ממון: משלם לו דמי טבלו. דמי חולין שבו ודמי תרומות ומעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהן

נדרים פד ע"ב - טקסט הדף

דף פד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד