נדרים צ ע"א

ושרקיה טינא ואתייה לקמיה דרב חסדא אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילתא אי לאו דרב אחא בר רב הונא דגברא רבה הוא דקסבר דכי היכי דפליגי רבנן ור' נתן בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה ורב פפי אמר מחלוקת בהפרה דר' נתן סבר אין הבעל מיפר אא''כ חל נדר דכתיב {ישעיה כד-כג} וחפרה הלבנה ורבנן סברי בעל מיפר אע''פ שלא חל נדר דכתיב {איוב ה-יב} מפר מחשבות ערומים אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא''כ חל נדר דכתיב {במדבר ל-ג} לא יחל דברו לימא מסייע ליה קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון ואח''כ נשאל על השני ואי אמרת נשאל אע''פ שלא חל נדר אי בעי על האי ניתשיל ברישא אי בעי על האי ניתשיל ברישא ומי ידע אי האי קמא אי האי בתרא אלא לימא מסייע ליה קונם שאיני נהנה לפלוני הריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואח''כ נשאל על נזרו ואי אמרת נשאל אע''פ שלא חל נדר אי בעי על נדרו איתשיל ברישא אי בעי על נזרו איתשיל ברישא ר' נתן היא אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אבוך משמיה דרב פפי מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל מפר ואע''פ שלא חל נדר דכתיב לא יחל דברו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

ושרקיה טינא - ולאחר שנשא אשה לקחו רב אחא בר רב הונא, וטחו בטיט כיון שאסור לו ליהנות מהעולם, ^[34] שהרי הוא נשא אשה קודם שלמד תורה, ואתייה לקמיה דרב חסדא [והביאו לפני רב חסדא שיתיר לו את נדרו].

והטעם שעשה כך, הוא משום שלפני נישואיו אי אפשר היה להתיר לו את נדרו, כיון שאי אפשר להתיר את הנדר קודם שהוא חל. ולכן הטעהו, כדי שישא אשה. ואז חל נדרו, והביאו לפני רב חסדא שיתיר לו את נדרו. ^[35]

אמר רבא: מאן חכים למיעבד כי הא מילתא, אי לאו דרב אחא בר רב הונא דגברא רבה הוא [מי חכם לעשות מעשה זה אם לא אדם גדול כרב אחא בר רב הונא]! דקסבר, דכי היכי דפליגי רבנן ורבי נתן בהפרה, אם אפשר להפר את הנדר קודם שחל, הכי נמי פליגי בשאלה אם אפשר להתיר את הנדר קודם שחל.

ולכן הטעהו רב אחא לאותו אדם שישא אשה כדי שיוכל להתיר לו את נדרו. כי אילו לא היה נושא אשה, לא היה יכול להתיר לו את נדרו לפי רבי נתן, שהרי הנדר עדיין לא חל.

ורב פפי ^[36] אמר: מחלוקת בהפרה, דרבי נתן סבר, אין הבעל מיפר אלא אם כן חל נדר, דכתיב "וחפרה הלבנה". ומהא משמע שאין אפשרות להפר אלא לאחר שחל הנדר. ^[37]

ורבנן סברי, בעל מיפר אף על פי שלא חל נדר, דכתיב "מפר מחשבות ערומים", ומכך שכתוב לשון הפרה על מחשבה, משמע שתיתכן הפרה אפילו על דבר שעדיין איננו חל.

אבל בשאלה, דברי הכל אין חכם מתיר כלום, אלא אם כן חל נדר. דכתיב "לא יחל דברו", ומפסוק זה נלמדת פרשת התרת נדרים. ומשמע שהתרת נדרים שייכת רק בנדרים שכבר נאמר בהם לא יחל דברו, וזה יתכן רק לאחר שהנדר כבר חל.

לימא מסייע ליה, לרב פפי מהא דתניא:

אם אדם נדר ואמר: קונם שאיני נהנה לפלוני, ואחר כך נדר שאיני נהנה למי שאשאל עליו. דהיינו, שנדר שלא יהנה מהאדם שאצלו ילך לישאל על נדרו הראשון,

נשאל (אצל חכם) על הראשון, ואחר כך נשאל על השני.

אם רוצה אותו אדם להתיר את נדרו, צריך הוא להתיר את שני הנדרים. כיון שאם לא יתיר את הנדר השני אז בכך שנשאל על הראשון הוא עובר על נדרו, שהרי הוא נהנה מהאדם שהתיר לו את נדרו.

ומוכיחה הגמרא מברייתא זו:

ואי אמרת, נשאל [שאפשר לישאל] אף על פי שלא חל נדר, אם כן מדוע צריך האדם לישאל קודם על נדרו הראשון, ואחר כך על נדרו השני, הלא אי בעי, על האי ניתשיל ברישא. ואי בעי, על האי ניתשיל ברישא - יכול הוא לישאל על נדרו השני לפני הנדר הראשון. כי אף על פי שהנדר השני עדיין לא חל כל זמן שלא נשאל על הראשון, בכל זאת הרי אפשר לישאל על הנדר עוד לפני שהוא חל בפועל.

ויש ראיה מכאן שאי אפשר לישאל על נדר לפני שהוא חל, ולכן צריך האדם לישאל קודם על הראשון, ואז חל הנדר השני, ואז צריך הוא לישאל על השני.

ודוחה הגמרא את הראיה:

ומי ידע אי האי קמא, אי האי בתרא - וכי מנין אתה אומר שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הנדר הראשון והנדר השני?

והלא אפשר לומר שכונת התנא "ראשון ושני" היינו הראשון שהוא בא להתיר, והשני שהוא בא להתיר. ועיקר כונת התנא היא לומר שצריך להתיר את שני הנדרים, ואין הבדל איזה נדר הוא מתיר קודם.

אלא לימא מסייע ליה - ומביאה הגמרא ראיה אחרת לדברי רב פפי:

אדם שאמר: קונם שאיני נהנה לפלוני, והוסיף ואמר: הריני נזיר לכשאשאל עליו. כלומר: אם אשאל על הנדר הראשון, אהיה נזיר, הרי זה,

נשאל על נדרו, ואחר כך נשאל על נזרו.

אם רוצה הוא להתיר את נדרו, צריך הוא גם להתיר את נזירותו. כיון שאם לא יתיר את נזירותו הרי מיד בשעה שיותר הנדר, הוא יהיה נזיר.

ומוכיחה הגמרא מברייתא זו:

ואי אמרת, נשאל [שאפשר לישאל] אף על פי שלא חל נדר, אם כן ואמאי, - מדוע צריך לישאל קודם על הנדר ואחר כך על הנזירות?

הלא אי בעי, על נדרו איתשיל ברישא, ואי בעי על נזרו איתשיל ברישא - יכול האדם לישאל על הנזירות עוד לפני שנשאל על הנדר. כי לדבריך, אפילו שהנזירות עדיין לא חלה כל זמן שלא הותר הנדר, בכל זאת הרי אפשר להתיר נדרים עוד לפני שהם חלים בפועל.

ויש ראיה מכאן לדברי רב פפי שאי אפשר להתיר נדרים לפני שהם חלים, ולכן צריך האדם להתיר קודם את הנדר, ואז חלה הנזירות, ורק אז יכול הוא להתיר את הנזירות.

ודחינן:

רבי נתן היא - אין להביא ראיה מכאן לדברי רב פפי, אלא אפשר לומר שרבנן ורבי נתן נחלקו אף לענין התרת חכם, ורבנן סוברים בין בהפרה בין בהתרת חכם שאפשר להפר ולהתיר נדרים עוד לפני שהם חלים, וברייתא זו היא כדעת רבי נתן.

אמר רבינא: אמר לי מרימר, הכי אמר אבוך משמיה דרב פפי:

מחלוקת של רבנן ורבי נתן היא רק בהפרה.

אבל בשאלה, דברי הכל מפר (כלומר: לכולי עלמא יכול החכם להתיר את הנדר) ואף על פי שלא חל נדר. דכתיב "לא יחל דברו",

הערות

^[34] זהו פירוש הר"ן. אך יש ראשונים המפרשים שכיסהו בטיט כדי שלא יכירהו רב חסדא כדי שלא יתבייש מכך שלא קיים את נדרו.

^[35] המהרי"ט שואל, הלא אין הנדר חל, דהרי אמרינן לעיל בפרק ג' שאם בשעת קיום התנאי לא ידע הנודר שיחול הנדר אין הנדר חל משום שזה נחשב נדרי שגגות. וכאן הרי לא ידע הנודר בשעת נישואיו שיחול הנדר, שהרי רב אחא בר רב הונא הטעהו, ואם כן מדוע חל הנדר? ומתרץ הקהילות יעקב שבעובדה דנן לא אמר הנודר קונם הנאת עולם עלי אם "אעשה מעשה נישואין" קודם שאלמד תורה, אלא אמר קונם הנאת עולם עלי "אם אהיה נשוי" קודם שאלמד תורה, ואם כן אפילו שבשעת נישואין לא ידע הנודר שהנישואין יביאו אותו לידי איסור בכל זאת כאשר נודע לו הרי הוא נאסר כיון שבכל שעה שהוא נשוי התנאי מתקיים וחל הנדר.

^[36] הר"ן מפרש שרבא ורב פפי אינם חולקים אלא שרבא למד זאת מהמעשה של רב אחא בר רב הונא ועל כן אמר שאין להביא ראיה ממעשה זה אלא לכל הפחות שישנה דעה שסוברת שאי אפשר להתיר את הנדר לפני שחל, ולכן חשש רב אחא בר רב הונא לדעה זו. ואילו רב פפי אומר שלפי האמת אין מחלוקת כלל בדבר זה בין רבנן לרבי נתן. אלא לכולי עלמא אי אפשר להתיר את הנדר לפני שחל. ולפי זה רב אחא בר רב הונא עשה לפי כולי עלמא.

^[37] הראשונים מפרשים שאין משמעות מעצם הפסוק אלא זהו סימן בעלמא, ש"וחפרה" זה כעין "והפרה", ו"הלבנה" זה לשון "בנין", ועל כן מפרשים שאי אפשר להפר עד שיהא הנדר כעין בנין שהרי כתוב שכל הנודר ומקיימו כאילו בנה במה. ויש מהראשונים שגורסים: דכתיב והפר את נדרה אשר עליה - ומשמעות הפסוק הוא שיפר את הנדר אשר כבר עליה ולא נדר שעדיין לא חל בפועל.

ושרקיה טינא [ומרח אותו רב אחא בר רב הונא בטיט]. שכיון שנאסר בהנאת העולם אסור היה לו ללבוש בגדים, וכדי שלא יהיה ערום כיסהו בטיט, ואתייה לקמיה [והביא אותו לפני] רב חסדא שיתיר לו את נדרו. אמר רבא: מאן חכים למיעבד כי הא מילתא [מי חכם לעשות דבר כמו זה] אי לאו [אם לא] רב אחא בר רב הונא, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא. דקסבר [שסבור הוא] דכי היכי דפליגי [שכמו שחלוקים] רבנן [חכמים] ור' נתן בהפרה, אם אפשר להפר נדר שעדיין לא חל — הכי נמי פליגי [כך גם כן חלוקים הם] בשאלה, אם אפשר להישאל עליו לחכם כדי להתירו. וזה היה טעמו של רב אחא בר רב הונא, שרצה שיחול הנדר על האיש כדי שאז יוכל להישאל עליו.

ורב פפי אמר לענין השאלה הזו, מחלוקת היא בהפרה בלבד, שר' נתן סבר: אין הבעל מיפר אלא אם כן חל כבר הנדר, דכתיב [שנאמר]: "וחפרה הלבנה" (ישעיה כד, כג), שהוא דורש "חפרה" כמו "הפרה", וסבור שאין הפרה אלא לדבר שקיים כבר, כמו הלבנה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בעל מיפר אף על פי שעדיין לא חל הנדר, דכתיב [שנאמר]: "מפר מחשבות ערומים" (איוב ה, יב), משמע שיש הפרה גם של מחשבה, שהרי נאמר שמפר אותן מחשבות שלא יבואו לידי מעשה.

אבל בשאלה — לדברי הכל אין חכם מתיר כלום אלא אם כן חל כבר הנדר, דכתיב [שנאמר]: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), שמכאן למדו שהוא אינו יכול להתיר ולחלל דברו, אבל החכם יכול להתירו. ודבר זה שייך רק כאשר חל כבר הנדר עליו ("דברו").

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייעת לו] ברייתא זו: האומר "קונם שאיני נהנה לפלוני, ואיני נהנה למי שאשאל עליו" כלומר, לחכם שאשאל לפניו על אותו פלוני — נשאל קודם על הנדר הראשון ומתירו, ואחר כך נשאל להתיר על השני. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שנשאל אף על פי שעדיין לא חל הנדר — אם כן למה לו לעשות בדרך זו? אי בעי [אם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [על זה יישאל בתחילה], אי בעי [אם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [על זה יישאל בתחילה]!

ודוחים: ומי ידע אי האי קמא אי האי בתרא [והאם הוא יודע אם זה ראשון או זה אחרון]? שלא נתפרש בברייתא איזה הוא הנקרא נדר ראשון ואיזה הוא האחרון, ושמא קוראת הברייתא לנדר שלא יהנה לחכם נדר ראשון.

אלא לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייעת לו] ברייתא אחרת: האומר "קונם שאיני נהנה לפלוני, הריני נזיר לכשאשאל עליו (על נדר זה) ", — קודם נשאל על נדרו שלא ייהנה לפלוני, ואחר כך נשאל על נזרו (נזירות שנדר אם יישאל על נדר ראשון).

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שנשאל אף על פי שעדיין לא חל הנדר, אם כן אי בעי [אם רוצה] — על נדרו איתשיל ברישא [יישאל בתחילה], אי בעי [אם רוצה] — על נזרו איתשיל ברישא [יישאל בתחילה]! ודוחים: אין מכאן הוכחה, כי אפשר לומר שברייתא זו כשיטת ר' נתן היא שאין הפרה אלא אם כן חל הנדר, אבל חכמים חולקים עליו.

אמר רבינא, אמר לי מרימר, הכי [כך] אמר אבוך [אביך] משמיה [משמו] של רב פפי: מחלוקת היא בהפרה, אבל בשאלה — דברי הכל מפר, ואף על פי שעדיין לא חל הנדר, דכתיב [שנאמר] "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rav Aḥa bar Rav Huna then smeared him with clay to protect him from the elements, as it was now prohibited for him to benefit from the world by wearing clothes. And he then brought him before Rav Ḥisda, to dissolve his vow. Rava said: Who is wise enough to act in this manner, if not Rav Aḥa bar Rav Huna, who is a great man? As he holds that just as the Rabbis and Rabbi Natan disagree with regard to nullification, whether it is possible to nullify a vow that has yet to take effect, so too, they disagree with regard to a request made to a halakhic authority to dissolve a vow, whether it is possible to request dissolution of such a vow. Rav Aḥa bar Rav Huna’s plan was to have the vow go into effect, so that the man could request that it be dissolved.

And Rav Pappi said with regard to this issue: The dispute between Rabbi Natan and the Rabbis is with regard to nullification only, as Rabbi Natan holds that a husband can nullify a vow only once the vow has taken effect, as it is written: “And the moon shall be confounded [ḥafera]” (Isaiah 24:23). He employs this phrase as an allusion, interpreting the word ḥafera as if it were hafara, nullification, and concludes from here that only a vow that already exists, like the moon, can be nullified. And the Rabbis hold that a husband can nullify a vow even though the vow has not yet taken effect, as it is written: “He nullifies the thoughts of the crafty” (Job 5:12), implying that nullification pertains even to thoughts, to prevent them from going into effect.

But with regard to a request made to a halakhic authority to dissolve a vow, everyone, both Rabbi Natan and the Rabbis, agrees that a halakhic authority cannot dissolve anything unless the vow has already taken effect, as it is written: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3), which indicates that the person himself who took the vow cannot profane his words and dissolve his vow, but a halakhic authority may do so. This, however, applies only if the vow has already gone into effect, as it says: “His word.”

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports Rav Pappi’s opinion: If one says: The property of so-and-so is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, and deriving benefit from he who I will request dissolution for the vow is also konam for me, then, if he desires to dissolve the vows he must first request dissolution with regard to the first vow, and afterward he can request dissolution with regard to the second. And if you say that one can request dissolution of a vow even though the vow has not yet taken effect, why must he request dissolution of his two vows in the above order? If he so wishes, he can first request dissolution with regard to this vow, and if he wishes, he can first request dissolution with regard to that one.

The Gemara refutes this argument: And does he know if this vow is first or if that vow is last? The baraita does not specify which vow is first and which is last. Perhaps first and last is referring not to the order in which the two vows were taken, but rather to the order in which they are dissolved, so that if he so wishes, he can first request dissolution of the vow not to derive benefit from the halakhic authority from whom he will request dissolution of his vow.

Rather, let us say that a different baraita supports Rav Pappi’s opinion: If one says: The property of so-and-so is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, and I am hereby a nazirite for when I will request dissolution of this vow, if he desires to dissolve the vows he must first request dissolution with regard to his vow not to derive benefit from a particular person, and afterward he can request dissolution with regard to his vow of naziriteship that he accepted upon himself should he request dissolution of his first vow.

And if you say that one can request dissolution of a vow even though the vow has not yet taken effect, why must the two vows be dissolved in that order? If he so wishes, he can first request dissolution with regard to his vow not to derive benefit from that other person, and if he wishes, he can first request dissolution with regard to his vow of naziriteship. The Gemara rejects this argument: This is no proof, as it is possible that the baraita is taught in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who maintains that a vow can be nullified only after it has gone into effect. The Rabbis, however, dispute this view.

Ravina said: Mareimar said to me: This is what your father said in the name of Rav Pappi: The dispute between Rabbi Natan and the Rabbis is with regard to nullification only, as Rabbi Natan holds that a husband can nullify a vow only once the vow has taken effect, whereas the Rabbis hold that a husband can nullify a vow even though the vow has not yet taken effect. But with regard to a request made to a halakhic authority to dissolve a vow, everyone, both Rabbi Natan and the Rabbis, agrees, that he can dissolve the vow even though the vow has not yet taken effect. As it is written: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3), which Ravina expounds as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושרקיה טינא. כי מיד נאסר באותו מלבוש כיון שנשא שהיה זה בכלל נדרו ונשאר ערום ויחף וכרוך בטיט ואתייה לקמיה דרב חסדא פי' שנתחרט ורוצה להתיר נדרו. ואמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא. כלומר דידע דליכא התרה עד שיחול הנדר. אלא רב אחא דגברא רבה הוא דקסבר דכי היכי דפליגי ר' נתן ורבנן בהפרה. פירוש וסבר ר' נתן דליכא הפרה עד שיחול הנדר הכי נמי פליגי בשאלה לחכם כלומר דלרבי נתן אין חכם מתיר עד שיחול הנדר. ומדשבחוהו דעבד כר' נתן משמע לכאורה דהלכתא כוותיה וההיא לא מכרעא דרבא שבוחי שבחיה משום דעבד הכי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא למימרא דהלכתא כר' נתן אלא כרבנן ואליבא דרבא דסבר דבשאלה לחכם פליגי רבנן (ב) ואז הוא הדין דכיון דהלכתא כרבנן שחכם מתיר נדר שתלוי בתנאי קודם שיחול הנדר דהיינו כ"ז שלא נתקיים התנאי:

ורב פפי פליג עליה ואמר מחלוקת בהפרה דר' נתן סבר אין בעל מפר עד שיחול הנדר דכתיב והפר את נדרה אשר עליה כלומר נדרה שחל ולישנא יתירא דריש ורבנן סברי בעל מפר אע"פ שלא חל הנדר דכתיב מפר מחשבות ערומים אבל בשאלה לחכם דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ודרשינן מיניה [ברכות דף לב. וחגיגה דף י.] הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולהכי נקט קרא האי לישנא ולא לישנא אחרינא דשייך בהתרה למשמע מיניה נמי דבעי' חלות הנדר ומסתברא דהלכתא כרבא דהוא בתרא אלא דרבוואתא ז"ל פסקי לחומרא כרב פפי הילכך אין חכם מתיר עד שיחול הנדר או השבועה ודוקא כגון הא דאמרן שהוא תלוי בתנאי ולא חל כלל עד שעשה אותו תנאי אבל הנודר או נשבע לעשות דבר לאחר ל' יום וכיוצא בו מהשתא חייל נדרא כשהגיע זמנו ויש לו שאלה אפי' תוך שלשים יום וכן כל כיוצא בזה מפי מורי נר"ו ושלא כדעת מקצת החכמים ז"ל ונדוי על תנאי נמי יש לו התרה קודם שיחול דומיא דהפרת בעל. מיהו לאו היינו מאי דאמרינן במס' מכות [דף יא:] נדוי על תנאי צריך הפרה כדפרישית בכלל הלכות נדוי:

תניא קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו. כלומר שכלל בנדרו שאם ישאל על נדרו יהא מודר מאותו חכם שאשאל לו:

נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני. פי' נשאל על הראשון אותו שנדר עליו תחלה בלא תנאי ואח"כ על החכם שאינו נשאל על החכם תחלה שהרי עדיין לא נאסר בו ולא חל עליו איסורו עד ששאלו לו. והיינו כרב פפי ורבא דחי לה בגמ' (ג) מידע הוי קמא והוי בתרא דילמא ראשון ושני לאו דוקא אלא דקמ"ל דבהא נמי איכא שחלה וישאל על מי שירצה תחלה מיהו פשטא דמתניתא כרב פפי רהטא מדקתני הראשון והשני. והיינו דנקטי רבוותא כוותיה לחומרא. ומי שנשבע ואמר שהוא נשבע ע"מ שלא יהא היתר לשבועתו לעולם אינו נשאל על זה חוששין שמא דעתו לומר שנשבע על דעת רבים שאין לו התרה לפום מאי דכתיבנא דלא בעינן שישבע בפניהם ויש מקילין בדבר זה מיהו אם נשבע שלא ישאל על שבועתו יש לו התרה אף לזה וישאל על שבועת שאלה תחלה וזה פשוט:

ושרקיה טינא. כי הפשיט בגדיו לפי שנאסר בהנאת העולם וטח אותו בטיט ואייתיה לקמיה דרב חסדא שיתיר לו נדרו:

מאן חכים למעבד כי הא מילתא. שהטעהו לישא אשה כדי שיאסר ויתירו לו דקסבר דרבנן ורבי נתן פליגי נמי בשאלה וסבר רב אחא כרבי נתן:

דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. סימן בעלמא הוא ודריש וחפרה כמו והפרה מתי יפר אחר שחל הבנין כדאמרינן הנודר כאילו בנה במה ויס"ג טעמא דרבי נתן משום דכתיב והפר את נדרה אשר עליה דמשמע איסור שיחול עליה:

דכתיב מפר מחשבות ערומים. משעת מחשבה קודם שחל:

שנאמר לא יחל דברו. וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשייה אז אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים כו':

ולמי שאשאל עליו. החכם שיתיר לי נדרי אהיה מודר ממנו:

נשאל על הראשונה. על הנאת פלוני ואז נאסר בהנאת החכם וישאל עליו ומשמע אבל קודם שנשאל לראשון לא מהניא שאלה על נדר החכם:

אמר קונם שאני נהנה לפלני ולאותו שאשאל עליו ר"ל שאהא נאסר גם כן לאותו שאשאל על נדרי ויתירני אינו יכול לישאל על שניהם כאחד שהרי נדר שעל אותו שהוא נשאל לא חל עדין ואחר שכן נשאל הוא על הראשון תחלה ר"ל אותו שאסר הנאתו מעכשו וכשנשאל חל נדרו על אותו שהתירו וחוזר ונשאל עליו ולענין ביאור יש גורסין בסוגיא זו מי ידע ממאן מתשיל ברישא ואינה גירסא נכונה אלא עיקר הגירסא מי ידיע הי קמא והי בתרא כלומר שאין לברר מן הבריתא איזהו ראשון ואיזהו אחרון ושמא החכם הוא קורא ראשון מפני שהיה ראשון לשאלה ושינויא דחיקא הוא שהרי מכל מקום ישאל עליהם בבת אחת אלא שלא נאמר אלא דרך דחייה בעלמא אמר קונם שאני נהנה לפלני ואם אשאל עליו הריני נזיר לכשאשאל אינו נשאל על הנזירות תחלה שהרי לא חל אלא נשאל על הנדר והנזירות חל ואחר כך נשאל על הנזירות וכן כל כיוצא בזה:

הכי פליגי נמי בשאלה פי' ואע"ג דרבנן שרי לאפוקי נפשי' מפלוגייתא הוא דעבד:

מי ידע האי קמא והאי בתרא פי' בודאי אם ילך לפני חכם וישאל לפניו על אותו פלוני הותר אותו פלוני ונאסר אותו החכם וידוע הוא לו אותו חכם שנאסר בהנאתו וילך אצל חכם אחר ויתיר לו נדרו וצ"ל שגם אותו חכם בעצמו יכול להתיר לו שאם הי' ראובן מודר הנאה משמעון מנכסיו והי' שמעון חכם יכול להשאל לפניו ולהתיר לו דמה לי חכם אחר אבל אם עדיין לא נשאת על אותו פלוני ועתיד להיאסר בהנאתו שילך וישאל עליו ומשום האי טעמא הוא נשאל על הראשון תחלה שהוא ידוע לו אבל השני אינו ידוע לו ולאו משום דאכתי לא חל עלי' נדרא ואע"ג דאמר מי ידע הי קמא והי בתרא לאו למימרא דלא ידע חד מנייהו דהא קמא מידע ידוע אלא הכין פירושא כלום הוא מכיר את שניהם אינו מכיר אלא הראשון ולא האחרון הלכך נשאל על הראשון ואחרי שיכיר האחרון ישאל גם עליו:

ושרקיה בטינא. שטח פניו כדי שימצאהו פתח לנדרו דהא דאמר דתני הלכתא משמע הכי לשנות הלכה ומשמע לשנות פניו וכבר נשתנה שטח פניו בטיט ואתא לקמיה דרב חסדא כרי שיהא מתיר לו נדרו. אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר דכתיב חפרה הלבנה בזמן שחל הנדר שנדר לנו הקדוש ברוך הוא שימלוך עלינו והכי משמע וחפרה הלבנה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם דבתר הכי וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואית דפירש מרישיה דקרא וחפרה הלבנה בזמן שהלבנה בעולם ולא קודם ולמ"ה חפרה כמו הפרה. ואית דאמר וחפרה הלבנה בזמן (שהלבנה ובמה) אמר המגיה אולי צריך לומר: שחל בנה ובנה היינו נדר ורבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאלו בנה במה. למ"ה. ושמעתי ששמועה זו אינה עיקר. פירוש.
אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל עליו נדר דכתיב לא יחל דברו דאינו מחל נדרו. אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר דמשום הכי כתב רחמנא בלשון חל דבעינן שיהא חל הנדר. אית דמפרש הכי מדאזהיר רחמנא לא יחל דברו שמע מינה דמשמע שחל הנדר עליו. פירוש. ודחינן ליה מהכא לא תסייעיה מי ידעינן הי ראשון והי שני. פירוש אתה פירשת ראשון דברייתא ראשון לאיסורא ושני לאיסור ושמא אין פירוש הברייתא כדבריך אלא ראשון ושני דברייתא ראשון לשאלה ושני לשאלה והכי קאמר נשאל על הראשון אף על פי שנשאל על אחד מהם בראשון צריך שישאל גם על השני לשני ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שלא חל איסור שניהם כאחד ולא דמי לראה אותם אוכלים תאינים וכו' דתנן בארבעה נדרים. והכי פירושו מי ידעינן מי יכול לברר פירוש הברייתא הי ראשון והי שני אם ראשון ושני לאיסור ותסייעיה דילמא ראשון ושני לשאלה כאשר פירשתי ולא תסייעיה.

אבל בשאלה וכו'. שאף על פי שלא חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה למימרא דלא הוה מעשה החלת איסור הנדר קרי מעשה ודייק מדכתיב יעשה להבא מכלל דאכתי לא הוה ואפילו הכי כתיב לא יחל דברו אבל אחרים מחילין. שטה. דכתיב לא יחל דברו למימרא דלא הוה מעשה עיקר דאמרינן לעיל ושבשיה ואנסביה איתתא כי היכי דליחול נדר דמשמע לא יחל דברו אף על גב דליכא אלא דברו לא יחל אלא יהא שואל עד שלא יחל. פירוש.

גמרא עליו נשאל כצ"ל:

רש"י דדינא הס"ד שיחול הס"ד עדיין הס"ד:

בד"ה אבל כו' לא חל כצ"ל:

בא"ד אינו מוחל אבל כצ"ל:

בד"ה לימא כו' לרב פפי כצ"ל ברישא הס"ד:

בד"ה נשאל כו' על נזרו כצ"ל:

ברא"ש נתן הס"ד עליה הס"ד כו' הס"ד ממנו הס"ד החכם הס"ד:

ר"ן בד"ה ושרקיה כו' מינה דרב כצ"ל חיילא הס"ד הנדר הס"ד הנדר הס"ד אחרון הס"ד דברו הס"ד:

בד"ה ולענין כו' שייכא וכדכתיבנא עליה דההיא כצ"ל:

בא"ד כי הא אי לאו רב אחא כצ"ל:

גמרא קונם שא"נ לפלוני ולמי שאשאל עליו כו'. לכאורה איך יתכן שיאסרו עליו שניהם. והייתי רוצה לפרש דר"ל דמיד שישאל לחכם אף קודם שיתירנו יאסר בהנאתו. אך מלשון הרא"ש והר"ן מוכח להדיא דר"ל אחר שיתירנו. ולשון השו"ע בסי' רכ"ט ס"ט או לחכם שישאל כו'. וגי' זו נכונה מאד. אבל לשון הטור שם ולא לחכם. והב"י לא העיר שם מאומה. ועוד תמיהני על הרא"ש בפסקיו שהעתיק הברייתא כגי' שלפנינו לדינא וכן הטור דהא בירושלמי דמכלתין פ"ה ה"ד איתא דאינו נשאל על הב' וא"ת תני נשאל כו' ובין על הב' (והוא כברייתא שלפנינו) ומוקי הך דא"נ על הב' כר"ע לעיל (פט) ע"ש. וכיון דאנן קי"ל כר"ע. ובפלוגתא דר"ש ורבנן פסק הרא"ש לעיל (בפ' ר"א ס"ה) כר"ש דכזה נקרא כללא וכן הטור שם ובהותר האחד הותרו כולם וא"כ גם הכא ה"ל לפסוק דא"צ לישאל על הב'. ולשון הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות הט"ו שלא יהנה לפלוני שלא יהנה לחכם כו'. ונראה שבכוונה הוסיף שלא יהנה גם אצל חכם בכדי דליהוי פרטא אף לר"ש כמש"כ הר"ן כה"ג לעיל (פז ב) בד"ה אמר רבא ודלא כפי' הרא"ש שם במשנה ועי' ש"ך שם סק"ו. וענ"ל דאף לפי' הרא"ש א"ש שהרי כ' שלא יהנה לחכם בלא ו' ואיהו פסק בפ"ד מה"נ הי"א דלזה לזה צריך פתח לכאו"א ונכון בעז"ה:

ר"ן ד"ה דכתיב לא יחל דברו. לא יעקור חלות דברו. נראה דמפרש דמלת יחל משמשת לשתים ללשון חילול וללשון תחלת וכמו שהבאתי כה"ג בק"א להט"א בסוף ר"ה בד"ה מאי עבידתי':

גמ' מאן חכים. כעין זה חולין דף קיב ע"א:

מפר מחשבות ערומים. אין פסוק זה מיוחד לדרשא זו ולא אתיא להכי כלל אלא מדמצינו לשון הפרה גבי מחשבה ש"מ והפר דפ' נדרים נמי קאי אפי' אמחשבה. ונראה דה"מ לאתויי מדר"ע (פט ע"א) מאשר אסרה על נפשה. אלא דהו"מ למימר דלמא קרא מיירי בלאחר שלשים יום דתליא בזמן אבל לא בלאחר שאתגרש ע"כ מייתי מ ושוב כיון דידעינן דאפי' מחשבה מפר ממילא מוקמינן קרא אשר אסרה אפי' בלאחר שאתגרש וק"ל:

אבל בשאלה וכו' דכתיב לא יחל דברו משמע בר"ן דלא יחל משמע שמחלל דבר שכבר חל והוה לא יחל כמו תשרש עקירת השרש וכמו ודשנו את המזבח סילוק הדשן וכן לא יחל סילוק חלות הנדר. ואמנם רבינא משמיה דרב פפי בסמוך דריש לא יחל דברו אפילו דבור בעלמא קודם שחל נמי לא יחל. וכתב בתשובה המיוחסת בסי' רע"א דרבינא ע"כ ס"ל שאין שום סברא לחלק בין תחלה בזמן דממילא קאתי או במעשה אם. דאלת"ה מנ"ל דלא יחל דברו קאי בתחלה במעשה דלמא תחלה בזמן. וכתב שם דפליג אאביי לעיל (פט ע"א) דאמר מתניתין תלי' נפשה ביומי וכו' ס"ל לאביי לר' ישמעאל דאזיל בתר חלות הנדר מ"מ יומי דממילא אתי הוה כמו חל הנדר ופליגי אביי לעיל ורבינא בשמעתין בהא ע"ש וע' פי' רש"י לעיל פט ע"א ד"ה אפי' תימא וכו' יש לדחות משמעות זה:

אין חכם מתיר כלום עד שיפר. עיין בר"ן בפסק הלכה שהאריך ועיין לח"מ פי"ב הלכה יב וש"ך סי' רל"ד ס"ק מ"ג שהקשו מזה אהרמב"ם שכתב היין שאני טועם. אם אכנס לבית של פלוני ובטור כתב ככר זה עלי אם אכנס לבית פלוני. וקשה דוקא לבית אביה שקשה לה לקיימו אבל לבית פלוני מאי איכפת. ונדחקו בזה ולק"מ דהא לעיל (עט ע"ב) כי פריך לא לרחוץ ולא תתקשט כתב הר"ן מקונם עיני בשינה היום וכו' מבואר מדבריו דאי הוה אסורה בפירות מיד מחששא דבתנאי לא מזדהר לא הוה פריך מידי דהש"ס אזלה לרבנן דבעל מפיר בלי חלות רק שיהיה קצת הכרח וזה מיקרי הכרח. ועיין פלוגתת הר"ן והשואל בזה בתשובת הר"ן סי' נא מ"מ לרבנן דר"נ משמע בודאי דהכי הוא מש"ה הקשה הר"ן הא אסורה בפירות מיד וחי' כיון דאמרה אם לא ארחץ ולא אמרה היום לא תתסר בפירות עד שתרחץ. ואמנם הר"ן פ"ג דשבועות והעתיק לשונו בעצמו בתשובתו הנ"ל בסופה דבככר וכל דבר שאין לו משך זמן אפי' אמרה אם ולא אמרה מהיום מ"מ נאסרה מיד וכבר כתבתי מזה לעיל (עז ע"א) בחידושינו ע"ש וא"כ ממילא דמיפר מיד כיון שנאסרה מיד והטור מיירי מככר והרמב"ם בה' יי"נ פי' מיין ידוע המונח עתה לפניה וכדומה ואסורה ליהנות מיד דלמא תכנס לבית פלוני וא"ש. ובלאה"נ י"ל דאין הכרח לתירוץ הר"ן הנ"ל די"ל הא דפריך בפשיטות לא לרחוץ ולא תיאסר היינו לר"נ דלא חשש בתנאי לא מזדהר ושוב פריך ועוד מ"ט דר' יוסי פי' לר' יהודה דבתנאי לא מזדהר ואסורה מיד מ"ט דר' יוסי ודלא כהר"ן וא"ש הרמב"ם. ועיין שם בתשובת הר"ן סי' נא ומייתי ליה ב"י סימן רכ"ח דאי ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ כשמסופקים ואזלינן להחמיר ה"ל כאילו חל ומתירים לו וצ"ע הא ספיקא דאורייתא לא היה אלא מספיקא ולא כודאי וא"כ איך נבוא להקל. ואי נימא דהשתא דמחמרינן ממילא דעת הנודר על כך וה"ל ודאי א"כ אי ספיקא דאורייתא להחמיר מדרבנן נמי נימא דעתו לכך מעיקרא וסברא זו כבר כתבתי לעיל בסוגיא דחליפין וגדולין ע"ש וצ"ע:

ושרקיה טינא. טח פניו בטיט כדי שלא יכירהו רב חסדא כאילו היה אדם אחד מהם שנדר שלא ישא אשה כדי שיתיר לו דאפשר אילו היה מכירו לא היה מתיר לו: מאן חכם למיעבד כי האי מילתא. שדקדק בכך שהשיאו אשה קודם שישאל על נדרו כדי שיחול הנדר עליו קודם שאלה דקסבר כרבי נתן דאמר לא יפר הואיל ולא חל הנדר דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.: הכי נמי פליגי בשאלה. שאין נשאלין לחכם עד שיהא הנדר חל עליו: דכתיב וחפרה הלבנה. והא וחפרה דמשמע אימתי הוי הפרה בזמן שחל בנה בנה היינו נדר רבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כו' והיינו חל בנה חל בנין הנדר. ע''א מסיפיה דקרא וחפרה הלבנה ובושה החמה כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' דבההיא שעתא חפרה נהורא דהלבנה דעד השתא כי מלך ה' צבאות על ישראל ולא קודם שימלך וה''ה גבי נדר מכי חל עליה הוא דמיפר ולא קודם שיחול: דכתיב מפר מחשבות ערומים. דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אף ע''פ שלא חל הנדר עדיין: אבל בנדרים. שצריך שאלה לחכם דברי הכל אינו מתיר אא''כ חל הנדר כדכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה בנוי אלא דיבור בעלמא שעדיין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשינן מיניה. הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר: לימא מסייע ליה. לרב פפי דאפילו בשאלה דברי הכל אינו [מתיר] עד שיחול הנדר: קונם שאיני נהנה לפלוני ולכל מי שאשאל עליו. כלומר אם אשאל עליו לשום חכם להתיר לי יהא עלי קונם מה שאני נהנה לאותו חכם: ואי אמרת. דנשאלין לחכם עד שלא חל הנדר אי בעי למישאל על המודר ברישא מיתשיל אי בעי מיתשיל על חכם ברישא: מאי נשאל דקאמר סתמא דמשמע או על החכם או על מודר: לימא מסייע ליה. מהכא קונם שאני נהנה לפלוני דחל עליה נדר לאלתר והריני נזיר לכשאשאל לחכם עליו: נשאל על נדרו. שחל עליו ואח''כ נשאל נמי על נזרו שלא חל עד שישאל עליו: ואי אמרת נשאל. לחכם נמי אע''פ שלא חל הנדר וכי היכי דפליגי בהפרה פליגי בשאלה ובדין הוא דלרבנן חל נזירותו: שאיל ברישא. דליזיל לחכם לישאל על נזירותו תחילה ואחר כך על נדרו:

ושרקיה טינא. פי' טחו בטיט שלא יהנה מן העולם. א''נ יש לפרש שרקו כדי שלא יכירהו רב חסדא שהיה מתבייש על מה שלא קיים נדרו: מאן חכים כו'. שלא היה רוצה להתיר עד שהשיאו וחל הנדר: ה''נ בשאלה. דקסבר הלכה כרבי נתן: דכתיב וחפרה הלבנה. פירש ה''ר אליעזר לא ידעתי לפרש היכי משמע ליה מהכא ונראה דלסימנא בעלמא נקטיה הש''ס וחפרה בניינה בנין האיסור נראה הוא המקיימו כאילו בנה במה וסימנא בעלמא וטעמא מסברא במקום שאין איסורא לשון הר''ר אליעזר ואית ספרים דגרסי וטעמיה דרבי נתן משום דכתיב והפר נדרה אשר עליה דמשמע לאחר שיחול עליה הנדר יפירנו וטעמא דרבנן משום דכתיב מפר מחשבות ערומים משעת מחשבה קודם שיחול האיסור יפר וגם זה אמר הר''ר אליעזר דאינו אלא סימנא בעלמא משעת מחשבה קודם שיחול יפר והכי נמי מצינו פרק הדר [עירובין דף עג:] ודניאל בתרע מלכא דלא מייתי אלא סימנא בעלמא לומר דרבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואע''ג דאינו סתמא האי טעמא דר' יהודה בן בבא: קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל לחכם עליו. גם לחכם שאשאל עליו איאסר שלא אהנה משלו: נשאל על הראשון. שאסר הנאתו עליו ואחר כך נשאל [על השני] ס''ד [דשני] רוצה לומר על החכם שני לאיסור: אי בעי אהא מיתשיל. כלומר ישאל על איזה שירצה תחילה: מי ידעינן הי קמא והי בתרא. דילמא נשאל על הראשון תחילה דקאמר היינו חכם וקרי ליה ראשון משום דהוי ראשון לשאלה ושני קרי לאחר משום דהוי שני לשאלה ראשון דנקט לאו דווקא וה''ה דמצי למדחי הא מני רבי נתן כדדחי בסמוך: נשאל על נדרו. שכבר חל ואינו נשאל על נזירותו שהרי עדיין לא חל עד שישאל על נזירותו ויהנה מאותו פלוני: הא מני רבי נתן היא. אבל רבא יכול להיות דכי היכי דבהפרה מיפר אע''ג שלא חל בהתרת חכם נמי מתיר אע''ג שלא חל: אבל בשאלה ד''ה מתיר מיד. אע''פ שלא חל דכתיב לא יחל דברו למימר דלא הוי כמעשה כלומר מתיר מיד אע''פ שאין שם עדיין אלא דבור אמר הוא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו:

ר"ן
ושרקיה טינא. כדי להראותו שהוא צריך לבריות לאלתר לכבוס בגדיו וקסבר כי היכי דפליגי רבנן ורבי נתן בהפרה פליגי נמי בשאלה דרבי נתן נמי ס''ל בשאלה דאין חכם מתיר אא''כ חל הנדר ונהי דבמאי דפליגי ר' נתן ורבנן קיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדבעינן למכתב קמן איהו לאפוקי נפשיה מפלוגתא הוא דעבד הכי והאי דלא קאמר רבא קסבר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא''כ חל הנדר וכדאמר רב פפי לקמן בסמוך לא תידוק מינה דמדלא אמר רבא הכי מכלל דלא סבר כרב פפי דליתא דההיא דרב פפי הילכתא היא וכמו שנכתוב לפנינו בסמוך בס''ד ורבא נמי אפשר דהכי סבירא ליה והאי דלא אמר הכי משום דמהאי עובדא ליכא למידק כולי האי דנהי דודאי איכא למידק מינה דרב אחא בר הונא לא סבירא ליה כמאן דאמר לקמן מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל חכם מתיר אף על פי שלא חל הנדר דאי הכי למה ליה לשבשיה מיהו ליכא למידק מינה דסבירא ליה דבשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא''כ חל הנדר דמנלן הא דאפשר דנהי דסבירא ליה דבשאלה נמי פליגי לאפוקי נפשיה מפלוגתא עביד הכי כך נראה בעיני וראיתי מי שכתב בהפך: ורב פפי אמר מחלוקת בהפרה וכו' דכתיב מפר מחשבות ערומים. אלמא שייכא הפרה במחשבה בלבד דאכתי לא חיילא: דכתיב לא יחל דברו. לא יעקור חלות [דברו] ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר: נשאל על הראשון. על המודר ומתוך כך נאסר על החכם שמתירו ולפיכך חוזר ונשאל עליו: אי בעי על האי מתשיל ברישא. ילך אצל חכם ויאמר אני הדרתי ראובן מנכסי והדרתי גם כן אותו חכם כשאשאל לפניו ועכשיו אני רוצה לישאל לפני פלוני חכם ומתחרט אני על מה שאסרתיו בהנאתי ומדלא אפשר למעבד הכי ש''מ דאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר: ומי ידע הי קמא והי בתרא. הש''ס הוא דקא דחי למאן דמייתי הך סייעתא דמי ידע למאן קרי תנא ראשון או אחרון דילמא כי קתני ראשון ושני לשאלה קאמר שנשאל על אי זה מהן שירצה תחלה וההוא קרי ליה ראשון ואותו אחר שנשאל עליו אח''כ קרי ליה אחרון: הא רבי נתן היא. דחי ליה דבהפרה בעי' שיחול הנדר וכל שכן בשאלה דכתיב לא יחל אבל לעולם אימא לך דרבנן כי היכי דפליגי בהפרה פליגי נמי בשאלה: דכתיב לא יחל דברו. למימרא דלא הוי ביה מעשה דדברו דבר בעלמא משמע ולא חלות הנדר: ולענין הלכה קיי''ל כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ואמרי דבעל מפר אע''פ שלא חל הנדר חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר' עקיבא דאמר (לעיל פט.) דאשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה דיפר על כרחיך הכי סבירא ליה דבעל מפר אע''פ שלא חל הנדר ועוד דסוגיין בריש פרקין בענין אם ארחץ אם לא ארחץ כרבנן שייכא וכדכתיבנא עלה דההיא ואע''ג דאמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אי לאו רב אחא אלמא קלסיה משום דעבד כרבי נתן וכיון דקלסיה שמע מינה הילכתא כותיה לאו ראיה היא דמשום דאפיק נפשיה מפלוגתא הוא דקלסיה וכדכתיבנא לעיל וליכא למדחי כל הני ראיות משום הא דקלסיה רבא דאיכא למדחייה וכדכתיבנא הילכך נקטינן דבעל מפר אע''פ שלא חל הנדר וכן דעת הרמב''ן ז''ל: מיהו ה''מ בשתלתה נדרה בדבר שהיא עשויה לעבור על תנאה דומיא דאם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך דכיון שהיא מצטערת אם לא תעשה לפיהן כאילו עשתה דמי אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשויה לעבור עליו אינו מפר אלא אם כן חל הנדר והיינו דאמרינן בריש פרקין למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה

נדרים צ ע"א - טקסט הדף

דף צ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד