נזיר טו ע"ב

אבא שאול אומר אפי' לא סיפר קודם הרגל מותר לספר אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת ל' מ''ט דאבא שאול לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן דלמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבילות ז' דרבנן אבל בנזיר דאורייתא לא אלא רב דאמר כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ''ט דר' יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו ממאי ודלמא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא ומי סבר ר' יוסי הכי והתניא ר' יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה ואח''כ ראו אע''פ שמטמאין משכב ומושב למפרע פטורין מלעשות פסח שני מאי למפרע מדרבנן הכי נמי מיסתברא דאי ס''ד מדאורייתא אמאי פטורין מלעשות פסח שני לעולם אימא לך טומאה דאורייתא תהום דזיבה התירו ואף רבי אושעיא סבר למפרע מדרבנן דתניא רבי אושעיא אמר (אבל) הרואה זב בשביעי שלו סותר את שלפניו ואמר ליה ר' יוחנן לא נסתור אלא יומו מה נפשך אי סתר כולהו סתר אי לא סתר לא נסתור ולא יומו אלא אימא לא נסתור ולא יומו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

אבא שאול אומר ונחלק בשנים על תנא קמא:

א. אפילו לא סיפר קודם הרגל, מותר לספר אחר הרגל, שהרגל מבטל גזירת שלשים לגמרי ואפילו שלא סיפר לכבוד הרגל -

שכשם שקיום מצות אבלות של שלשה ימים קודם הרגל מבטלת גזירת שבעה, ואינו חוזר להשלים שבעה אחר הרגל ואף על פי שלא גילח ערב הרגל, שהרי אסור היה בגילוח מפני גזירת שלשים שלא בטלה -

כך קיום מצות אבלות של שבעה קודם הרגל מבטלת גזירת שלשים ואף על פי שלא גילח ערב הרגל. ^[1]

וכלל אבא שאול בלשונו מחלוקת נוספת על תנא קמא.

ב. כי לדעת תנא קמא: רק רגל החל ביום התשיעי הוא המבטל את גזירת שלשים, אבל אם חל הרגל ביום השמיני אינו מבטל, כיון שעדיין לא החלה גזירת שלשים.

ולאבא שאול: אפילו קיום מצות שבעה בלבד קודם הרגל שלא החל היום השמיני קודם הרגל, אף היא מבטלת גזירת שלשים, וכדמפרש טעמא ואזיל לדעתו, שכבר בסוף יום השביעי בערב הרגל התחילה גזירת שלשים.

מאי טעמא דאבא שאול במחלוקתו השניה על תנא קמא?

וכי לאו משום דקסבר יום השביעי מיום שקבר את מתו, עולה מקצת היום הראשון לכאן לגזירת שבעה, ומקצתו השני לכאן לגזירת שלשים, ונמצא שהתחיל בגזירת שלשים קודם לרגל, ולכן מתבטל הוא על ידי הרגל. ^[2]

ורב כאבא שאול הוא סובר, ולכן הוא אומר ש"יום שבעים עולה לכאן ולכאן".

ודחינן: דילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול - שיום אחד עולה לכאן ולכאן - אלא באבילות ^[3] שהיא דרבנן, ^[4] אבל בנזיר דאורייתא - לא. ^[5]

אלא רב הסובר - יום אחד עולה לכאן ולכאן - דאמר כרבי יוסי.

דתניא: רבי יוסי אומר:

א. אשה שראתה דם הרי היא "נדה", וטמאה שבעת ימים, וטובלת בליל שמיני, והיא טהורה.

לאחר שבעה ימים מתחילת ראייתה, הרי היא עומדת ב"אחד עשר ימי זיבה", וכך הוא דינה באותן הימים: אם ראתה בימים אלו שלוש ראיות בשלשה ימים רצופים זה אחר זה, הרי היא "זבה גדולה", ודינה, שהיא סופרת שבעה נקיים, וביום השביעי היא טובלת ונטהרת בהערב שמש של יום השביעי, וביום השמיני הרי היא מביאה את קרבנותיה, ועד שלא הביאה את קרבנותיה הרי היא "מחוסרת כפורים" שאסורה לאכול בקדשים.

אם ראתה דם יום אחד בלבד או שני ימים הרי זו "זבה קטנה", וצריכה היא להיות "שומרת יום כנגד יום", דהיינו, צריכה היא לספור יום אחד נקי בלבד, וביום זה שהוא יום השימור הרי היא טובלת, והיא נטהרת בהערב שמש של אותו יום.

ב. אין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא אלא אם כן ראוי הוא לטבול באותו יום ולהיטהר בהערב שמש, ^[6] וכן אסור הוא באכילת הפסח, וטמא שלא היה ראוי להקריב את פסחו בארבעה עשר לחודש ניסן, הרי הוא נדחה לפסח שני ביום ארבעה עשר באייר.

שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה את הפסח בשני שלה [היינו ביום השימור] שחל בערב הפסח ואפילו קודם שטבלה, ואחר כך באותו יום ראתה דם.

הרי זו אינה אוכלת לערב את הפסח שהרי טמאה היא כיון שלא היה יום השימור נקי, ואולם פטורה היא מלעשות פסח שני, כי בשעת שחיטת הפסח ראויה היתה לטבול ולהיטהר בהערב שמש.

מאי טעמא דרבי יוסי, והרי משראתה באותו יום דם נמצא שלא שימרה יום בנקיות, והיתה טמאה [הצריכה יום שימור אחר] בשעת זריקת דם הפסח, ולמה אינה חייבת בפסח שני? וכי לאו משום "מקצת היום - ששימרה בשני עד שראתה - ככולו" וכאילו עבר כל יום השימור בנקיות.

ולפיכך אינה טמאה למפרע מתחלת היום כאילו לא שמרה עדיין יום כלל, אלא "מכאן ולהבא משעה שראתה בשני היא מטמאה", ואנו מחשיבים את מקצתו השני של אותו היום כיום של טומאה הצריך שימור ביום שלמחרת. ^[7]

ונמצאת שיטת רב כרבי יוסי, וכדעתו אמרה לשמעתיה. ^[8]

תמהה הגמרא: ומי סבר רבי יוסי הכי ש"מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא הוא מטמא"!?

והתניא: רבי יוסי אומר:

הרואה זיבה פעם אחת, אין זה אלא כטומאת קרי בעלמא, וטובל ונטהר בהערב שמש.

הרואה שתי ראיות הרי זה סופר שבעה נקיים ואינו צריך קרבן.

זב בעל שלש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים, וביום השמיני הוא מביא קרבן, ועד שלא הביא קרבנו הרי הוא מחוסר כפורים, ואסור לאכול בקדשים.

זב בעל שתי ראיות הטעון ספירת שבעה נקיים, שטבל ביום השביעי אחר שספר בנקיות את מקצת היום, ושחטו וזרקו עליו את הפסח בשביעי -

וכן שומרת יום כנגד יום, ששימרה מקצת היום וטבלה ושחטו וזרקו עליה את הפסח ביום השימור -

ואחר כך ראו זה זיבה וזו דם -

אף על פי שמטמאין משכב ומושב - כדין זב וזבה ^[9] - למפרע משעה שטבלו.

הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני ואפילו אם לא טבלו קודם שראו. ^[10] הרי שסובר רבי יוסי שלמפרע הוא מטמא, ואילו לפי מה שנתבאר לעיל בין זב ובין שומרת יום כנגד יום אין מטמאין אלא מכאן ולהבא, כיון שמקצת היום שספרו בנקיות עולה להם ליום שלם!?

ומשנינן: מאי למפרע שאמר רבי יוסי שהם מטמאים משכב ומושב - מדרבנן בעלמא הוא!

ואין זה אלא לענין טומאת משכב ומושב, אבל לענין חיוב בפסח שני אין הם טמאים אלא מכאן ולהבא. ^[11]

הכי נמי מסתברא שאינם טמאים למפרע אלא מדרבנן:

דאי סלקא דעתך מדאורייתא טמאים הם למפרע, אמאי פטורין מלעשות פסח שני!?

דוחה הגמרא את ההכרח מיניה וביה בכוונת רבי יוסי שאינו מטמא למפרע אלא מדרבנן:

כי לעולם אימא לך טומאה למפרע מדאורייתא הוא, ודקשיא לך אם כן למה פטורים הם מלעשות פסח שני, אימא לך: טומאת התהום דזיבה הותרה, ^[12] כלומר: הציץ שעל ראשו של הכהן הגדול מרצה על טומאת הגוף כשהטומאה אינה ידועה, ואף זו טומאה שאינה ידועה היתה בשעתה כי מי ידע שיראו וייסתר מנינם. ^[13]

ואף רבי אושעיא סבר בביאור דברי רבי יוסי שאמר "למפרע" דהיינו מדרבנן.

דתניא: רבי אושעיא אומר:

אבל ^[14] הרואה זוב [זיבה] ביום השביעי שלו אחר שעבר מקצת היום, הרי זה סותר את כל שבעת הימים שלפניו.

ואמר ליה רבי יוחנן: לא נסתור אלא יומו שראה בו בלבד!?

והוינן בה על דברי רבי יוחנן: והרי מה נפשך!?

אי סתר - אם סותרת הראיה ואפילו לאחר שספר את מקצת היום - אם כן כולהו סתר [צריכה היא לסתור את כל הימים] -

ואי לא סתר - כיון שכבר ספר את מקצת היום ו"מקצת היום ככולו" - אם כן לא נסתור ולא יומו, כלומר: אין הוא צריך לסתור אף את אותו היום שראתה בו, לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה, וראיה של עכשיו אינה אלא כראיה ראשונה של זב שאינה אלא כקרי בעלמא!? ^[15]

אלא אימא כך הוא שאמר רבי יוחנן: לא נסתור ולא יומו, כלומר לא יסתור כלל!

הערות

^[1] א. לשון "מצות שלשה ומצות שבעה" נתבאר על פי המפרש. ב. ביאור כוונת אבא שאול בדמיונו נתבאר על פי רש"י במועד קטן יט ב [כפי שהביאו הריטב"א שם]: כשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה אע"פ שלא גילח ערב הרגל, שהרי אינו יכול לגלח מדין גזירת שלשים [שלא בטלה], כך מצות וכו"'. ואולם הריטב"א שם כתב שפירוש זה אינו נכון, כי אין למדים אפשר משאי אפשר, כי רגל המבטל גזירת שבעה לא בא לעולם להפסיק איסור גילוח, ולכן פירש באופן אחר, ראה שם.

^[2] א. ענין שבעה ושלשים דומה לנזירותו ונזירות בנו, כי בשניהם יש לנו להחשיב יותר את כל היום האחרון לימים שעברו, מאשר לימים שיבואו. ב. בתוספות מועד קטן יט ב ד"ה אתיא, הביאו שתי שיטות, אם יכול לגלח ביום העשרים ותשע, כי יום השביעי עולה לשני ימים למנין שביעי ושמיני, או "דלא אמרינן שיהא יום שבעה לשני ימים לענין שלשים יום". ובשיטה מקובצת כאן ד"ה משום, כתב "ובירושלמי דייקינן כיון דשביעי עולה לכאן ולכאן, לא ימנה אלא כט, כדאמרינן הכא בנולד לו בן עד שבעים שמגלח ביום מאה, ולא משני מידי; ולי נראה דלא קשה דשלשים יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא במועד קטן דיליף פרע פרע מנזיר, ואי אמרת דיום שביעי עולה לשני ימים, לא משכחת שלשים לעולם".

^[3] מהתוספות נראה שאין הם גורסים: אבילות שבעה, וכן הוא מוכרח לפי שיטת התוספות שעיקר הנידון הוא אם סוף היום עולה לאחריו, והיה לגמרא לומר "אבילות שלשים".

^[4] מלבד יום הראשון שהוא דאורייתא, כדכתיב "ואחריתה כיום [אחד] מר".

^[5] א. כתבו התוספות: אבל בנזירות דאורייתא דדרשינן מקרא דבעינן שלשים יום, לא אמרינן דמקצת יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ב. אם תאמר: הרי עיקר דברי רב נאמרו לענין קרבנות הנזירות שרק מדרבנן צריך הוא להקריבם ביום המאה ואחד וכפי שנתבאר לעיל, ואם כן נמצא שאף רב לא דיבר אלא לענין דרבנן! ? זה אינו, שתחילת דינו של רב הוא, שנזירות בנו - שהיא ביסודה דאורייתא - מתחלת ביום השבעים ומסתיימת ביום התשעים ותשע, ואין זה אלא משום שיום השבעים עולה לכאן ולכאן, ולכן דברי רב הם בדאורייתא, וראה קרן אורה.

^[6] ועל כיוצא בו אמרו: "שוחטין וזורקין על טמא שרץ", שאף הוא אינו צריך אלא טבילה והערב שמש, ודבר זה במחלוקת הוא שנוי, אלא שסוגיית הגמרא כאן כשיטה זו.

^[7] לפי הסבר הגמרא בשיטתו של רבי יוסי, הוא הדין במי שהיא זבה גדולה וספרה שבעה נקיים ואחר כך ראתה באותו יום, שאנו אומרים מקצת היום ככולו, וראיה שראתה לאחר שעבר מקצת היום בנקיות אינו סותר למפרע את ספירתה, אלא כראייה חדשה היא והיא צריכה שימור יום אחד בלבד כדין שומרת יום כנגד יום, וכפי שמבואר בהמשך הסוגיא ; אלא שלענין פסח אין שייך לדון בדין זה, כיון שמחוסרת כפורים היא ואסורה לאכול את הפסח, וממילא אינה יכולה להקריבו, וכדלקמן בזב בעל שלש ראיות.

^[8] התוספות הוסיפו ביאור בדמיון דין זה לדינו של רב: "אלמא דיום שני זה, מקצת יום חשבינן ליה יום טהור דליהוי שימור ליום שאתמול, הילכך שחיטה וזריקה בטהרה היה [לאו דוקא, אלא שהיה כטמא שרץ], ומקצתו חשבינן ליה יום טומאה, דליהוי יום מחר שימור להאי מקצת יום, אבל רבנן פליגי ומטמאי למפרע, וחשבינן זה היום ככולו טמא כיום של אתמול, ורב דאמר כרבי יוסי, ואע"ג דהכא נמי היה סברא לחשיבת יום ככולו טמא כיום שלפניו, כסברא דרבנן, אפילו הכי רבי יוסי מחשיבו לכאן ולכאן והיינו כסברת רב".

^[9] הזב והזבה - בין גדולה ובין קטנה - מטמאין את משכבם ומושבם שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם.

^[10] א. לקמן מפרשת הגמרא דין זה, שהוא תמוה לכאורה, כי היות ומטמא למפרע למה פטורים הם מלעשות פסח שני. ב. הטעם שנקטה הברייתא זב בעל שתי ראיות ולא בעל שלש ראיות, כי הזב בעל שלש ראיות הרי הוא מחוסר כפורים שאסור בקדשים, ואינו ראוי להקריב קרבן פסח כיון שיהא אסור באכילתו לערב, וכדלעיל בזבה גדולה. ובתוספות ביארו עוד מה שלא נקטה הברייתא זב בעל שלש ראיות בשמיני שלו [היינו, שאם שחטו וזרקו עליו בשמיני שלו ושוב ראה זוב, שהוא פטור מלעשות פסח שני], כיון שבזה אין שייך לומר "ומטמאין משכב ומושב למפרע", היות וביום שמיני אינו מטמא למפרע.

^[11] שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, לחייבה להביא פסח שני.

^[12] כן הגיה רבי בצלאל אשכנזי; ופירשו התוספות מה היא טומאת התהום של מת, כגון שבשעת שחיטת פסח ישב על אבן אחת, ולא נודע כלל שקבר תחתיו, ואחר שחיטה נודע לו שנטמא בקבר התהום. ובפירוש הרא"ש כתב: כל טומאת ספק קרי ליה טומאת התהום, כמו שהתהום מכוסה, ואין אדם יודע מה יש בו.

^[13] ראה סוגיית הגמרא בפסחים פ ב שהיא נושאת ונותנת בדין זה אם הציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה.

^[14] התוספות הביאו כאן מדברי רש"י בפסחים שכתב, שאינו יודע על מה קאי רבי אושעיא שאמר "אבל".

^[15] התוספות הביאו מגמרא פסחים פא א שמקשה בסגנון זה: אי קסבר למפרע הוא מטמא אפילו כולהו נסתור, ואי מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא לסתור - והכל עולה לדבר אחד.

אבא שאול אומר: אפילו לא סיפר שערו קודם הרגל — מותר לספר אחר הרגל, וטעמו: שכשם שמצות שלשה שאם נהג שלושה ימים של אבילות לפני החג מבטלת את גזירת שבעה ואינו צריך להשלים לשבעה ימי אבילות לאחר הרגל — כך מצות שבעה שנהג אבילות ביום השביעי מבטלת גזירת שלשים.

ומציעים: מאי טעמא [מה הטעם] של אבא שאול? — לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור] שיום שביעי עולה לכאן ולכאן, שנחשב כסוף שבעה, והתחלת שלושים וכדברי רב? ודוחים: אין זו ראיה לשיטתו, שכן דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] אבא שאול שניתן להחשיב יום לכאן ולכאן אלא באבילות שבעה שחיובה הוא דרבנן [מדברי סופרים], אבל בנזיר שחיובו דאורייתא [מן התורה] — לא!

אלא רב שאמר — כשיטת ר' יוסי אמר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום, אשה שראתה דם יום אחד (או שניים) בימי זיבתה (שלא בזמן נידתה), ושומרת עצמה בטהרה יום שלאחר מכן, ואם לא תראה דם טובלת וטהורה, ששחטו וזרקו עליה (עבורה) דם קרבן פסח ביום שני שלה (יום ששמרה כטהרה)

ואחר כך ראתה דם — הרי זו אינה אוכלת את קרבן הפסח, שטמאה היא, ואולם פטורה היא מלעשות פסח שני (כדין מי שלא הקריב פסח ראשון), כיון שבזמן ששחטו את קרבן הפסח עליה טהורה היתה, אף שלאחר מכן נטמאה ולא היתה יכולה לאכול בפסח, מכל מקום קיימה את מצוות ההקרבה.

ונברר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי, לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור] שמקצת היום ככולו? שאותו חלק מן היום שהיתה טהורה בו נחשב כיום שלם, וכאילו היתה טהורה כל היום. ודוחים: ממאי [ממה, מנין] יודע אתה שזה טעמו? ודוחים: אין מכאן ראיה לשיטת רב, שכן ודלמא [ושמא] משום דקסבר [שר' יוסי סבור] מכאן ולהבא הוא מטמא, שכך הוא דין הזבה: שטומאתה ביום השני אינה מתחילה אלא מזמן שראתה דם, וקודם לכן אינה טמאה, ולכן באותו זמן ששחטו את הקרבן טהורה היתה.

על כך מקשים: ומי סבר [והאם סבור] ר' יוסי הכי [כך], שסיבת הדבר שפטורה מפסח שני הריהי משום שרק מכאן ולהבא היא מטמאת?

והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת], ר' יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות, שלאחר שתי ראיות הוא מטמא, וצריך להמתין שבעה ימים נקיים עד שיטהר, ששחטו וזרקו עליו (עבורו) דם קרבן הפסח ביום השביעי לימים הנקיים, וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה (עבורה) את קרבן הפסח, ואחר כך ראו הזב — זוב, והאשה — דם נידה, אף על פי שמטמאין משכב ומושב למפרע — פטורין מלעשות פסח שני. הרי מפורש לדעת ר' יוסי שטומאה זו חלה למפרע, ולא מכאן ולהבא. ואם כן מוכרחים לומר שהטעם שפוטרם מקרבן פסח שני הוא מפני שמקצת היום ככולו, וחלק היום לפני שנטמאו, בו זרקו עליהם כהלכה את הדם, נחשב להם כיום שלם.

ודוחים: מאי [מה] שאמר ר' יוסי בברייתא שמטמאים למפרע — הוא רק מדרבנן [מדברי חכמים], ואולם לדעתו מדין תורה טומאתם היא רק מזמן הראיה ולהבא. ומעירים: הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר כדעת ר' יוסי, ומדוע, דאי סלקא דעתך מדאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטמאים למפרע מדין תורה] אמאי [מדוע] פטורין מלעשות פסח שני? הלא טמאים היו!

ומשיבים: אין מכאן ראיה, כי לעולם אימא [אומר] לך שטומאה זו למפרע דאורייתא [מן התורה] היא, אלא אפשר להסביר באופן אחר: טומאת תהום של זיבה התירו. שכן למדנו שבפסח הותרה טומאה בלתי ידועה ("טומאת תהום") של מת — שאם הביא אדם קרבן ולאחר מכן נודע שנטמא במת, בטומאה שלא היתה ידועה לאיש (כמו התהום, המכוסה מעין כל) אינו צריך להביא שוב קרבן פסח. ואפשר לומר שר' יוסי סבור שהוא הדין גם לטומאת זיבה, שכיון שבשעת ההקרבה היה המקריב טהור ואי אפשר היה לדעת שתבוא שוב זיבה ותטמאנו — הרי גם זה בגדר טומאת התהום, ולכן יצאו ידי חובתם.

א ומעירים: ואף ר' אושעיא סבר שלדעת ר' יוסי טומאת זוב למפרע מדרבנן [מדברי סופרים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אושעיא אמר: (אבל) הרואה זב (זיבה) בשביעי שלו, ביום השביעי משבעת הימים הנקיים שמנה — סותר את שבעת הימים הנקיים שמנה לפניו וצריך למנות שוב שבעה נקיים. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא נסתור [יסתור] אלא יומו, שאינו צריך למנות אלא יום נקי אחד נוסף.

על דברי ר' יוחנן תוהים: מה נפשך [מה רצונך, דעתך, לומר] בענין זה? אי סתר [אם הוא סותר] על ידי ראיה זו, כדין זב שרואה ראיה בתוך שבעה נקיים, אם כן צריך להיות שכולהו סתר [את כל הימים כולם סותר], ולא יום זה בלבד. אי לא סתר [אם אינו סותר] שאין זה נחשב כראיית זוב בתוך שבעה נקיים, אלא כראיה ראשונה של זיבה חדשה — לא נסתור [יסתור] כלל וגם לא את יומו! ומה טעם לדברי ר' יוחנן שיסתור רק יום אחד? אלא אימא [אמור], תקן את דברי ר' יוחנן, שכך אמר: לא נסתור [יסתור] כלל ואף לא את יומו, שתיחשב לו ראיה זו כראיה ראשונה של זוב אחר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abba Shaul says: Even if he did not cut his hair before the pilgrimage Festival, it is permitted for him to cut his hair after the pilgrimage Festival. His reasoning is that just as the mitzva of three voids the rabbinic decree of seven, as was taught before; so the mitzva of seven voids the rabbinic decree of thirty. Since he completed the observance of the seven days of mourning before the Festival, he need not observe the thirty days of mourning.

The Gemara asks: What is the rationale of Abba Shaul for his opinion that if he observed seven days of mourning before the Festival commenced the thirty-day mourning period is voided? Isn’t it because he holds that the seventh day counts for here and there, i.e., the seventh day is considered both the end of the seven days and the start of the thirty days of mourning, so he had already begun observing his thirty days of mourning before the start of the Festival? This ruling may be the basis for the ruling of Rav. The Gemara rejects this: This does not support Rav, since perhaps Abba Shaul was saying his ruling that the same day counts for both here and there only with regard to the mourning of seven days, which is by rabbinic law, but with regard to a nazirite, whose obligation is by Torah law, he would not say so.

Rather, Rav spoke in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: A woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge is a woman who discharges blood for one or two days at a time when she does not expect her menstrual period. The case under discussion is one where she experienced a discharge for one day and they slaughtered a Paschal offering and sprinkled the blood for her on her second day, after she immersed in a ritual bath. At that point, it is unclear whether she will remain clean of discharges for the remainder of the day, in which case she is retroactively pure from the time she immersed and may eat the Paschal offering at night, or whether she will experience a discharge of blood during the day, in which case her immersion is retroactively invalid and she was impure the entire time.

And after that, she saw blood, thereby retroactively clarifying that at the time the Paschal offering was slaughtered she was unfit to partake of it. The halakha is that she may not eat from the Paschal lamb due to her ritual impurity, but she is exempt from observing the second Pesaḥ, which is observed by those who did not sacrifice the Paschal offering on the first Pesaḥ. The reason is that since she was pure when they slaughtered the Paschal offering on her behalf, she has fulfilled the obligation of the offering, despite the fact that she became impure and was unable to eat the offering.

The Gemara clarifies this: What is the rationale of Rabbi Yosei for his opinion that she is exempt from observing the second Pesaḥ? Isn’t it because he holds that the legal status of part of the day is like that of an entire day? Since she was pure for part of the day, it is considered as though she was pure the entire day. The Gemara rejects this: From where do you know that this is the rationale? Perhaps it is because Rabbi Yosei holds that one becomes impure from now and onward. He holds that the impurity of a zava starts only from the moment she had a discharge of blood, but she is ritually pure up to that point, so she was ritually pure when they slaughtered the offering for her.

The Gemara questions this explanation: And does Rabbi Yosei hold in accordance with this ruling that she is impure only from that moment onward?

But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says: With regard to a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] who has had two sightings of discharge, for whom they slaughtered a Paschal offering and sprinkled its blood on the seventh, and final, day of impurity, and similarly, with regard to a woman who observes a clean day for a day, for whom they slaughtered a Paschal offering and sprinkled its blood, and afterward they saw their respective discharges, although they render objects designed for lying and sitting impure retroactively, they are exempt from observing the second Pesaḥ. This is proof that Rabbi Yosei holds that their ritual impurity applies retroactively, rather than from the moment of discharge onward. It must be that the reason why they are nevertheless exempt from observing the second Pesaḥ is that part of the day is like the entire day, and the part of the day before they became impure, during which the blood of the Paschal offering was sprinkled for them, is considered a whole clean day.

The Gemara responds to this attempted proof: What is the meaning of Rabbi Yosei’s statement that the ritual impurity applies retroactively? It means that the ritual impurity applies retroactively by rabbinic law. However, by Torah law, the zav or zava is impure only from the time of the new sighting and onward. The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is Rabbi Yosei’s opinion, as, if it enters your mind that they become ritually impure retroactively by Torah law, why are they exempt from observing the second Pesaḥ if by Torah law they were impure at the time the offering was slaughtered?

The Gemara responds: This is no proof, since actually, I could say to you that this retroactive impurity is by Torah law, and the reason they are exempt from observing the second Pesaḥ is that the Sages permitted impurity of the deep of ziva. The halakha is that in the case of a Paschal offering, an unknown impurity of the dead, called the impurity of the deep, is permitted. In a case where one brought his offering and later became aware that he had contracted impurity from a corpse, if this source of impurity was unknown to everyone, he is not required to observe the second Pesaḥ. The Gemara suggests that Rabbi Yosei may hold that the same halakha applies to the impurity of a zava as well: Since the owner of the offering was pure when it was brought and could not have known that she would become impure due to discharge later that day, it is similarly considered an impurity of the deep, and she has therefore fulfilled her obligation.

§ The Gemara points out: And even Rabbi Oshaya holds that, according to Rabbi Yosei, the fact that a zav renders objects designed for sitting or lying impure retroactively is only by rabbinic law in this circumstance. As it is taught in a baraita that Rabbi Oshaya says: In a case of one who sees gonorrhea-like discharge on his seventh clean day, this negates the clean days that preceded it and starts his seven days anew. And Rabbi Yoḥanan said to him that it should negate only its own day, i.e., he should require only one additional clean day.

The Gemara expresses surprise: Whichever way you look at Rabbi Yoḥanan’s statement, it is difficult. If this discharge negates clean days just as the case of a zav who had a discharge during his seven days, it should negate all his clean days, not only the last one. If it does not negate clean days, since it is not considered a discharge within his seven days but rather, as the first sighting of a new ziva, it should not negate any of it, and not even its own day. What, then, is the logic of Rabbi Yoḥanan’s ruling that it negates a single day? Rather, say instead that Rabbi Yoḥanan said as follows: It does not negate at all, and not even its own day, since this discharge is considered to be the first of a new series.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"ט דאבא שאול. דבשלמא מצות ג' מבטלת גזרת ז' משום דנהג מצות ג'. אלא מצות ז' אמאי מבטלת גזירת ל' הא אכתי לא נהג דין ל':

משום דקסבר ז' עולה לכאן ולכאן תחלתו עולה למנין ז' וסופו עולה למנין ל'. הרי נהג דין ל' (ובכו"ש) דייקינן כיון דז' עולה לכאן ולכאן לא ימנה אלא כ"ט כדאמר הכא בנולד לו בן ביום ע' דמגלח ביום ק' ולא משא מידי. ולי נראה דלא קשה דל' יום לגיהוץ ולתספורת אסמוכה אקרא במ"ק דיליף פרע פרע מנזיר. ואי אמרת דיום ז' עולה לב' ימים לא משכחת לה ל' לעולם:

אבל בנזיר דאורייתא לא. ואע"ג דפרישית לעיל דרב לא בא לעקור נזיר' דאורייתא אלא לאוקימי אדאורייתא מ"מ נזי' יש לו עיקר מן התורה וראוי להחמיר בו יותר מבאבלות שאין לו עיקר מן התורה:

הרי זו אינה אוכלת דטמאה היא. מ"ט דר' יוסי דכיון דראתה סותרת ואיגלאי מלתא דטמאה היתה בשעת שחיטת הפסח ואמאי פטורה מלעשות פסח שני:

לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו. ומכאן ולהבא מטמא משעת ראיה ואילך ולא סתרה למפרע וחשוב יום ב' כב' ימים ותחלת היום עולה לה לשיעור וכשראתה אח"כ הוי ביום א':

ומי סבר ר' יוסי. דמכאן ולהבא מטמא:

אע"פ שמטמאין משכב ומושב למפרע וכו' אלמא קסבר למפרע הוא מטמא:

מדרבנן. רבנן החמירו לסתור למפרע אבל מדאורייתא מכאן ולהבא הוא מטמא:

לא דטומא' זיבה בתהום התירו. כלו' ה"נ מסתברא דקאמר ליתא דמצינא לדחויי דלעולם מדאוריי' מטמא למפרע ואפ"ה פטורה מלעשות פסח שני משום דבשעת שחיטת הפסח היה הדבר עומד בספק אם תראה ואמרי' בכיצד צולין דטומאת התהום התירו בפסח. כל טומאת ספק קרי ליה טומאת התהום כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו. ומי' מסקי' התם דלא התירו טומאת התהום אלא למת בלבד וכך היא הלכה למשה מסיני:

א"ל ר' יוחנן ולא לסתור אלא יומו. פי' יום הראיה. מתמה תלמודא אי סותר יומו ליסתיר כולהון כדאיתא בנדה ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם:

ה"ק ולא לסתור ולא יומו. כלו' אף יומו לא ליסתור דסל מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא היא מטמא א"ל ר' אושעיא [ר"י] סבר כותיך:

מ״ט דר׳ יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו פירש אף על גב דאם תראה בו ביום תהי׳ טומאה למפרע דמצטרפות הראוין אפ״ה כיון דהתחילה לספור מקצת יום שני בטהרה כאלו אמרתי דמי ואותו היום עולה מקצתו לשיעור דאתמול ואע״ג דאיגלאי מילתא דהות טמא כדבעי׳ למימר לקמן דטומאה זיבה בתהום היתירו ומקצתו מצטרף לראיות דזבה דילמא דמתני׳ דיום שבעי׳ שהי׳ סופר לנזירותו כי ילדה בו ביום איגלאי מילתא דההיא יומא דנזירות היה דמשעתא דנולד לו בן חלה עליו נזירות בנו ואפ״ה כיון דסיפר תחילתו לשם נזירותו עולה לו מקצתו הראשון לנזירותו ומקצתו האחרון לנזירות בנו:

ודילמא משום דקסבר ר׳ יוסי מיכן ולהבא היא מטמא פי׳ ומש״ה נפטרה ידי פסח שטהורה היתה ואפי׳ טהרות שנגעה למפרע באותו היום טהורות ופליג בהא ארבנן דרבנן סברי אם ראתה בו ביום טמא למפרע:

ומי סבר ר׳ יוסי הכי והתניא ר׳ יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקן עליו בשביעי שלו וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו עליהן ואח״כ ראו אע״פ שהן משכב ומושב למפרע פטורין מלעשות פסח שני פי׳ רבי׳ ברוך זצוק״ל זב שראה שתי ראיות וספר אם לא ראה שוב בשביעית שלו טהור ובאותן שבעת ימים שספר אינו מטמא בהן משכב ומושב אבל אם ראה בשביעי טימא למפרע משכב ומושב בכל אותן שבעת ימים ונ״ל ששגגה גדולה היא לו דע״כ לא פליג ר׳ יוסי ארבנן אלא בטהרות דיום שביעי משום דעבד ליה שימור במקצתו וקסבר דמיכן ולהבא הוא מטמא אם ראה ביום שביעי ולא לטמא למפרע טהרות שנגע בו ביום דומיא דיום שני דשומרת יום דמקצתו הוי שימור אבל כל ששת הימים בין ראה ביום השביעי בין לא ראה טמאים הן שאפי׳ אם יעמוד שנה ולא יטבול מטמא משכב ומושב וטבילה לא חזיא אלא ביום שביעי דהוי מקצתו שימור אבל ששת הימים מי יטהרם והא לית להו שימור ולא חזיא לטבילה ולא פליגי אלא ביום שביעי דזב דדמי ליום שני דשומרת יבם:

אבל הרואה זב בשביעי שלו סותר את שלפניו בפ׳ כיצד צולין מייתי׳ לה ואמר המורה לא ידענא אהיכא קאי ובריש מס׳ זבין תנן הרואה קרי יום שלישי לספירת זובו בש״א סתר שני ימים שלפניו ובה״א לא סתר אלא יומו כו׳. עד ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו ברואה קרי אבל אם ראה זב אפילו יום שביעי סתר את שלפניו פי׳ דוקא קרי אינו סותר אלא יומו בלבד אבל אם ראה זב אפילו ביום שביעי סתר כל ח׳ וצריך למנות עוד שבעת נקיים ותניא בסיפרא זאת תורת הזב ואשר יצא ממנו שכבת זרע מה הזב סותר בזב אף ש״ז סותר בזב או מה זב סותר את הכל אף ש״ז סותר את הכל ת״ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד בלבד יכול אף במימי רגליו יהו סותרין בזה ת״ל זאת:

שכשם שמצות שלשים מבטלת שבעה. דבהא מודית שאם עברו השלשים קודם הרגל שאפילו לא רחץ ערב הרגל מותר לרחוץ ברגל. כך גזרת שבעה מבטלת גזרת שלשים. תוספי הרא"ש ז"ל:

מאי טעמא דאבא שאול לאו משום דקסבר יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. פירוש יום שביעי שהוא ערב הרגל עולה לו למנין שבעה ולמנין שלשים. ויש מפרשים תחלת שביעי עולה לתשלום שבעה ושאר היום מתחיל דין שמיני והוי כאלו מנה שמנה וכיון שהתחיל במקצת גזרת שלשים לפני הרגל בטלו כולם. ודחיק ודילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבלות שבעה דרבנן הוא. פירוש דמן התורה אין אבלות אלא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר. אבל בנזירות דאורייתא לא אמר. (כלום) כלומר לא אמרינן תרי מקצת היום. ולא הוה מצי לאיתויי מתני' דאייתינן בפרקא קמא במי שנזר שתי נזירות דאם גילח יום ששים חסר אחת יצא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן. דלבר (פזיא) פדא לא הוי משום דתרי מקצת היום ככולו אלא משום דיום שלשים אינו צריך להמנות למנין ראשון. ולרב מתנא נמי לא דמי דהתם עולה בראשו להשלים נזירות ראשון ומתחיל נזירות שני. אבל במתניתין לא אמרינן שיום הלידה יעלה ליום הלידה ולימי נזירות בנו. ולהכי אייתי דאבא שאול דאית ליה מקצת היום ככולו טפי משאר תנאי. שיטה:

משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן. תחלתו עולה למנין שבעה וסופו עולה למנין שלשים הרי נהג דין שלשים. ובירושלמי דייקינן כיון דשביעי עולה לכאן ולכאן לא ימנה אלא כ"ט כדאמרינן הכא בנולד לו בן עד שבעים דמגלח ביום מאה. ולא משני מידי. ולי נראה דלא קשה דשלשים יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא במועד קטן דיליף פרע פרע מנזיר. ואי אמרת דיום שביעי עולה לשני ימים לא משכחת לה שלשים לעולם:

אבל בנזירות דאורייתא לא. ואף על גב דפרישית לעיל דרב לא בא לעקור נזירות דאורייתא אלא לאוקמי אדאורייתא. מכל מקום נזירות יש לו עיקר מן התורה וראוי להחמיר בו יותר מבאבילות שאין לו עיקר מן התורה. הרא"ש ו"ל בפירושיו:

מאי טעמא דר' יוסי. דהא הוה לן למימר דאיגלאי מלתא דלא ספרה כלל. לאו משום דקסבר מקצת היום. ודחינן ממאי ודילמא היינו טעמא דר' יוסי דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא. פירוש וכי שחטו וזרקו עליה הויא טהורה ממש. משום דמכי התחיל יום שני קצת וקבלה טהרה מטומאה דאתמול וכי הדרא חזיא מטמאה מכאן ולהבא ולא למפרע. דלא בעינן שתהא טהורה כל היום ולא צריך למיהוי מקצת היום ככולו. אבל היכא דבחושבנא דיומי תליא מלתא כגון בנזירות לעולם אימא לך דלא אמרינן מקצת היום ככולו. שיטה:

ורב דאמר כר' יוסי. ממאי דילמא לאו היינו טעמא דר' יוסי משום מקצת היום ככולו אלא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא מראייה ואילך אבל למפרע לא. וכיון דבשעת שחיטה הות טהורה הלכך הות פטורה מלעשות פסח שני ולא (הוא) הוה טעמא משום מקצת היום ככולו. ואכתי רב דאמר כו'. ואמר לן ר' דהכי דאמר רב וז"ל דמכאן ואילך דמקשה ומי סבר ר' יוסי הכי. לא קא מיירי אלא לפרוכי למאי דקאמרינן דילמא קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא מטמא ולא משגח לתרוצי רב דאמר כמאן. ואף על גב דאיכא לפרושי ר' יוסי קסבר שינויי דחיקו נינהו. פירוש:

אלמא מדקתני למפרע מקצת היום ככולו לית ליה. דאי ככולו מכי מני ו' נקיים וכי ראה אחר כך הויא כראיה ראשונה של זב ויטבל בערב ויטהר כבעל קרי. אלא לא אמרינן ככולו הלכך אפילו טבל משכבות ומושבות של אחר טבילתה טמא שהרי סותר מניינן. וכן משומרת יום פריך. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

כל טומאת ספק קרי לה טומאת התהום כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו. ומיהו מסקינן התם דלא התירו טומאת התהום אלא למת בלבד וכך היא הלכה למשה מסיני. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל וז"ל: לעולם אימא לך כו' וטומאת התהום דזבה התירו. כלומר לעולם אימא לך מטמא למפרע מן התורה והא דפטורין משום דהני ראיות בז' שלו ובשמיני שלה הויא כטומאת התהום כלומר טומאת ספק שבשעה שטבלו לא היו יכולין לידע שיראו אחרי כן שעל ידי כן באה להם טומאה למפרע. וגבי נזיר ועושה פסח גמירי דהותר להם טומאת התהום פרק כיצד צולין. והא דתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מפרש לה התם למעוטי מאי:

רש"י ד"ה אבא שאול (בסופו). גזירת גלוח וכיבוס. עי' מו"ק (כג א) תד"ה כל:

רד"ה לעולם אימא לך (בסופו). ודמי לעובר ברה"ר כו'. ל"י אמאי דקדק לומר ברה"ר. דנ"פ דאפילו ברה"י נמי דכיון דודאי טומאה היא מ"ל רה"ר ומ"ל רה"י. וכן הביא רש"י בפסחים (פ ב) במשנה מהתוספתא "אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית כו'" ע"ש ובית הוה רה"י:

תד"ה סותר את שלפניו. דכתיב וספר לו ז' ימים לטהרתו. כצ"ל:

אבא שאול אומר כו' מצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים . כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת ז' לגמרי כך מצות ז' כיון שנעשו קודם הרגל שוב הרגל מבטל גזירת ל' לגמרי גזירת ל' גלוח וכיבוס: מ''ט דאבא שאול. דאמר דיום ז' מבטלת גזירת ז' ול' והא לא שימר עדיין מיום ל' כלום קודם הרגל אפי' יום אחד דבשלמא לת''ק דאמר שמנה היינו משום דיום שמיני עולה למנין ל' אלא לאבא שאול מ''ט לאו משום דקסבר דיום שביעי עולה לכאן ולכאן למנין ז' ולמנין ל' וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת ל' דמי ומש''ה מתבטלת: אלא באבילות דרבנן. דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבל נזירות דאורייתא בחושבנא דיומי דל' יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) יהיה לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני שלה. שכבר ראתה ביום שמיני עד שלא ראתה ביום תשיעי שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בג' ימים ג' ראיות ותהא זבה: ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת. בפסח דטמאה היא ואע''ג דאינה אוכלת פטורה מלעשות פסח שני דאכילת פסחים לא מיעכבא: מ''ט דר' יוסי. דפטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דיום שני שהוא תשיעי ככולו דמי והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה והכא נמי לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו: דילמא. האי דקאמר ר' יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא משום דקסבר דכשהיא רואה מכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא ומשום הכי פטורה דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה טהורה הואי ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן: ומי סבר ר' יוסי. דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא: זב בעל שתי ראיות. בין ביום אחד בין בשני ימים כדאמרי' התם (ב''ק דף כד.) תלה הכתוב את הזב בראיות דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו ואת הזבה בימים דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג': בשביעי שלו. שאין בין זב רואה שתים לרואה ג' אלא קרבן שבעל ג' מונה ז' ומביא קרבן ובעל ב' מונה ז' ואין מביא קרבן להכי נקט בעל שתי ראיות ושומרת יום משום דלאו בני קרבן נינהו דעל הנך דבני קרבן לא מצי למשחט עלייהו בשביעי משום דלא מצו אכלי פסח בערב דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו כדקי''ל (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא מיהא מדקתני מטמא משכב ומושב למפרע דלא הוי טעמא דר' יוסי משום דמכאן ולהבא הוא מטמא וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני דה''ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרי' ביה מקצת היום ככולו ומש''ה פטורין: לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא ולאו טעמא דר' יוסי משום דמקצת היום ככולו ודקאמר למפרע מטמא מדרבנן הוא דקאמר ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן פטורין מלעשות פסח שני: דאי ס''ד מדאורייתא. מטמאין למפרע אפי' אמרת מקצת היום ככולו אכתי אמאי פטורין והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם טמאה מדאורייתא הואי: לעולם אימא לך. דטמאין למפרע מדאורייתא וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו ל' ולזו ל' הוי מקצת היום ככולו והכא אע''ג דמדאורייתא מטמא למפרע אמאי הקילו בה היינו טעמא דטומאה דתהום דזיבה התירו דכיון דבההיא שעתא דנשחט אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה ולא יצא לחוץ אהני בה מקצת היום ככולו דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי ואית דמפרשי טומאת התהום בזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו משום הכי קרי לה טומאת תהום דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו: ואף רבי אושעיא סבר. דרבי יוסי לא אמר דמטמא למפרע אלא מדרבנן: ומהדר אהא דאמר לעיל מאי למפרע מדרבנן: אי סתר. דלמפרע טמאה כולהו לסתור דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל: אלא אימא ולא לסתור אפילו יומו. משום דמכאן ולהבא מטמאה ולמפרע הויא טהורה ממש: ואמר ליה. רבי יוחנן

אבא שאול אומר אפילו לא סיפר ערב הרגל מותר לספר אחר הרגל. פליג את''ק דסבר דרגל מבטל בכל [ענין] ופליג באחריתי שכשם שמצות [ג'] מבטלת גזירת ז' כך מצות ז' מבטלת גזירת ל' ופליג את''ק דמצריך ח' לאו משום דקסבר יום ז' עולה לו למנין שבעה ומקצתו עולה למנין ל' אע''פ שעומד באמצע אבילות: אלא באבילות דרבנן. דמן התורה אינו אבל אלא יום ראשון כדכתיב. ואחריתה כיום מר אבל בנזירות דאורייתא דדרשינן מקרא דבעינן ל' יום לא אמרי' דמקצת יום עולה לו לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני. שחל בערב פסח ושחטו עליה הפסח ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת בלילה בפסח לפי [שהיא] נטמאה ופטורה מלעשות פסח שני דבשעת שחיטה טהורה היתה: מאי טעמא דר' יוסי (הגלילי) לאו משום מקצת היום ככולו. ומכאן ולהבא היא מטמאה. (דאתמול) נמצא כי בשעת שחיטה וזריקה היתה טהורה גמורה דמכאן ולהבא היא מטמאה ולא למפרע וכי הדרא חזיא מטמאינן לה מכאן ולהבא ולמחר תעשה שימור גמור למקצת יום זה שנטמאת אלמא דיום שני זה מקצת יום חשבינן ליה יום טהור דליהוי שימור ליום שאתמול הילכך שחיטה וזריקה בטהרה היה ומקצתו חשבינן ליה יום טומאה דליהוי יום של מחר שימור להאי מקצת יום אבל רבנן פליגי ומטמאי למפרע וחשבינן זה היום ככולו טמא [כיום] של אתמול ורב דאמר כר' יוסי ואע''ג דהכא נמי היה סברא לחשיבת יום ככולו טמא כיום שלפניו כסברא דרבנן אפ''ה ר' יוסי מחשיבו לכאן ולכאן והיינו כסברת רב וזו שכתוב בספרים ודילמא משום דקסבר לא גרסינן ליה דאי לאו הכי מה מהני שאינו מטמא למפרע: זב בעל שתי ראיות. דאילו בעל שלשה לא חזי למיכל [לאחר דראה שלישית] עד יום ח' שיביא קרבנותיו וביום ח' לא מצי למינקט ואח''כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דמיום ז' ואילך פסק מסתירה ומשכב ומושב דמאתמול שאחר הטבילה עד הנה טהורין ואפי' ראה היום ביום ח' לא מטמא למפרע: אע''פ שמטמאין משכב ומושב למפרע. ואפילו טבל בשביעי משכבות דלאחר טבילה טמאין סתר מניינו והרי הוא כתחילתו דכתיב וספרה לה שבעת ימים והרי אין כאן ז' ימים ומדקתני בשמירת יום למפרע טומאה אלמא לא אמר מקצת יום ככולו וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ומשני למפרע מדרבנן אבל מן התורה טהורה: הכי נמי מסתברא וכו'. ודחי אימא לך טומאת התהום דזיבה התירו כלומר אימא לך שמטמאין למפרע מדאורייתא ופטורין לעשות פסח שני דהלכה למשה מסיני דטומאה דמת הותרה לעושי פסח והאי תנא ס''ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי הפסח: התהום. פי' דבשעת שחיטה ישב על אבן אחת ולא נודע כלל שקבר תחתיו עד אחר שחיטה נודע לו שניטמא בקבר התהום וכן הכא לא ידע אדם בשעת שחיטה אם אחרי כן תראה ותסתור להיות טמאה וטומאת התהום [התירו] לעושי הפסח ונזיר: ואף רבי אושעיא. קאי אשינויא דלמפרע דרבנן: אבל הרואה זוב. פי' [רש''י] בכיצד צולין (פסחים ד' פא.) לא ידעינן אהיכא קאי: סותר את שלפניו כו'. ספורים שספר וצריך למנות ז' ימים אחרים: [א''ל ר''י לא נסתור אלא יומו] יחזור ויספור יום אחד והוינן בה במילתא דר' יוחנן אי סתר כולהו בעי למיסתר דכתיב וספרה לה ז' ימים לטהרתה שלא תהא טומאה מפסקת בינתים בפרק כיצד צולין גרס [אי קסבר למפרע הוא מטמא אפילו כולהו נסתור] ואי מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא נסתור דהרי היא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי''ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא: ה''ק לא יסתור ולא יומו. כלומר אפי' יומו לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו לו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה: א''ל. פי' ר' אושעיא לר' יוחנן רבי יוסי סבר כוותך השתא מסיק דרבי אושעיא ס''ל אליבא דר' יוסי דמטמא למפרע היינו מדרבנן:

נזיר טו ע"ב - טקסט הדף

דף טו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד