נזיר ז ע"ב

ואי תנא שעה אחת משום דלא נחית לדוקא אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא אימא לא לימני תרתי קמשמע לן כולהו נזיר שתים:
מתני' הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נזירות לשעות:
גמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום אבל אמר שלשים [יום] ויום אחד נזיר שתים רב סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע''פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר''ע וחכ''א א''צ ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

ואי תנא רק "הריני נזיר ושעה אחת", ולא היה שונה "הריני נזיר אחת ומחצה" -

הייתי אומר כי דוקא כשאומר שעה אחת מונה שתי נזירויות, משום דלא נחית לדוקא.

כלומר, שהוא דבר שאינו יכול להיות, כיון שאין נוזרין שעות, שאפילו אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת, הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום, וכיון שיש להוסיף על דבורו, נוסיף נזירות שלם.

אבל האומר "הריני נזיר אחת ומחצה" דנחית לדוקא, שיכול להיות נזיר ארבעים וחמשה יום, שהם נזירות ומחצה, אימא לא לימני תרתי [הייתי אומר שלא ימנה שתי נזירויות].

קא משמע לן משנתנו דבכולהו הוי נזיר שתים.

מתניתין:

אם אמר אדם "הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת", הרי זה נזיר שלשים ואחד יום, שאין נזירות לשעות, שנאמר "ימי נזרו" ולא שעות. ^[1] אבל אינו חייב בשתי נזירויות [כדינו של האומר: הריני נזיר ושעה אחת", כמבואר במשנה הקודמת], כיון שהפסיק במילים "שלשים יום" בין מילת "נזיר" ל"ושעה אחת", ולכן אין במשמעות לשונו שתי נזירויות, אלא נזירות אחת ארוכה.

והוא הדין שאם אמר "הריני נזיר שלשים ויום אחד", שאינו נוהג שתי נזירויות, כיון שהפסיק במילת "שלשים", בין מילת "נזיר" ל"ויום אחד". ^[2]

גמרא:

אמר רב: לא שנו, אלא דאמר "הריני נזיר שלשים ואחד יום" ^[3] אז אינו נזיר אלא שלשים ואחד יום.

אבל אם אמר: "הריני נזיר שלשים יום ויום אחד" - שייתר מילת "יום" - הרי זה נזיר שתים.

ומפרשת הגמרא את טעמו של רב, שהוא סבר לה כרבי עקיבא, דדריש לישנא יתירא [הדורש לשון יתירה של בני אדם], כלומר: הלומד מלשון בני אדם שלא נאמרה במפורש, אלא שכן משמע מדיוק הלשון! דתנן בפרק המוכר את הבית [בבבא בתרא סד א]:

[המוכר את הבית] לא מכר לא את הבור [חפירה בקרקע לאחסון מים], ולא את הדות [בור חפור בקרקע, ובונין לו כותל אבנים], אף על פי שכתב לו בשטר המכירה שהוא מוכר לו "עומקא ורומא [עומק וגובה] ", אלא אם כן כתב לו גם "מקרקע התהום ועד רום הרקיע".

וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לבור ולדות ששייר לו, דברי רבי עקיבא.

מפני שרבי עקיבא סובר: כל המוכר, בעין יפה הוא מוכר, ולכן מכר את כל השדה ולא שייר לו דרך.

וחכמים אומרים: אין צריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ולדות, כי המוכר בעין רעה הוא מוכר, ושייר לו דרך לילך לשם.

ומודה רבי עקיבא הסובר: שצריך ליקח לו דרך, בזמן שאמר לו המוכר ללוקח: "חוץ מאלו" כלומר: הריני מוכר לך חוץ מן הבור ומן הדות, שאינו צריך ליקח לו דרך.

ומשום שאותו תנאי שאמר "חוץ מאלו", תנאי שלא לצורך הוא, שהרי ממילא אינם בכלל המכירה, אלא ודאי כוונתו היא, שהוא משאיר לו את אלו עם הדרך לילך אליהם.

ואף בעניננו, כיון שהוסיף לומר "יום", כוונתו היא לחלק את קבלתו לשנים, קבלה אחת על נזירות שלשים יום, וקבלה שניה על נזירות של יום אחד, והיות ואין נזירות פחותה משלשים יום, הרי הוא נזיר שתים. ^[4]

הערות

^[1] א. רמב"ם בפירוש המשניות; וראה טעם אחר בשיטה מקובצת, ובמה שכתב על זה ב"קרן אורה". ב. הקשה בקרן אורה: הרי גם כשמקבל עליו נזירות לשלשים ואחד יום, הרי מעיקר הדין אנו אומרים "מקצת היום ככולו" לדעת רב מתנא לעיל, ואם כן מאי נפקא מינה אם אמר הריני נזיר ושעה אחת לבין אם הוא נזיר לשלשים ואחד יום, הרי גם אם נאסר לשלשים ואחד יום, נמי לא נאסר אלא לשעה אחת מיום השלשים ואחד ומקצת היום ככולו. [ונראה מדבריו שאם היה נזיר שלשים יום ושעה אחת היינו אומרים "מקצת שעה ככולה", שאם לא כן הרי יש נפקא מינה שאם היה נזיר שעה אחת היה חייב לנהוג בנזירות עד סוף השעה, ואילו אם הוא נזיר לשלשים ואחד יום, די לו במקצת שעה]. וכתב, דנפקא מינה לענין טומאה, שאם היו נוזרים שעות הרי שאם היה נטמא אחר השעה לא היה סותר, דהוי "אחר מלאת", אבל כיון שאין נוזרים שעות והוא נזיר שלשים ואחד יום, אם כן הוי טומאה תוך מלאת, וסותר, [והיינו על פי המבואר לעיל ו ב דלענין סתירה - לדעת חכמים - אין מועיל מקצת היום ככולו]. ואולם הקשה בהיפוך, כיון דאומרים "מקצת היום ככולו" אם כן משמע שנוזרין לשעות; ומסקנת דבריו, שמכאן ראיה שבנזירות מפורשת אין אומרים "מקצת היום ככולו", שלא כדעת התוספות לעיל ה ב [וראה בהערות שם, דכדבריו מוכח ברמב"ם וכן כתב המאירי], ראה שם. ולפי מה שנתבאר בסוגיא שם בשם המאירי [וכן כתב רבינו מאיר שמחה] בטעם הדין שסתירה אחר מקצת היום הוי סתירה, שהוא משום דהוי כמו זב וזבה שהם סותרים את ספירתם אחר הטבילה, אם כן אין מקום לקושייתו השניה, כיון דהנזירות לא נגמרה אחר שעה; [ואף לפי מה שנתבאר בהערות לעיל ביאור אחר בדין זה, שהוא משום שאין אומרים "מקצת היום ככולו", אלא אם הופסקה הנזירות מאליה על ידי טומאה או קרבנות, גם כן אין מקום לקושיית ה"קרן אורה"].

^[2] ומה שלא פירשה המשנה אף את זה, הוא משום דנקיט התנא רק אחד מהדינים, וממה שסיים בו חילק.

^[3] א. ביארו התוספות, שאף כי דין זה לא נשנה במשנתנו כלל, מכל מקום בכלל דברי המשנה הוא, וכפי שנתבאר בהערה לעיל שלא נקט התנא שעה אחת, אלא משום דבזה סליק. ב. התוספות כתבו במשנה שאם אמר "הריני נזיר שלשים יום ואחד" שאינו נזיר אלא אחת, וזה הוא לכאורה חידוש יותר גדול מדברי רב שאמר "הריני נזיר שלשים ואחד יום", דזה הוא פשיטא שאינו נזיר אלא אחת.

^[4] כתב הרמב"ם [נזירות ג ח]: "הריני נזיר שלשים יום ויום אחד, הרי זה נזיר נזירות אחת", ותמהו עליו: כי מאחר שפסק כרבי עקיבא, היה לו לפסוק שהוא חייב בשתי נזירויות, וראה בזה במאירי, בלחם משנה, בקרן אורה, ב"אור שמח", בחידושי רבינו מאיר שמחה [בדף יא] ובדברי הגרי"ז. והגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א, העיר, דיש לומר דאכן רב בהכרח סובר כרבי עקיבא, אבל אין מרבי עקיבא הכרח לדברי רב, כיון דיש לחלק בין מכירה שאינה צריכה "ביטוי שפתים", לנזירות שאינה חלה אלא על ידי ביטוי שפתים, ויש לומר דאומדנא יש כאן, אבל "ביטוי שפתים" אין כאן. ב. ובחידושי רבינו מאיר שמחה העיר, שלפי המבואר לעיל [ה ב] באומר "הריני נזיר שלשים יום" שאין אומרים בה "מקצת היום ככולו", כיון שייתר בלשונו לומר "שלשים יום", [שהוא שפת יתר, מאחר שסתם נזירות שלשים יום], בהכרח שכוונתו לומר שיהיו שלמין ולא נאמר בהם "מקצת היום ככולו", ואם כן אף כאן יש לומר שאם היה אומר "הריני נזיר שלשים ואחד יום" היינו אומרים "מקצת היום ככולו", ולכן אמר "שלשים יום" דשלמים בעי, "ויום אחד" גם כן שלם כמו הנך שלשים, אבל לא כיון לנזירות אחרת, ראה שם. ואולם, לפי המבואר לעיל [ה ב] בהערות בדעת הרמב"ם, שבכל נזירות מפורשת אין אומרים "מקצת היום ככולו", ושלא כפירוש התוספות באומר "הריני נזיר שלשים יום" [וכן מבואר במאירי, הובא לעיל בהערות], אם כן לדעת הרמב"ם עצמו אין מקום לקושייתו.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק "הריני נזיר ושעה אחת", היינו אומרים שקיבל עליו שתי נזירויות משום שלא נחית לדוקא [יורד נכנס לדיוק הלשון], ולא היתה כוונתו אלא לומר שהוא מקבל על עצמו נזירות אחת ועוד משהו מנזירות שניה, ולכן חלה עליו חובת נזירות שלימה נוספת. אבל האומר שהוא נוזר אחת ומחצה, דנחית לדוקא [שיורד לדיוק], שרואים שנדר רק לזמן מסויים אימא [אמור] שלא לימני תרתי [ימנה שתים] אלא ימנה רק ארבעים וחמישה יום, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] את כולהו [כולן], שבכולן — נזיר שתים.

א משנה האומר: "הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת" — הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום, שאין נזירות חלה לשעות, אלא רק ימים שלמים.

ב גמרא אמר רב: לא שנו שהריהו נזיר שלושים ואחד ימים אלא כשאמר "שלשים ואחד יום" וכיוצא בזה, אבל אם אמר "שלשים יום ויום אחד" — הרי הוא נזיר שתים, ששלושים יום הם נזירות אחת, והיום האחד הנוסף הוא התחלה של נזירות נוספת.

ומעירים שרב סבר לה [סבור הוא] בענין זה כשיטת ר' עקיבא דדריש לישנא יתירא [שדורש לשון יתירה]. שאם משתמש אדם בדבריו בביטוי מיותר למדים מכאן שהיתה כוונתו להוסיף דברים. וכיון שאמר "שלשים יום, ויום" ולא כללם יחד — משמע שהתכוון לנזירות נוספת.

דתנן [שכן שנינו במשנה] בשיטת ר' עקיבא, שאדם המוכר לחבירו בית סתם — אינו מוכר בכלל זה לא את הבור, ולא את הדות (בור בנוי מעל גבי הקרקע) אף על פי שכתב לו בשטר שהוא מוכר לו את הבית עומקא ורומא [בעומקו וברומו], כי את אלה שאינם חלק מן הבית אינו כולל במכירה עד שיפרש. ולכן צריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך אל הבור והדות ששייר לעצמו. כי במכירת הבית מכר את כל זכויותיו, ואינו רשאי לעבור בו עוד לצורך עצמו, ואם רצונו להשתמש בבור — צריך לקנות זכות זו בחזרה מן הקונה. אלו דברי ר' עקיבא.

וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך לפי שאין אומרים שהמוכר שייר לעצמו את הבור והדות בלא ששייר לעצמו גם אפשרות גישה אליהם. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו בתוך החוזה שהוא מוכר לו את הבית "חוץ מאלו", הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך. וטעמו של ר' עקיבא, שכיון שהוסיף המוכר והדגיש שלא לצורך שהבור והדות אינם נכללים במכר, יש להבין ששייר לעצמו גם את הזכות להגיע אליהם. הרי שסבור ר' עקיבא שאם אדם משתמש בלשון יתירה שאינה נחוצה לעניינה — יש בכך כוונה מיוחדת, ויש ללמוד מלשון זו תוספת דברים. ובדרך זו הולך גם רב לענין משנתנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if the mishna taught only the case where one said: I am hereby a nazirite and one hour, one might have said that he is obligated in two periods of naziriteship because he did not go into specific detail [davka]. He merely stated that he accepts upon himself some part of a second term of naziriteship, and therefore he must observe a full second term of naziriteship. However, in the case of one who says he will be a nazirite for one and a half, where he does go into specific detail, one might say he should not have to count two full terms of naziriteship but rather forty-five days of naziriteship. The mishna therefore teaches us that in all these cases he is a nazirite for two full terms of naziriteship.

MISHNA: One who says: I am hereby a nazirite for thirty days and one hour, becomes a nazirite for thirty-one days, as there is no naziriteship for hours but only for full days.

GEMARA: Rav said: They taught that he is a nazirite for thirty-one days only when he said: Thirty-one days. But if he said: Thirty days and one day, he is a nazirite for two terms of naziriteship, since the thirty days are considered one term of naziriteship, and the additional day is the start of an additional term.

The Gemara comments: In this regard, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who derives meaning from superfluous language. Rabbi Akiva believes that if one uses unnecessary words, it is inferred that he intended to add something. In this case, since the individual said: Thirty days and one day, without combining them into one amount, he intended to accept an additional term of naziriteship.

As we learned in a mishna (Bava Batra 64a): According to Rabbi Akiva, if one sold his house to another without specification, he has sold neither the pit nor the cistern [dut] with it, although he wrote to him in the document of sale: With its depth and its height. This is because anything that is not part of the house, e.g., pits and cisterns, must be explicitly mentioned in the contract. And the seller must purchase a path through the property he sold along with the house in order to reach the pit or cistern that he kept for himself. This is the statement of Rabbi Akiva.

And the Rabbis say: He does not need to purchase a path, as it is assumed that just as he maintained his rights to the pit or cistern, he also maintained the right to walk through the rest of the property in order to access the pit or cistern. And Rabbi Akiva concedes that when he says to him in the document of sale: Apart from these, i.e., the pit and cistern, that he does not need to purchase a path. Rabbi Akiva’s reasoning is this: Since the seller unnecessarily stressed that the pit and cistern are not included in the sale, he must have intended to thereby reserve for himself the right of access. This proves that, according to Rabbi Akiva, if one adds a superfluous clause he must have had a specific meaning in mind, and something must be derived from his statement. Rav follows a similar line of reasoning with regard to the case of a nazirite.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] הריני נזיר ל' יום שעה אחת נזיר ל"א יום. שאין נוזרים שעות דכיון דהזכיר ל' הוי כאילו אמר ל' וא' יום דלא אמרי' דיום א' הוי נזיר בפני עצמו כיון דבעי לצרפו למנין ל' שהזכיר תחלה ושעה א' הוי כיום א' דאין נודרין שעות אבל אמר הריני נזיר ושעה אחת לא רצה להוסיף [רק] נזירות אחרת שאין מונין נזירות לשעות אלא לימים ולא בא להוסיף כי אם יום א' (פי' ימים לשעות) והוי כאילו אמר ל"א יום:

לא שנו אלא [דאמר] ל"א יום כלומר הא דאמר במתני' אם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה שהוא נזיר ל"א יום לפי שאין נודרים שעות והוי כאילו אמר ל"א יום דווקא דאמר ל' ואחד יום דומיא דל' יום ושעה אבל אמר ל' יום ויום א' מייתור לשונו דאמר יום יתירא קאמר רב הכי:

לא את הבור ולא את הדות אם מכר לו בית סתם לא מכר את אלו. בור בחפירה ודות בבנין ושניהם לבינו שמים ושויין. וצריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לו דרך ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר:

בזמן שא"ל חוץ מאלו א"צ ליקח לו דרך כדכיון דלא הוה צריך לשייר אלו ושייר לישנא יתירא לשייר לו דרך קא אתי וה"ה דרבנן סברי דלישנא יתירא לשייורי קאתי אלא דליכא מידי לשיורי ונקט ר"ע דאיהו בפי' קאמר דלטפויי קאתי ואע"ג דרב פסיק התם הלכה כחכמים דמוכר בעין רעה מוכר מ"מ בלישנא יתירא לא פליגי כדפרישית הריני נזיר כשער ראשי וכו'. הרי זה נזיר עולם ומגלח א' לשלשים יום. כי קיבל עליו נזירות כמנין שער ראשו וכל ל' ול' הוי נזיר בפני עצמו ומגלח בכל יום ל"א ומביא קרבנותיו ובו ביום מתחיל נזירות ואינו שותה יין ואינו מטמא למתים לעולם ולא כנזיר עולם דלעיל דנזיר אבשלום דמיקל בתער דווקא ולא במספרים ופליגי לענין אם מגלח לשנה או לל' יום או לז' ימים ואם רצה אינו מגלח ואינו מביא קרבן אבל נזיר עולם (בתרא) [דהכא] צריך לגלח ולהביא קרבנותיו משלשים לל'. והא מספקא לי אם ירצה לעמוד בנזירותו בלא הבאת קרבן זמן גדול ורק שלא יעבור בבל תאחר על קרבנות שנתחייב אם הרשות בידו מידי דהוה הנזירות שהשלים ימי נזירותו שיכול להשהות קרבנותיו ובלבד שלא יעבור בבל תאחר. או דלמא כיון שקבל עליו נזירות כל ימיו חייב הוא להשלים נזירות זו מיד ולהתחיל אחרת והדעת נוטה כך כיון שכל ימיו הוא מחייב נזירות אין לו לאחר מלהשלים כל מה שיוכל ועוד יש דין ג' לנזיר עולם אם אמר הריני נזיר ק' שנה או אלף שנים הוא נזיר לעולם ונזירות א' יש לו כל ימי חייו ואינו מגלח לעולם אם לא נטמא כדקתני בברייתא בגמ' אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם:

ר' אומר אין זה מגלח א' לשלשים יום דסבר ר' דנזיר אחד ימים כמנין שער ראשו קבל עליו ואיכא לא יסתפוקי אם יש לו דין נזיר עולם דאבשלום או דין נזיר לעולם ואין נ"ל ספק כיון דנזיר אחת כמנין שערות קבל עלויה חד נזיר הוה כאומר ק' שנה:

האומר עלי נזירות כשער ראשי. דנזירות מופסקות קבל עליו כשער ראשו:

אם אמר א' גדולה נזרתי. כלומר נזירות א' קבלתי עלי ונראה לי גדולה כמלא הבית. ואם אמר סתם נזרתי לא היה בלבי אלא מה שידונו חכמים לשוני. ונזיר כל ימיו בגמ' מפרש לה. עד מקום פלוני מפורש למעלה:

מונה נזירות כמנין ימות (השנה) [החמה] שס"ה נזירות כמנין ימות החמה ודוקא דאמר כמנין ימות החמה אבל אם אמר כימות החמה חד נזירות קבל עילוהי שנה א' כיון דאית ליה קצותא כדדייקינן לעיל מברייתא דאלף שנה והא דלא דייק מהך מתני' דאמר כמנין הא לאו הכי לא אמרינן נזירות קבל עליה כיון דאית ליה קצותא. משום דאיכא למימר דאתיא (הוא) כרבי או כר' יהודה דסברי דאפילו כשער ראשו חד נזירות קבל עליו אבל לרבנן לא שאני להו בין איכא קצותא לליכא קצותא:

ואמאי וליחזייה כאילו היא מלאה קשואים ודלועין. דספק נזירות להקל ולא ימנה אלא אחת כמנין קשואים מלא הקופה ואם היא מחזקת פחות מל' ימנה נזיר א' ואם היא מחזקת מ' או חמשים ינהוג נזירות כמנינם:

אדם מכניס עצמו לדבכר שספקו חמור מודאי. דסבר ספק נזיר' להחמיר ואפילו בדבר שספקו חמור מודאי מכניס עצמו לכל חומר הספק כגון בהך מתני' שאם ודאי כחרדל היה מגלח מל' לל' ועכשיו שהוא ספק שמא מלאה קשואים קאמר אינו מגלח אלא פעם אחת א' נזירו' ראשונה אם מחזקת הקופה פחות מל' מגלח ביום ל"א ואם מחזקת יותר משלשים מגלח סוף שים וא' ושוב אינו מגלח כל ימיו דשמא כחרדל קאמר ונזיר עולם הרוי ואינו יכול לגלח מל' לל' דשמא בקשואים קאמר ואינו מביא קרבן דהוי חולין בעזרה ואע"ג דעולה ושלמים מצי לאתויי ולהתנות בנדבה חטאת אינה באה נדבה ואינו יכול לגלח בלא הבאת קרבן:

ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ואע"ג דספקו חמור מודאי דאילו היה בו ק' כור היה נזיר ומגלח לשלשים יום ועכשיו אינו מגלח לעולם שאינו מביא קרבנותיו בספק ותימה ולמה ספקו חמור מודאי יאמר אם לא היה בו ק' כור הריני נזיר וי"ל דמ"מ הוא חמור שאם נטמא קודם שאמר תנאי זה אינו יכול להביא קרבן טומאה וכן במתני' יכול לקבל עליו נזירות כמנין חרדל אלא שאם נטמא אחר שהשלים נזירות של קשואים קודם שקיבל עליו נזירות כחרדל אינו יכול להביא קרבן טומאה:

ר' יהודה מתיר שספק נזיר' להקל דלא מעייל נפשיה לספק חמור ואינו נזיר כלל שכך היה דעתו שאם לא יוכל לברר הדבר שלא יהיה כדבורו:

התם לא נחית לנזירות. כלומר התם לא נחית ליה לנזירות דשמא לא היה בו ק' כור ומספק לא מחתינן ליה לנזיר כי לא היה דעתו ליכנס לספק חמור:

הכא נחית ליה לנזירות או של קשואים או של חרדל במאי לסלוקיה מיניה הרי כל ימיו עומד בספק זה והיאך נוכל לסלקו:

אמאי לא לחזייה כאילו היא מלאה קשואים ותהוי ליה תקנתא. למה אתה אומר שעומד כל ימיו בספק זה ואין לו תקנה הרי אחר שעברה נזירות של קישואים יכול לגלח דס"ד נזירות של חרדל קבל עילויה ואחר שגילח לנזירות של קשואים נסתלק מספק קישואים ואין עליו עתה אלא ספק חרדל ולא נחת אכתי לנזיר ומספיקא לא מחתינן ליה דספק נזירות להקל. סבר לה כרבי דאמר נזיר א' קבל עליה הלכך לא יצא מספק קישואים שאינו יכול לגלח לסוף דשמא כמלא חרדל קאמר וכל ימיו היה נזיר ומכאן מוכח דלרבי אינו מגלח כל ימיו דאל"כ פסיק מניה נזירות דקישואים:

מתני' הריני נזיר שלשים ושעה אחת נזיר אחד ושלשים יום שאין נודרין שעות. דכיון דהזכיר שלשים הוי כאילו אמר שלשים ואחד יום דלא אמרינן דיום אחד הוי נזירות בפני עצמה כיון שיש לצרפו עם מנין שלשים שהזכיר תחלה. ושעה אחת הוי כמו יום אחד שאין נודרין שעות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת הרי זה נזיר שלשים ואחד יום שאין נוזרין שעות. פירוש ויש לתת טעם לדבר שזה אפילו שתק היה נאסר אחר השלשים יום שעה אחת של הבאת קרבנותיו ואם כן למה הוצרך לפרש שעה אלא מפני שרצה להיות נזיר יום אחד שלם יותר על השלשים. שיטה.

גמ' לא שנו אלא שלשים ואחד יום. כלומר הא דאמרי במתניתין אם אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה שהוא נזיר אחד ושלשים יום לפי שאין נודרין שעות והוי כאלו אמר אחד ושלשים יום דוקא קאמר שלשים ואחד יום דומיא דשלשים יום ושעה. אבל אם אמר שלשים יום ויום אחד מייתור לשונו דאמר יום יתירא קאמר רב הכי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וזה לשון שיטה: אמר רב לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום. פירוש רב דייק ממתני' דקתני הרי זה נזיר שלושים ואחד יום דהוי כאלו אמר שלשים ואחד יום. וקאמר השתא הא דדייקא מתניתין שהאומר הריני נזיר שלשים ואחד יום שהוא נזיר שלשים ואחד יום ותו לא לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום. אבל אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר שתים דדרשינן לישנא יתירא (דהיכי) דהאי יום יום דקאמר תרי זימני. עד כאן:

בזמן שאמר לו חוץ מאלו אין צריך ליקח לו דרך. דכיון דלא היה צריך לשייר אלו ושיירינה לישנא יתירא לשייר לו דרך קאתי. והוא הדין דרבנן סברי דלישנא יתירה לשיורי קאתי אלא דליכא מידי לשיורי. ונקט ר' עקיבא דאיהו בפירוש קאמר דלטפויי קאתי. ואף על גב דרב פסיק התם הלכה כחכמים דמוכר בעין רעה מוכר מכל מקום בלישנא יתירא לא פליגי כדפרישית. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואי תנא שעה אחת. התם הוא נמי הואיל דלא נחית לנזירות דוקא למהוי שלשים יום ושעה אחת לפי שאין נודרין לשעות להכי הוא דאמר דמחייב בשתי נזירות: אבל היכא דאמר נזירות אחת ומחצה דנזירות נחת לדוקא אימא דלא לימני תרתי אלא מ''ה ימים בלבד: קמ''ל. דבכולהו חייב תרתי והיכא דאמר ברישא הריני נזיר סתמא חיילא עליה נזירות וכי הדר ואמר או יום אחד או שעה אחת או נזירות ומחצה כיון דקיבל מקצתה כמי שקיבל את כולה דמי וחייב בב' נזירות: מתני' האומר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת. נעשה כאומר ל''א יום ואינו חייב אלא ל''א יום בלבד: גמ' אמר רב. האי דדייקי' ממתני' דכי אמר שלשים יום ושעה נעשה כמי שאמר ל''א ואינו חייב בנזירות אלא ל''א בלבד: לא שנו אלא דאמר ל''א יום. אבל אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד כיון דאמר לישנא יתירא הוי נזיר שתים דרב סבר לה כר''ע דדריש לישנא יתירא דתנן המוכר בית לחברו והיה לו שם בור ודות לא מכר את הבור ואת הדות אע''פ שכתב לו עומקא ורומא: וצריך. לו למוכר ליקח לו דרך לילך לבור ודות שלו או יפרח באויר דברי רבי עקיבא דקסבר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר דרך לעצמו: וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. דאמרינן כשם ששייר את הבור ואת הדות לעצמו כך שייר לו דרך: בזמן שאמר לו. מוכר בפירוש חוץ מאלו בור ודות כיון דאמר לישנא יתירא דהא אפילו לא אמר חוץ לא הוו מכורין להכי אמר חוץ לשייר לו את הדרך:

וליהוי כל פרסה ופרסה. אמתני' פריך כי אמר מכאן ועד סוף העולם נחשוב כמה פרסה עד סוף העולם למנין שהעולם מהלך חמש מאות שנה ושמא דמנין נזירות קביל עליה כמנין פרסאות לחומרא ולא מצינן לפרושי להקל ואין להקשות אם כן היה לו [לומר] מנין סוף העולם דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמו שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום אבל אין לפרש ולומר דקאי ופריך למאי דמסיק מיניה דכיון דטעמא הוי משום דהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך לכך צריך לפרש דקאי אמתני' ומשני באתרא דלא מני פרסה דליכא למימר דכמנין פרסה קביל עליה ופריך ולהוי כל אוונא ואוונא כמנין מהלך ימים שעד סוף העולם קביל עליה נזירות מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי כו' הרי זה נזיר לעולם כו' אלמא נזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן למילתיה לקולא למימר הריני נזיר שלשים יום וכשיער ראשי דקאמר כלומר אריכא לי האי מילתא (דקאמר) כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שיער ראשי ומשני כל מילתא דאית ליה קצבתא לא קתני פירוש האומר הריני עד סוף העולם אית להו קצבתא דמהלך העולם חמש מאות שנה [ואם] נזירות במנין קביל עליה ה''ל לפרש להדיא אחרי שיש להם מנין ולכך י''ל דחד נזירות קביל עליה אבל שיער ראשי ועפר הארץ וחול הים אין להם קצבה ומנין [רוצה] לומר דבמנין שיער ראשו קביל עליה נזירות ומה שלא פירש לפי שלא ידע מנין השיער: והתניא. בניחותא שיש חילוק בין קיצבתא ובין לא קיצבתא כל ימי חייו או נזיר לעולם אין לו קיצבה שאינו יודע ימי חייו וה''ז נזיר לעולם כאבשלום ומיקל ומביא ג' בהמות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לעיל (דף ד:) אפי' ק' שנה ואפילו אלף שנה ומסתמא לא יחיה כל כך וה''ל כל ימי חייו [ואפ''ה] חלוק בדינו דאין זה נזיר לעולם כאבשלום להקל אלא נזיר עולם נזיר ארוך עד יום מותו וא''ת כיון [דמחלק] מתניתא [בין דלית ליה] קיצבתא לאלף שנים דאית להו קצבתא א''כ גם במתניתין יהיה נזיר ארוך עד יום מותו כמו באלף שנים וי''ל דשאני הכא דאמר הריני נזיר אלף שנים ולא אמר מכאן משמע נזירות ארוך קביל עליה אבל במתניתין אמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע טפי אריכא ליה מילתא כמכאן ועד סוף העולם [מלומר] דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העולם ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מילתא דאית ליה קיצבתא [למילתא דלית ליה קיצבתא] דשלשה עניני נזיר [יש] אמר כשיער כעפר כחול נזיר לעולם נזירות אחר נזירות ומגלח כל שערו בין נזירות ומביא קרבנותיו אמר כל ימי חייו נזיר לעולם [הרי זה] נזיר לעולם כאבשלום ולא לגלח לגמרי אלא להקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומביא ג' בהמות אמר מאה שנה או אלף שנה הרי זה נזירות ארוך עד יום מותו ואינו לא מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו: הואיל כו'. ואינו יומי מובדל זו מזו וי''ל דנזירות קביל עליה שאין אוונות מובדלות זו מזו ופריך גבי כו' יום אחד מדקרי ליה יום אחד משמע להבדילו מיום קאתי א''כ מהלכין הימים ומובדלים גם הם ומשני הכי קאמר יממא וליליא חד יומא פי' הערב שלפני היום לענין שבת ויו''ט ולא לאפוקי מיומא דבתריה קאתי אלא כל הימים נוגעים זה בזה: שאני התם דקתני הריני נזיר אחת. דמשמע ליה דקאי ארישא דקתני הריני נזיר אחת גדולה או אם אמר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם כיון דאמר הריני נזיר ואחת. אריכא ליה ואמרינן דאריכא ליה מילתא כמכאן ועד סוף העולם ואמוראי קמאי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף העולם אאחת: הריני נזיר ויום אחד. וסמך נזיר בדיבורו אצל היום ואצל השעה הוי כאילו אמר הריני נזיר ונזיר יום אחד או נזיר שעה או נזיר מחצה שלא היה יכול לקרב תיבת נזיר יותר אצל מחצה שלא היה יכול לומר הריני נזיר ומחצה דלא משמע מידי על מה מחצה על כן אמר נזיר אחת ומחצה וחשוב כאילו פירש ונזיר ומחצה פירוש חצי נזירות ואם אמר בפירוש הריני נזיר יום אחד ואפילו שעה אחת הוי נזיר שלשים יום שאין נזירות ליום אחד וכל שכן לשעה הלכך הוי נזיר שתים: הריני נזיר ויום א' הכא הוא דאין נזירות ליום א'. פי' דחשבינן ליה כאילו אמר הריני נזיר ונזיר יום א' ואילו אמר הריני נזיר ונזיר יום אחד ואין נזירות ליום אלא ל' יום להכי מני תרתי נזירות אבל אמר הריני נזיר ושעה אחת כאילו אמר נזיר שעה אחת למנין ל' (ואחד) דס''ד דדי לנו מאותה שעה לעשות יום ומצרפינן בהדי ל' יום ויהיה ל''א יום קמ''ל כיון דיש להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם: ואי תנא שעה אחת משום דלא נחית לדוקא. פי' דבר שאינו יכול להיות שאין נודרין שעות וכיון שיש להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ''ה הוי קמ''ל דבכולהו נזיר שתים: הריני נזיר שלשים . [יום] ושעה אחת. ומעתה לא קיימא דבור דנזיר אשעה והוי נזירות ל''א יום שאין הנזירות לשעות ומאותה שעה נעשה יום והוי כאילו אמר הריני נזיר שלשים ואחד יום דודאי חייל עליה ל''א יום דיום אחד מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל''א יום והוא הדין אם אמר הריני נזיר שלשים (יום) ויום אחד דלא הוה נזיר אלא ל''א יום כיון שהפסיק בתיבת ל' דארישא קאי אלא דנקט אחד מן הדינין וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר לעיל הריני נזיר ושעה אחת והוא הדין שיש לחלק ארישא דמתניתין דקאמר הריני נזיר ויום אחד: לא שנו אלא דאמר ל''א יום. פי' [אז] לא הוי נזיר אלא ל''א יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים לפי שייתר בלשונו ב' פעמים יום וכדמפרש ואזיל דסבר לה כר''ע וק''ק דבמתניתין לא קתני האי לישנא ל''א יום אלא ל' ושעה אחת וי''ל דבמתניתין פירש לישנא דסליק היינו הרייני נזיר [ושעה] אחת (יום) והוא הדין דברישא נמי כי אמר הריני נזיר ויום אחד דהוי נזיר שתים [אי אמר] הריני נזיר [ל'] ויום אחד דהפסיק בתיבת שלשים בינתיים דלא הוי נזיר אלא שלשים ואחד יום ואהא קאמר רב לא שנו שאינו מפרש להדיא ודייק ליה מדיוקא: לא את הבור כו'. שאינו בכלל בית וצריך מוכר זה ליקח לו דרך לבור מן הלוקח שמכר לו בעין יפה ולא שייר לעצמו: אין צריך ליקח לו דרך. דבעין רעה מוכר ושייר לעצמו דרך: חוץ מאלו וכו'. שייתר בלשונו שבלאו הכי לא מכר את הבור אלא לשייר לעצמו דרך קמיכוין: הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר לעולם ומגלח אחת לשלשים יום. פירוש נזירות הרבה קיבל עליו כעפר הארץ וכחול הים ומגלח ביום שלשים ומביא קרבנותיו: אין זה מגלח אחת לשלשים יום. פירוש רבי סבירא ליה דנזירות מרובה קביל עליו עד יום מותו עד שיאמר בפירוש נזירות כדמסיק ואי זהו מגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים:

נזיר ז ע"ב - טקסט הדף

דף ז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד