נזיר כג ע"א

ומתניתין כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מיפר את שלה ושלו קיים:
מתני' האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים ה''ז סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות:
גמ' ת''ר {במדבר ל-יג} אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר''ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר {ויקרא ה-יז} ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא עונו מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ''ו איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה על דבר זה ידוו הדווים וכל הני למה לי צריכין דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא כפרה וסליחה משום דמעיקרא לאיסורא איכוון אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלהיתרא איכוין לא בעי כפרה וסליחה ואי איתמר הדא דאיכא איסורא אבל אשה דהפר לה בעלה דהתירא לא תיבעי כפרה וסליחה ואי איתמר הני תרתי הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להון בכפרה וסליחה דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא לא סגי ליה בכפרה וסליחה קמ''ל דלא שנא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב {הושע יד-י} כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר''ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם מי דמי אנן קאמרינן חדא דרך הכא שני דרכים אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין אמר רבי יוחנן כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר {בראשית יג-י} וישא לוט {בראשית לט-ז} ותשא אשת אדוניו את עיניה [את עיניו] {שופטים יד-ג} כי היא ישרה בעיני וירא {בראשית לד-ב} וירא אותה שכם בן חמור את כל ככר הירדן {משלי ו-כו} כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי כלה משקה {הושע ב-ז} אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי והא מינס אניס תנא משום רבי יוסי בר רב חוני למה נקוד על וי''ו {בראשית יט-לג} ובקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע ומאי הוה ליה למיעבד מאי דהוה הוה נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא: דרש רבא מאי דכתיב {משלי יח-יט} אח נפשע מקרית עוז

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ומתניתין מיירי כגון דאמר לה בלשון שאלה: "הריני נזיר ואת" - מאי? ולא תלה את נדרו בנדרה, ומשום הכי מיפר את שלה, ושלו קיים.

מתניתין:

האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים שהיא אסורה בהם, הרי זו סופגת את הארבעים. ^[1]

הפר לה בעלה את נדר נזירותה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, ונתכוונה לאיסור והיתה שותה ביין ומטמאה למתים, בכל זאת אינה סופגת את הארבעים, כי אף שהיא נתכוונה לעשות איסור, הרי עלה בידה דבר היתר.

רבי יהודה אומר:

אם אינה סופגת את הארבעים כלומר: אם אין בה חיוב מלקות ארבעים של תורה, בכל זאת הרי היא סופגת מכת מרדות מדרבנן מפני שנתכוונה לאיסור. ^[2]

גמרא:

תנו רבנן:

כתיב: [במדבר ל יג] "ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום, אישה הפרם וה' יסלח לה" -

במה הכתוב מדבר שהיא צריכה סליחה: באשה שהפר לה בעלה את נזירותה, והיא לא ידעה שהיפר לה ^[3], ועברה על נזירותה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה.

וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה, ואמר:

ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר שהוא איסור ועלה בידו בשר טלה שהוא היתר, וכאשה זו שנתכונה לאיסור ועלה בידה היתר, טעון הוא כפרה וסליחה -

המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ואף עלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה שטעון הוא כפרה וסליחה.

כיוצא בדבר אתה אומר, וכן אתה למד קל וחומר מהאמור בפרשת "אשם תלוי" הבא על הספק:

א. מי ששגג בדבר שחייב עליו כרת, כגון שחשב על חלב שהוא שומן ואכלו, ונתברר שחלב הוא, הרי הוא חייב חטאת.

ב. ואם לא נודע לו בודאי שחלב היה אלא שנסתפק לו אם חלב הוא או שומן, הרי זה מביא אשם תלוי כדי להגן עליו מן היסורים, עד שיוודע לו בוודאי אם חלב היה או שומן, ואם חלב היה יביא חטאת.

ג. דעת רש"י והתוספות בכריתות דף יז, שאין חיוב אשם תלוי אלא במי שבשעת האכילה היה סבור ששומן הוא, אבל אם נסתפק לו כבר בשעת האכילה שמא חלב הוא אין לו כפרה באשם תלוי; ויש ראשונים שחולקים על זה וסוברים שאף באופן זה יש לו כפרה באשם תלוי. ^[4]

ד. נחלקו תנאים בחיוב אשם תלוי, אם חייבה התורה אפילו כשהספק הוא על חתיכה אחת אם חלב או שומן היא, [והוא נקרא: "חתיכה אחת"], או שלא חייבה התורה, אלא אם כן ודאי חלב ושומן לפניו, והספק הוא אי זה חלב ואיזה שומן, [והוא נקרא "חתיכה משתי חתיכות"]; ובגמרא כריתות יז ב נחלקו האמוראים בטעם החילוק.

כתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן" -

והרי אתה למד: ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה שהיה סבור בשעת אכילתו שהיתר הוא, ועלה בידו בשר חזיר כגון שעלה בידו חתיכה, ספק של שומן היא ספק של חלב היא אמר קרא: "ונשא עוונו".

מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה! ^[5]

איסי בן יהודה אומר:

"ולא ידע ואשם ונשא עוונו", ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון שנודע לו שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת ולא ידע אם חלב או שומן - אמר קרא: "ונשא עוונו". ^[6] המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה!

על דבר זה ידוו [לשון: "על זה היה דוה לבנו"] הדווים [שיש להם לב לדוות]. ^[7]

ומפרשינן: וכל הני - שלושת האופנים שנזכרו לעיל - למה לי!?

צריכין! ^[8]

דאי תנא גבי אשה שהפר לה בעלה ולא ידעה שהיא צריכה סליחה וכפרה, הייתי אומר: התם הוא דבעיא כפרה וסליחה, משום דמעיקרא לאיסורא איכוון [שנתכוונה בתחילה לאיסור].

אבל כשעלה בידו חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלהיתירא איכוון [שנתכוין מתחילה להיתר] שהיה חושב בשעת אכילתו שהוא של שומן ^[9] לא בעי סליחה וכפרה.

קא משמע לן!

ואי איתמר הדא היינו אשם תלוי, משום דאפשר איכא איסורא, אבל אשה דהפר לה בעלה, דודאי היתרא הוא, הייתי אומר שלא תיבעי כפרה וסליחה.

ואי איתמר הני תרתי - כלומר: אשה שהיפר לה בעלה ואשם תלוי בחתיכה אחת - הוה אמינא: ^[10]

הני תרתי הוא דסגי להון בכפרה וסליחה [שני אלו בלבד די להם בסליחה וכפרה] משום דלא "איקבע איסורא", לא נקבע כאן איסור ודאי.

אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא, ^[11] הייתי אומר דלא סגי ליה בכפרה וסליחה.

קא משמע לן דלא שנא [אין הבדל ביניהם], ובכולם יש לו סליחה וכפרה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" ומשמעות הכתוב היא, שהצדיק והפושע הולכים שניהם בדרך ה', ובכל זאת הפושע נכשל בו? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן ואכלום כדי לילך בדרכי ה', אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה.

זה שאכלו לשום מצוה עליו הכתוב אומר: "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה, עליו הכתוב אומר: "ופושעים יכשלו בם". ^[12]

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:

וכי להאי - לזה שאכלו לשום אכילה גסה - "רשע" קרית ליה ["רשע" אתה קורא אותו] כלומר: וכי פושע הוא!? והרי נהי דלא עביד מצוה מן המובחר משום שאכלו "אכילה גסה", פסח כלומר: מצות פסח מיהא קא עביד [הרי עשה]!? ^[13]

אלא: משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו, לזה שנתכוין לאשתו נזדמנה לו אשתו מפני שנתכוין לדבר מצוה, ולזה הרשע שנתכוין לאחותו נזדמנה לו אחותו. ^[14]

זה שנזדמנה לו אשתו עליו הכתוב אומר: "וצדיקים ילכו בם".

וזה שנזדמנה לו אחותו, עליו הכתוב אומר: "ופושעים יכשלו בם".

ומקשינן עלה: מי דמי ענין זה לאמור בפסוק!? אנן קאמרינן חדא דרך, כלומר: הפסוק מדבר על צדיק ופושע ההולכים באותה דרך, הצדיק הולך והפושע נכשל, ואילו הכא - במשל - הולכים הם בשני דרכים, זה בא על אשתו וזה בא על אחותו!?

כתיב [בראשית יט ל]: ויעל לוט מצוער [אחר הפיכת סדום] וישב בהר ושתי בנותיו עמו וגו', וישב במערה הוא ושתי בנותיו. ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ [סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול]. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו, ונחיה מאבינו זרע. ותשקין את אביהן יין בלילה הוא, ותבוא הבכירה ותשכב את אביה, ולא ידע בשכבה ובקומה. ויהי ממחרת, ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי, נשקה את אבינו יין גם הלילה ובואי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע. ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין, ותקם הצעירה ותשכב עמו, ולא ידע בשכבה ובקומה.

אלא: משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן - הבנות - שנתכוונו לשם מצוה ליישב את העולם, עליהן הכתוב אומר: "וצדיקים ילכו בם".

ואילו הוא שנתכוין לשום עבירה, עליו הכתוב אומר: "ופושעים יכשלו בם". ^[15]

ומקשינן: ודילמא הוא - לוט - נמי לשום מצוה איכוין, שהרי לא מצינו שהיה שטוף בזימה!?

אמר רבי יוחנן:

אכן שטוף היה בזימה, כי כל הפסוק הזה - [בראשית יג י] "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה וגו'" - על שם עבירה של עריות נאמר:

"וישא לוט", כמו שנאמר [בראשית לט ז] במעשה אשת פוטיפר ויוסף הצדיק: "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי".

"את עיניו", כמו שנאמר [שופטים יד] אצל שמשון: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים. ויעל ויגד לאביו ולאמו וגו' ועתה קחו אותה לי לאשה. ויאמר לו אביו ואמו, האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים. ויאמר שמשון אל אביו, אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני". ^[16]

"וירא", כמו שנאמר: [בראשית לד ב]: "וירא אותה - את דינה בת יעקב - שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אותה ויענה".

"את כל ככר הירדן", כמו שנאמר [משלי ז]: "כי בעד אשה זונה בעד ככר לחם".

"כי כלה משקה", כמו שנאמר [הושע ב]: "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי".

ואכתי מקשינן: אף שלוט בעל עבירה הוא, והא מינס אניס [אנוס היה] במעשה זה, ואיך אתה קורא אותו "פושע"!?

ומשנינן: תנא בברייתא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו " [ולא ידע בשכבה] ובקומה" של בכירה? לומר: שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ^[17]

ומאי הוי ליה למיעבד, והרי מאי דהוה הוה [ומה היה לו לעשות אחר שלא נודע לו אלא לאחר מעשה]!?

ומשנינן: נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא [לערב הבא לא היה לו לשתות יין].

^[18] דרש רבא בענין לוט ושתי בנותיו:

מאי דכתיב [משלי יח יט]: "אח נפשע מקרית עוז ומדינים [כמו מדנים] כבריח ארמון"?

הערות

^[1] בגמרא לעיל כא ב נתבאר, שמשנה שאינה צריכה היא, ולא נכתבה אלא אגב ששנינו בסיפא: "היפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים", לכן שנינו ברישא "סופגת את הארבעים", והסיפא נצרכה כדי להשמיענו, שאף על פי שנתכוונה לאיסור, מכל מקום אינה לוקה, כן כתבו התוספות כאן [ונדפס לעיל כ ב; וראה בתוספות לעיל כא ב ד"ה לעולם, שכתבו בנוסח אחר קצת, ראה שם]. אלא שבגמרא שם מבואר, דכל זה אם תמצי לומר ש"בעל מיעקר עקר", אבל אם בעל "מיגז גייז" וכמסקנת הגמרא שם, יש לפרש את המשנה שהיא עוסקת במי שהיפר לה בעלה, וקא משמע לן שהבעל "מיגז גייז" ולכן סופגת היא את הארבעים, וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות, וב"באר משה" תמה על התוספות מכח זה.

^[2] התוספות [נדפסו בתחילת הפרק] הביאו, שמכת מרדות היא בלי מנין אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו; וכתבו התוספות, שמספקא לרבי, אם אף כאן היא לוקה כן, כי אפשר שהיות והיא לוקה על מה שעברה, שמא דוקא ארבעים ולא יותר כמלקות של תורה, ולא אמרו שמכין אותו עד שתצא נפשו אלא כשאין רוצה לקיים; ולפי הצד שהיא סופגת ארבעים מדרבנן, צריך לפרש את לשון המשנה "אם אינה סופגת את הארבעים" על דרך שנתבאר בפנים.

^[3] א. שאם ידעה למה צריכה היא סליחה וכפרה לכפר, תוספות. ב. מצינו בפרשת מטות בפסוק קודם, בענין הפרת האב לנדרי בתו [ל ו]: "וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה", ומצינו עוד פסוק קודם: [שם פסוק ט] "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה"; ובפירוש הרא"ש תמה למה לא הביאו ממקראות אלו, ועוד למה לי שלש מקראות, וראה מה שביאר שם. וראה ברש"י על התורה שהביא מהספרי דרשה דומה על הפסוק "וד' יסלח לה כי הניא אביה אותה".

^[4] א. ברש"י שם יז ב ד"ה אכל, כתב את הטעם משום שמזיד הוא, ולפי טעם זה אף חטאת אינו מביא לכשיודע לו שחלב היה; והתוספות שם [יז א ד"ה ספק] כתבו את הטעם משום שאינו "שב מידיעתו", [ולפי זה אפשר שאינו פטור אלא מאשם תלוי, כיון שאינו שב מכח ידיעת הספק, אבל מחטאת לכשיודע לו שחלב היה, הרי הוא חייב, כי מידיעת ודאי הרי הוא שב] ; ודעת רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות כב ב, שאף באופן זה הוא חייב אשם תלוי, וכן מוכח מדברי המפרש בסוגייתנו; ויתבאר עוד מזה בהערות בהמשך הענין.

^[5] א. דעת התנא קמא של הברייתא היא, שחיוב אשם תלוי בא אפילו על חתיכה אחת "וזה הוא שאמר: "כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן". ב. אין להוכיח מלשון הברייתא "מה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה" שחיוב אשם תלוי הוא באופן שהיה חושב בשעת האכילה שהוא היתר, ולא שהיה ספק בידו [ולהוכיח כדעת רש"י ותוספות] ; כי אף החולקים מודים שגם בכי האי גוונא חייב הוא, ולענין מה שאנו באים ללמוד, עדיף לברייתא ללמוד ממי שחטא חטא קל שהיה טועה לומר שהוא שומן, ולא ממי שהיה לו ספק בשעת אכילתו. ב. דברי הגמרא צריכים ביאור, כי מה יש ללמוד מאשם תלוי שאין ללמוד מחטאת, והרי הן החטאת והן האשם טעם החיוב אחד הוא: שאכל בשר חזיר וחשב שהוא בשר טלה, אלא שהחטאת היא כאשר ודאי עלה בידו בשר חזיר, והאשם הוא כאשר ספק הוא בידו. ובפשוטו צריך לומר שלהחמיר הענין באה הברייתא, שאנו רואים מאשם תלוי שהחמירה התורה כל כך על השוגג שהוא צריך כפרה, עד שחייבתו התורה אפילו כשאין הדבר ברור לו שעשה עבירה כלל; או אפשר שכוונת הברייתא היא, משום שלשון "ונשא עוונו" לא מצאנו אלא באשם תלוי ולא בחטאת.

^[6] א. כתבו התוספות, שלדעת איסי בן יהודה, אם לא היתה אלא חתיכה אחת אינו חייב אשם תלוי דבעינן "חתיכה משתי חתיכות"; וראה בזה ב"קרן אורה" בד"ה ואי. ב. בתוספות שלפנינו כתוב: "איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עוונו", ומהר"ב רנשבורג הגיה בדבריהם "והוא לא ידע ואשם ונשא עוונו" והוא אותו מקרא שהביא תנא קמא, וכן הבין ב"קרן אורה"; ואולם הרא"ש מפרש ששתי מקראות הן, אך בפשוטו התוספות לא סבירא להו כן, דלפי זה אף איסי בן יהודה מודה שחייב אף על חתיכה אחת וזה הוא המקרא הראשון, אלא שהביא מקרא מיוחד על שתי חתיכות, והרי התוספות כתבו שאיסי בן יהודה סובר שאינו חייב אלא על חתיכה משתי חתיכות, ואולם ראה מה שכתב ב"אורח מישור".

^[7] א. רש"י קדושין פא ב. ב. כתבו התוספות בדרך רמז: "ידוו" ראשי התיבות "ידע ואשם ונשא".

^[8] ביאר ב"קרן אורה" ד"ה ואי, דהצריכותא הראשונה [בין הפרה ואשם תלוי] היא על הפסוקים למה נצרכו, והצריכותא מחתיכה אחת לשתי חתיכות היא לבאר מה בא איסי בן יהודה להוסיף, ראה שם, והובאו דבריו לקמן בהערה; [ואולם לדעת הרא"ש - שהובא לעיל - המפרש שאיסי בן יהודה למד ממקרא אחר, אם כן הכל הוא צריכותא על הפסוקים, וכן מפורש בלשון הרא"ש].

^[9] וכדאיתא בברייתא: "מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה".

^[10] כתב ב"קרן אורה" ד"ה ואי: ויש לדקדק בהך צריכותא דחתיכה אחת ושתי חתיכות, דעל כרחך לאו אקרא קאי, דהא ליכא בתרוייהו אלא חד קרא; וצריך לומר דקאי על איסי בן יהודה דמה הוסיף בזה דמוקי לקרא בשתי חתיכות; לזה משני, דקא משמע לן דסגי בסליחה וכפרה אפילו בשתי חתיכות, ותמה מזה על התוספות, שכתבו, דאיסי בן יהודה סובר "דבעינן" חתיכה משתי חתיכות, אלא כוונת איסי בן יהודה לומר ש"אפילו" בחתיכה משתי חתיכות מתכפר לו, ראה שם. ואולם גם לפי מה שביאר צריך ביאור: הרי איסי בן יהודה לא בא ללמד דיני אשם תלוי שהוא מכפר אפילו בחתיכה משתי חתיכות, שזה אינו הנידון כאן, אלא הנידון הוא ללמוד מחיוב אשם תלוי למי שנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, ולענין זה הרי אין מוסיף איסי בן יהודה במה שלמד מחתיכה משתי חתיכות, כי אדרבה יותר יש ללמוד מחתיכה אחת שעשה עולה קטנה, מאשר ללמוד מחתיכה משתי חתיכות שעשה עולה גדולה יותר, וצריך תלמוד.

^[11] פירש המפרש "דכמזיד דמי", והיינו שהמפרש סובר כדעת אותם ראשונים שמביא אשם תלוי אפילו אם כבר נסתפק לו בשעה שאכל אם חלב או שומן הוא, ואפילו היו לפניו שתי חתיכות ואכל אחת מהן אף שידע שאחת מהן היא אסורה לו, וזה דומה למזיד ומכל מקום די לו באשם, [וצריך ביאור לשיטתו האיך יפרש את לשונו של איסי בן יהודה: "מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה" דמשמע שהוא היה מתכוין להיתר! ?]. ואולם לדעת רש"י ותוספות, שאם נסתפק לו בשעת אכילה אינו מביא אשם תלוי, אם כן בהכרח שכוונת הגמרא היא, שרק אם לא נודע לו שהיתה שם בודאי חתיכה של איסור אז יש לו כפרה, אבל אם נודע לו אחר האכילה שהיו שם שתי חתיכות והאחת היתה ודאי של איסור אז אין לו כפרה, וסברא זו צריכה ביאור, כי מה איכפת לן אם אחר שאכל נסתפק לו על "חתיכה אחת", לבין אם נסתפק לו על "חתיכה משתי חתיכות", והרי הוא לא ידע מכל זה בשעת אכילתו, ולמה לא ייסלח לו! ? וראה ב"קרן אורה" ד"ה ואי. ועוד, הרי אם נודע לו בודאי שאותה חתיכה שאכל היתה של חלב הרי יש לו כפרה שמביא חטאת, ואטו נאמר שאם נודע לו שאחת מהחתיכות היתה של חלב אז אין לו כפרה! ? וראה ב"קרן אורה" ד"ה ואכתי. ואולי יש לפרש, שהוא ידע שיש לפניו שתי חתיכות אחת של חלב חאת של שומן, והוא טעה וחשב שהחתיכה שאוכל היא של שומן, והיה מקום לומר שהיות ויודע הוא שיש כאן אחת של חלב, יותר היה צריך ליזהר ולבדוק שמא זו היא של חלב.

^[12] בפשוטו נראה, שאפילו אם נאמר שהאוכל לשם אכילה גסה לא קיים את מצות ה', משום זה לבד אין שייך לקרותו "ופושעים יכשלו בם", כי הלשון משמע שלא די שלא הלך בדרך ה' אלא אף נכשל בה. [והיה מקום לפרש על פי מה שכתבו האחרונים - ראה "בית הלוי" חלק ג סימן נא אות ג - שמלבד המצוה על הגברא לאכול מן הפסח, עוד יש מצוה על הקרבן שיתאכל, ונמצא שאם אוכל לשם אכילה גסה, אם כן גרם שלא נתקיים דין הקרבן שיתאכל, וזה הוא "ופושעים יכשלו בם", שהרי זה כמי שהפסיד את הקרבן; אלא שיש להסתפק אם לענין מצות הקרבן שיתאכל, יש חסרון במה שאוכלו לשום אכילה גסה, ראה שם היטב ב"בית הלוי"]. ואולם בטורי אבן ראש השנה כט א נראה שאם לא קיים את מצות ה' אף זה נקרא "ופושעים יכשלו בם", ראה שם.

^[13] א. ביארו התוספות בשם רבינו תם: "אכילה גסה" האמורה כאן, היינו שאין נפשו קצה באוכל, אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון; אבל אם נפשו קצה באוכל אין זו אכילה כלל. ואם תאמר: אם כן למה לא פירשה הגמרא את הפסוק במי שאכל אכילה גסה שאינה אכילה כלל! ? ראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" אות נג, והביא בציונים אות יח שהרא"ש אכן דחה דברי רבינו תם מכח קושיא זו. ב. רבינו עקיבא איגר ציין לדברי ה"טורי אבן" בראש השנה כט א, שהקשה: מדאמר רבי יוחנן: "אחד אכלו לשום מצוה", אם כן משמע שהשני לא אכלו לשום מצוה, ואם כן הרי לדעת ריש לקיש עצמו [פסחים קד א] "מצוות צריכות כוונה", ואם כן הרי פושע ורשע הוא; וראה מה שייסד שם מכח זה, הובאו דבריו בקיצור ב"ארזי הלבנון" אות נא; וראה עוד ב"בית הלוי" חלק ג סימן נא אות ג, מה שכתב ביישוב קושיית ה"טורי אבן".

^[14] נתבאר על פי מהרש"א בהוריות י', ראה שם.

^[15] א. בהמשך הענין מקשה על כך הגמרא: הרי היה אנוס! ? ב. ביארו התוספות, שאפילו למאן דאמר [סנהדרין נח ב] גוי מותר בבתו, מכל מקום כבר פירשו האומות את עצמן מעריות בדור המבול, והראיה שהוצרכו להשקותו יין, תוספות שבעין יעקב. ג. ב"עיון יעקב" ביאר שכל הדוגמאות שהביאה הגמרא שייך בהם לשון "דרכי", שבפסח נאמר "ובדרך לא היה", וביאה וזנות נקראו דרך, כדכתיב: "דרך גבר בעלמה", ו"דרך אשה מנאפת".

^[16] צריך ביאור למה לא הביא מאותו מקרא "ותשא אשת אדוניו את עיניה"; וראה במדרש רבה לך לך מא ז, שלא הובא שם הקטע "את עיניו וכו"'.

^[17] ידיעה כל שהיא, והיה לו לחקור בדבר; יפה תואר; ויש גורסים "אבל בקומו ידע", מלאכת יום טוב.

^[18] כמה דברים בהמשך הענין מתבארים על פי רש"י בהוריות י ב.

ומתניתין [ומשנתנו] מדברת כגון דאמר [שאומר] לה בלשון שאלה "הריני נזיר ואת מאי" [מה]? ומדבריו משמע שהוא מקבל על עצמו נזירות גמורה, אלא ששואל אם גם אשתו רוצה להצטרף אליו. משום הכי [כך], מתוך שאין נדרו תלוי בנדרה, ואין הפרת נדרה גוררת הפרת נדרו — מיפר את שלה ושלו קיים.

א משנה האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ועברה על נדרה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים — הרי זו סופגת (לוקה) את הארבעים מלקות על כל אחת ממצוות לא תעשה מן התורה שעברה עליהן. הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים — אינה סופגת את הארבעים שהרי משהיפר לה שוב אינה נזירה. ר' יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים מלקות מן התורה — תספוג מכת מרדות (מלקות מדברי סופרים), כדי להענישה על שנתכוונה לעבור עבירה במזיד. שהרי למרות שהיה מותר לה לשתות יין, היא לא ידעה על כך ובכל זאת שתתה יין.

ב גמרא בקשר לאמור במשנה מביאים עוד את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] על האמור בתורה בפרשת נדרים: "אישה הפרם וה' יסלח לה" (במדבר ל, יג) — באשה שהפר לה בעלה את נדרה והיא לא ידעה שהיפר לה, והתכוונה לעבור עליו במזיד הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה אם עשתה מה שאסרה עליה בנדרה.

וכשהיה מגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ואומר: ומה מי שנתכוון לעלות בידו (לקחת) ולאכול בשר חזיר, שנתכוון לעשות איסור, ועלה בידו ואכל בשר טלה, שבפועל לא עשה איסור, כאשה זו שלא ידעה שהיפר לה בעלה, שבפועל לא חטאה אבל התכוונה לאיסור — בכל זאת הוא טעון (צריך) כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בפועל בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שהוא טעון כפרה.

כיוצא בדבר לגבי כפרתו של מי שנתכוון לעבירה אתה אומר: נאמר בקשר להבאת קרבן אשם תלוי (הבא על ספק עבירה) "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה, יז) ואף מכאן יש ללמוד:

ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה שמותר באכילה, ועלה בידו בשר חזיר, שעשה איסור שלא בכוונה, כגון שלקח חתיכה שהיא ספק של שומן המותר באכילה, ספק של חלב האסור באכילה, ואכלה, שעליה חייב להביא אשם תלוי — עליו אמר קרא [הכתוב] "ונשא עונו", שמוטל עליו חטא ועליו לכפרו בקרבן, מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שצריך כפרה.

איסי בן יהודה אומר: יש לפרש פסוק זה "ולא ידע ואשם ונשא עונו" באופן שונה: ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ולא ידע איזו מהן האסורה ולקח ואכל אחת מהן — עליו נאמר "ונשא עונו", שמוטל עליו העוון ועליו לכפרו בקרבן אשם, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה שצריך כפרה!

ומעירים: על דבר זה ידוו (יצטערו) הדווים, שהרי, נלמד מכאן כמה צריך אדם לסליחה וכפרה.

ושואלים: וכל הני [אלה] למה לי? מדוע הוצרך להביא כמה דוגמאות לאותו רעיון עצמו? ומשיבים: צריכין [צריכים] את כולם, דאי תנא [שאם היה שונה] רק לגבי אשה שנדרה, היינו אומרים התם [שם] הוא דבעיא [שצריכה] כפרה וסליחה — משום דמעיקרא לאיסורא איכוון [שמתחילה לאיסור התכוונה], אבל מי שלקח חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלהיתרא איכוין [שלהיתר התכוון], הייתי אומר שלא בעי [צריך] כפרה וסליחה.

ואי איתמר הדא [ואם היתה נאמרת רק זו] באוכל חתיכה שהיא ספק חלב, דאיכא איסורא [שיש על כל פנים איסור לפניו], שהרי יתכן שאכל איסור ממש, הייתי אומר כי דווקא זה צריך כפרה, אבל אשה שהפר לה בעלה דהתירא [שהיה זה היתר] בפועל — לא תיבעי [תצטרך] כפרה וסליחה.

ואי איתמר הני תרתי [ואם היו נאמרים רק אלו השתים], הוה אמינא [הייתי אומר]: הני תרתי [אלה השתים] הוא דסגי להון [שדי להן] בכפרה וסליחה, כיון שלא איקבע איסורא [נקבע האיסור], שאף במקרה שאכל חתיכה שהיא ספק חלב לא היה ברור שיש איסור באותו דבר, אבל אם היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, דאיקבע איסורא [שנקבע האיסור], שהיה ברור לו שיש חתיכה של איסור גמור לפניו, ובכל זאת אכל אחת מהן, יכול הייתי לומר שלא סגי ליה [די לו] בכפרה וסליחה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] איסי בן יהודה שלא שנא [שונה], ואף הוא בכלל "ונשא עוונו... וכפר עליו הכהן... ונסלח לו" (ויקרא ה, יז-יח).

ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י), כיצד אותה דרך יש בה צדדים לכאן לכאן? — משל לשני בני אדם שצלו את קרבן פסחיהן כדין, בערב פסח, אחד מהם אכלו לשום (לשם) מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה שאוכל בדוחק ובאונס, זה שאכלו לשום מצוה — נתקיים בו "וצדקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה — נתקיים בו

"ופשעים יכשלו בם". אמר ליה [לו] ריש לקיש: האי [זה] "רשע" קרית ליה [אתה קורא לו]?! נהי [אם אמנם] שלא קא עביד [אינו עושה] מצוה מן המובחר באכילת פסח זה, פסח מיהא קא עביד [בכל זאת עושה] ומצוה היא! אלא כך צריך לומר: משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו וכל אחד מהם בא לביתו ובא על אחת מהן ולא ראה מי היא, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו — נתקיים בו הכתוב "צדקים ילכו בם", וזה שנזדמנה לו אחותו — "ופשעים יכשלו בם".

ומקשים: מי דמי [האם דומים] הדברים? אנן קאמרינן חדא דרך [אנו אמרנו דרך אחת], ששני אנשים עושים אותו מעשה, שמהלכים באותה דרך עצמה, ועם כל זה אחד מצליח בה והשני נכשל בה. אולם הכא [כאן] הלא שתי דרכים הן, שהרי כל אחד מהם עשה מעשה אחר, זה בא על אשתו, וזה — על אחותו, ואין להשוות ביניהם. אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו. הן שנתכוונו בביאה זו לשם מצוה, שחשבו שכל העולם נשמד, ורצו לקיים את המין האנושי — עליהן נאמר "וצדקים ילכו בם", הוא שנתכוין לשם עבירה — עליו נאמר "ופשעים יכשלו בם".

ושואלים: ודלמא [ושמא] הוא, לוט, נמי [גם כן] לשום (לשם) מצוה איכוון [התכוון] בכך? ומשיבים: אי אפשר לומר כן, שהרי בקשר ללוט כבר אמר ר' יוחנן: כל הפסוק הזה "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה" (בראשית יג, י) על שם עבירה של זנות נאמר, ומכאן למדים שלוט עצמו היה בעל תאווה ומן הסתם התכוון לעבירה.

וכך נרמזים הדברים: "וישא לוט" (בראשית יג, י) הריהו רמז לאותה לשון האמורה בנסיונו של יוסף "ותשא אשת אדניו את עיניה" (בראשית לט, ז) שהיא נשיאת עינים בעבירה. נאמר בלוט: ["את עיניו"] — אותה לשון כמו "כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג), שאמר שמשון כשרצה לשאת בת פלשתים.

"וירא" האמור בלוט הריהו כלשון האמורה בדינה בת יעקב "וירא אתה שכם בן חמור... וישכב אותה" (בראשית לד, ב). נאמר בלוט "את כל ככר הירדן", והוא כמו הלשון "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו). נאמר בלוט "כי כלה משקה" — בדומה למה שנאמר "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הושע ב, ז).

ושואלים: והא מינס אניס [והרי אנוס היה] לוט, שהרי בשנתו אירע הדבר! ומשיבים: תנא [שנה] החכם משום (בשם) ר' יוסי בר רב חוני: למה נקוד בתורה על האות וי"ו של "ובקומה" של בכירה שנאמר "ולא ידע (לוט) בשכבה ובקומה" (בראשית יט, לג) ויש נקודה על הוא"ו, לומר: שבשכבה אמנם לא ידע, אבל בקומה ידע מה שעשה, שלאחר זמן הבין מה קרה.

ושואלים: ומאי הוה ליה למיעבד [ומה היה לו לעשות] בענין זה? מאי דהוה הוה [מה שהיה היה]! ומשיבים: נפקא מינה, דלפניא אחרינא [יוצא מזה שבערב האחר, הבא], לא איבעי למישתי חמרא [היה צריך שוב לשתות יין], ואם שתה גם בערב השני ומתוך כך בא למעשה שעשה בבתו הצעירה, משמע שרצה בדבר.

ד ועוד בקשר ללוט דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אח נפשע מקרית עז

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the mishna is referring to a case where he said to her in the form of a question: I am hereby a nazirite, and what about you? This indicates that he himself has completely accepted his naziriteship, and he is simply asking his wife if she would like to join him. Due to that reason, as he did not link his vow to hers, he may nullify hers and his is intact.

MISHNA: With regard to a woman who vowed to be a nazirite, and she transgressed her vow since she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for each of the Torah prohibitions she transgressed. If her husband nullified her vow, and she did not know that her husband had nullified her vow, and she was drinking wine and rendering herself impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, as she is no longer a nazirite. Rabbi Yehuda says: Even if she does not incur the forty lashes by Torah law, she should incur lashes for rebelliousness [makat mardut], an extrajudicial punishment imposed by the Sages, for her intention to commit a transgression, since she believed that it was prohibited to her.

GEMARA: The Sages taught with regard to a verse in the section discussing vows: “Her husband has nullified them, and the Lord will forgive her” (Numbers 30:13), that the verse is speaking of a woman whose husband nullified her vow and she did not know that he had done so. It teaches that if she performs the actions prohibited by the vow she requires atonement and forgiveness.

And when Rabbi Akiva would reach this verse he would cry, saying: And if one who intended to pick up pork in his hand and eat it, and in fact he picked up the meat of a lamb in his hand and ate it, so that he did not in fact commit a transgression, like this woman who tried to sin and was unaware that her husband had nullified her vow, nevertheless requires atonement and forgiveness, then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and in fact picked up pork in his hand, all the more so does he require atonement.

On a similar note, you can say and quote the following verse with regard to one who is liable to bring an uncertain guilt-offering, which is brought for a possible transgression: “Though he does not know it yet he is guilty, and shall bear his iniquity” (Leviticus 5:17).

This verse teaches: And if in a case similar to one who intended to pick up the meat of a lamb in his hand and eat it, which is permitted, and he picked up pork in his hand and ate it, thereby sinning unintentionally, for example, where one took a piece of meat with regard to which it is uncertain whether it is permitted fat and uncertain whether it is forbidden fat, and he ate it, rendering him liable to bring a provisional guilt-offering, the verse states: “And shall bear his iniquity,” indicating that he requires atonement via an offering; then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and in fact picked up pork in his hand, all the more so he requires atonement.

Isi ben Yehuda says that this verse: “Though he does not know it yet he is guilty, and shall bear his iniquity” (Leviticus 5:17), should be explained in a slightly different manner: And if in a case similar to one who intended to pick up the meat of a lamb in his hand and he picked up pork in his hand, e.g., where there were two pieces before him, one of forbidden fat and one of permitted fat, and he picked up one and ate it without knowing which of them was forbidden, it states with regard to him: “And shall bear his iniquity,” i.e., he is obligated to bring an offering; then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and picked up pork in his hand, all the more so is he in need of atonement.

The Gemara adds: And with regard to this matter, those who suffer should suffer, i.e., one can see from here the extent to which one requires atonement and forgiveness.

The Gemara asks: And why do I need all these examples for the same idea? The Gemara answers: All of them are necessary, as had we taught this idea only with regard to the case of a woman, one might have said that it is there that she requires atonement and forgiveness because at the outset her intention was to sin. However, in the case of one who took a piece with regard to which it was uncertain whether it was permitted fat and uncertain whether it was forbidden fat, who intended to eat permitted food, one might have said that he does not require atonement and forgiveness.

And had this case concerning one who eats a piece that might be forbidden been stated alone, one could say that atonement is required in this situation, as there is possibly a prohibition present before him. However, with regard to a woman whose husband nullified her vow, where she was in fact permitted to perform the actions she performed, perhaps she does not require atonement and forgiveness.

And had only these two cases been stated, I would say: It is in these two cases in which atonement and forgiveness are enough for them, as the prohibition is not established; even one who ate the piece that was possibly forbidden fat has not necessarily committed a sin. However, if there were two pieces, one of forbidden fat and one of permitted fat, where the prohibition is established, as there was definitely a forbidden piece before him and nevertheless he proceeded to eat one of them, one might have said that atonement and forgiveness should not suffice for him. Isi ben Yehuda therefore teaches us that there, it is no different, as even this individual is included in the verse: “And he shall be forgiven” (Leviticus 5:18).

§ Rabba bar bar Ḥanna said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “For the paths of the Lord are right, and the just walk in them, but transgressors stumble over them” (Hosea 14:10)? How can the same path lead to such different outcomes? This is comparable to two people who roasted their Paschal offerings on Passover eve, in the proper manner. One ate it for the sake of the mitzva, and one ate it for the sake of excessive eating. This one, who ate it for the sake of the mitzva, has fulfilled: “And the just walk in them,” while that one, who ate it for the sake of excessive eating, is described by the end of the verse: “But transgressors stumble over them.”

Reish Lakish said to Rabba bar bar Ḥanna: You call this individual wicked? Even though he had not performed the mitzva in the optimal manner when he eats this Paschal offering, he has at least performed the mitzva of the Paschal offering. Rather, this is comparable to two people; this one has his wife and sister in the same house with him, and that one has his wife and sister with him. Each husband arrives home and engages in sexual intercourse with one of the women. This one happened upon his wife, and that one happened upon his sister. This one, who happened upon his wife, is described by the phrase “And the just walk in them,” and that one, who happened upon his sister, is described by the phrase “But transgressors stumble over them.”

The Gemara raises a difficulty: Is it comparable? We said one path; i.e., two people follow the same path by performing the very same action with two different outcomes; whereas here there are two paths. Each person engaged in sexual intercourse with a different relative and therefore they cannot be said to have followed the same path. Rather, it is comparable to Lot and his two daughters, who were with him. They, who intended to engage in sexual intercourse with him for the sake of a mitzva, as they thought that the entire world was destroyed and wished to preserve the human race, are described in the first part of the verse: “And the just walk in them.” He who intended to act for the sake of a transgression is described by the last part: “But transgressors stumble over them.”

The Gemara asks: And perhaps Lot too intended that his actions should be for the sake of a mitzva? The Gemara answers: This was not the case, as Rabbi Yoḥanan said with regard to Lot: This entire verse: “And Lot lifted up his eyes, and saw all the plain of the Jordan, that it was well watered everywhere” (Genesis 13:10), is stated with regard to the sin of licentiousness. Since this verse teaches that Lot was a lustful man, it can therefore be assumed he meant to sin with his daughters as well.

Rabbi Yoḥanan explains: “And Lot lifted up his eyes” employs the same expression as a verse that refers to Joseph’s temptation: “That his master’s wife lifted up her eyes” (Genesis 39:7), which is clearly referring to sin. The phrase used in reference to Lot, “his eyes,” is stated similarly to Samson’s appraisal of the Philistine girl he sought to marry: “For she is pleasing in my eyes” (Judges 14:3).

Rabbi Yoḥanan continues to interpret the verse as a series of references to licentiousness. The phrase “and saw” is reminiscent of the verse dealing with Jacob’s daughter Dinah: “And Shechem, the son of Hamor the Hivite, saw her and he took her, and lay with her” (Genesis 34:2). The verse continues: “All the plain [kikar] of the Jordan,” which alludes to the verse: “For on account of a harlot a man is brought to a loaf [kikar] of bread” (Proverbs 6:26). The last part of the verse: “That it was well watered everywhere,” recalls: “I will go after my lovers, who give me my bread and my water, my wool and my flax, my oil and my drink” (Hosea 2:7).

The Gemara asks: But Lot was forced to participate in the sexual intercourse, as he was asleep at the time; how can he be considered a sinner? The Gemara answers that this is as a Sage taught in the name of Rabbi Yosei bar Rav Ḥoni: Why is there a dot in a Torah scroll over the letter vav of the word “uvekumah,” with regard to Lot’s elder daughter, in the verse: “And he did not know when she lay down and when she arose [uvekumah]” (Genesis 19:33)? This dot serves to say that when she lay down he did not know; however, when she arose he knew what she had done, as he later understood what had happened.

The Gemara asks: And what could he have done about it? What has happened has happened; i.e., Lot could not change the past. The Gemara answers: The difference is that on the other, following, night, he should not have drunk wine again. By allowing himself to get drunk a second time, he showed that the end result, engaging in sexual intercourse with his younger daughter, was something he desired.

§ Rava interpreted a verse homiletically with regard to Lot: What is the meaning of that which is written: “A brother offended is harder to be won than a strong city,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אשה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה וכו'. תימה אמאי שבק תנא תרי קראי קמאי וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ועוד קרא אחרינא והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ונקט האי קרא בתרא ועוד הני ג' קראי למה לי דהנך ג' קראי דמייתי בשמעתי' עביד להו צריכותא וצ"ע. ואיכא [למימר] דהא קרא עדיפא ליה לאתויי משום דאשתו כגופו דמיא וקצת ברור לה שהפר לה ביום שמעו ואפ"ה צריך כפרה. אבל בתו לא ברור לה כולי האי שאביה הפר לה. וקרא מציעאה נמי איירי בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ולא ברור לה כולי האי והשתא נמי ניחא דצריכי הני ג' קראי:

כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם. גבי אשם תלוי כתי' ודריש לה ר' עקיבא בחתיכה אחת וקרא תניינא דריש ליה איסי בן יהודה לב' חתיכות ותרווייהו צריכי כדמפ':

אבל ב' חתיכות דאיקבע איסורא. ואל הוצרך התלמוד לומר ואי אתמר ב' חתיכות דמשמע דקרא לא משתמע ב' חתיכות אלא מיתורא דרשי' ליה:

נהי דלא עביד פסח מן המוברר מצוה מיהא קעביד. וא"ת והא משמע פ' הגוזל קמא דאכילה גסה לא שמה אכיל וא"כ איסור עביד שלא יצא ידי חובתו. וי"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא ידי חובתו מאכילת פסח רשע קרי' ליה מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו מלמנע מלאכול ואין ראוי לקרותו רשע אם אכלו. ור"ת תירץ דתרי גווני אכילה גסה הוו התם מיירי שהוא כבר שבע שהוא קץ באוכל ומה שהיה אוכל אינו נהנה ממנו כלל. ובההיא אמרי' האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור והכא מיירי שהוא שבע הרבה אבל אינו קץ במאכל:

חדא דרך. שהצדיק הולך בו ואינו נכשל והרשע נכשל והכא ב' דרכים זה בא על אשתו וזה בא על אחותו:

הוא שנתכוון לשם עבירה כמ"ד ביבמות גוי אסור בבתו ואפי' למ"ד מותר מדור המבול ואילך נדרו עליהם נדר עתה ופרשו מרוב עריות. שהרי אם לא פירשו לה הי' צריכים להשקותו יין:

אח נפשע זה לוט שפירש מאברהם שנא' כי אנשים אחים אנחנו. מקרית עוז זה אברהם דכתיב ביה הביטו אל צור חוצבתם שע"י המריבה שפירש מאברהם גרם לו להיות שכן לאנשי סדום וע"י כך באו לידי מעשה ב' בנותיו ונולדו עמון ומואב האסורים לבוא בקהל:

מתני' מכת מרדות. ובתוספתא דמכות תניא מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. ונראה דהיינו דוקא כשאומרין לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שתצא נפשו. אבל הכא שעברה כבר לא עדיפא מאם לא הפר לה.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. שלוש בהמות חטאת ועולה ושלמים. אם משלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות היתה דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקני לה. ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה תמות. כדמפרש דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו דכיון דהופרשו. ונאכלין השלמים ליום אחד כאומר שלמי נזיר. ואינן טעונין לחם. ואפילו הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן. ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה כו'. תמיה לי אמאי שבק תנא תרי קראי קמאי דכתיבי בפרשה וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ועוד קרא אחרינא והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה. ונקט האי קרא בתרא. ועוד הני תלתא קראי למה לי דהנך תלתא קראי דמייתי בשמעתין עביד להו צריכותא. וצריך עיון. ואיכא למימר דהאי קרא עדיפא ליה לאתויי משום דאשתו כגופו דמיא וקצת ברור לה שהפר לה ביום שמעו ואפילו הכי צריכה כפרה. אבל בתו לא בריר לה כולי האי שאביה הפר לה. וקרא מציעתה נמי מיירי בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ולא בריר לה כולי האי. והשתא נמי ניחא דצריכי הני תלתא קראי.

כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם. גבי אשם תלוי כתיב ודריש ליה ר' עקיבא בחתיכה אחת וקרא תניינא דריש ליה איסי בן יהודה לשתי חתיכות ותרוייהו צריכי כדמפרש אבל שתי חתיכות דאיקבע איסורא. ולא הוצרך התלמוד לומר ואי אתמר שתי חתיכות דמשמעתיה דקרא לא משתמעי שתי חתיכות אלא מייתורא דקרא דרשינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ועלה בידו בשר חזיר. לאו ודאי בשר חזיר קאמר אלא ספק חזיר כדמפרש בגמרא שהיתה חתיכה לפניו ואכלה ונזכר שאכלה ולא ידע אם היה חלב או שומן.

איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו. הכי גרסינן ולאו קרא דלעיל הוא דהא בסמוך קאמר דמצריך צריכי. הר' עזריאל ז"ל:

נהי דלא עביד פסח מן המובחר מצוה מיהא קא עביד. וא"ת והא משמע בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דאכילה גסה לא שמיה אכילה ואם כן איסורא עבד שלא יצא ידי חובתו. וי"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא ידי חובת אכילת פסח רשע קרי ליה. מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו לימנע מלאכול ואין ראוי לקרות רשע אם אכלו. ור"ת תירץ דתרי גווני אכילה גסה ככתוב בתוס':

הוא שנתכוון לשם עבירה. כמאן דאמר ביבמות נכרי אסור בבתו. ואפילו למאן דאמר מותר מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר ערוה ופירשו מרוב עריות שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקותו יין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

נפשע. פשעת כאברהם בזבח ביה שקדש ביה. כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

גמרא אחד אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה כו'. לפי התוס' דמיירי שאינו רעב לאכול לתאבון. נל"פ דאכלו לשם מצוה היינו דמשום חפצו בקיום המצוה אוכלו בנפש חפיצה ובתאבון לב כדי לקיים מצות בוראו. והב' שקיום המצוה אינו אלא מצד ההכרח ממילא אכילתו איננה לתאבון ועי' ט"א בר"ה (כט):

רש"י ד"ה ת"ר (בסופו). דהא כבר כתיב כו' יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה. ר"ל דלהכי לא הציג התנא דרשתו זאת במקראות הקודמים דכתיב בהו וה' יסלח לה. דהתם כתיב יניא אותה משמע בפניה משא"כ הכא דכתיב אותם יל"פ דהיא לא ידעה:

וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. יש להקשות למה נקיט הדמיון של העון בבשר חזיר ולא אמר 'מי שנתכוון לעלות בידו חלב ועלה בידו שומן' ועוד כיוצא בזה?
ונראה לי בס"ד כי החזיר מראה טלפיים שהוא טהור ובאמת הוא טמא מחמת סימן טומאה השני שיש בו. ולכן נקיט דמיון של העון בבשר חזיר כי היצר הרע דרכו כשמכשיל האדם בעבירה מראה לו תחלה צדדים של היתר דמראה לו שאינו עושה עון בכך ועוד נמי מנהגו של אדם העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכן דימה העבירה לבשר חזיר שהחזיר מראה עצמו כהיתר דמראה טלפיו לומר שהוא טהור.
ועוד נראה לי בס"ד דימה העון לחזיר דאמרו רז"ל [הריטב"א בקידושין מט: בשם המדרש, וברבנו בחיי פרשת שמיני יא, ד בשם מדרש תנחומא ישן שמיני יד.] למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דאחר גמר התיקון יהיה נטהר וניתר לגמרי וכן העון עתיד לחזור דעל ידי תשובה מאהבה יהיו העונות זכיות ויתהפך כח המתהווה מן העון מטומאה לטהרה.
ודע כי מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דהיינו שיהיה נטהר וניתר אף על גב דאין מצות בטלים לעתיד לבוא היינו שבזה עושה השם יתברך חדשה שיהיו כל החזירים הנולדים מן החזירים נולדים בשני סימני טהרה שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה ימותו החזירים הראשונים ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר כי יש בו שני סימני טהרה.

הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. קשא דבר זה לא אצטריך לקל וחומר למילף מניה דבעי מחילה וכפרה כי דבר זה מפורש עונשו בתורה על השוגג ועל המזיד?
ונראה לי בס"ד דכאן איירי באוחזו בולמוס וכיוצא שצריך לאכול בשר דהותר לו לאכול בשר אסור משום פקוח נפש אמנם הוא לא היה צריך משום פקוח נפש אלא לחתיכה אחת של בשר והיו לפניו חתיכה של בשר חזיר וחתיכה של בשר טלה ואותה שעה נתאוה לאכול חתיכת בשר חזיר ועת שפשט ידו בלא כונה עלתה חתיכת בשר החזיר בידו ואכלה ולא עלתה בידו חתיכת בשר הטלה, דיש לומר אין לזה עונש דין אוכל בשר חזיר כיון דההיא שעתא הותר לו לאכול בשר החזיר אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו.
ועל זה בא לומר כאן כי הסברא מחייבת להצריכו כפרה מכח הקל וחומר דאתי מכל שכן מאידך שעלה בידו בשר טלה דאין כאן איסור כלל אלא היתר מעיקרו דמחייבו הכתוב כפרה משום מחשבתו בלבד מה שאין כן זה שאכל בשר חזיר דאכיל איסורא ורק הותר לו משום פקוח נפש דיתחייב כפרה משום מחשבתו נתאווית מעיקרא לאכול בשר חזיר דהוה קמיה חתיכה דהיתר ונתאוה לאכול חתיכת חזיר אלא רק כשפשט ידו לא דקדק בכך אלא ליטול מה שיעלה בידו ועלתה בידו חתיכת בשר חזיר.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ויקרא ה, יז) "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". פירוש בחלוקה זו הכי קאמר דהוא נתכוון לאכול בשר טלה והיתה חתיכה מונחת לפניו שהיא אצלו ספק דאינו יודע אם זו בשר טלה או בשר חזיר ולקחה ואכלה אך קמי שמיא גליא שהיא בשר חזיר דחייב להביא אשם תלוי כמו שנאמר וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ (ויקרא ה, א) וכל שכן אם הוא מתחלה נתכוון לאכול בשר חזיר ואכל חתיכה זה שהיא אצלו בספק דגם כן מביא אשם דכל שכן דקרינן ביה 'וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ' כיון דמחשבתו היתה פגומה בודאי דנתאוה לאכול בשר חזיר.

עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים. קשה מאי קא משמע לן? פשיטא כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי!
ונראה לי דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה אלא תנא דברייתא קאמר לה אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ (במדבר ל, יג) דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור ומחשבה כי מחשבתה היתה באיסורא.
ועל זה קאמר עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם כגון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא וכתבו המפרשים ז"ל איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכך וכך והוא לא חטא? ויש בזה כמה תירוצים ובכללם הוא תירוץ זה דאם מידי עבירה יצא, מידי הרהור לא יצא! על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד עבודה זרה וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא עיין שם.
ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה אבל אם אין בו ממש, ליכא רושם כלל! ואיך יעמוד לפני ה' וישקר לומר עשיתי כך וכך והוא לא עשה כלום לאו מנייהו ולא מקצתייהו? מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ. ולכן אחר אשר הביא דבר זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור אמר על זה הסמך יִדְווּ הַדְּווּיִים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל ולא יחושו משום שקר חס ושלום!

וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). מקשים והלא בשוגג היה! ואיך קרי ליה פושע? ומתרצים כי ודאי חטא קודם זה איזה חטא הדומה לזה במזיד לכך נכשל בשוגג באיסור חמור כזה!
ובזה פרשתי בס"ד הפסוק יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב רָע לֹא יִמְאָס (תהלים לו, ה) רוצה לומר אם הוא מִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב שהוא אינו רע גמור אלא נקרא 'לֹא טוֹב' כיון דמתייצב במזיד אז סופו רָע גמור לֹא יִמְאָס טבעו ומזגו אלא הוא נכשל בו לעשותו!
ברם יש להקשות כיון דמפרש להאי קרא דדרכי ה' על המצות אמאי נקיט למצות בשם 'דֶּרֶךְ' והוה ליה למימר כִּי יְשָׁרִים מִצְוֹת הֳ'? ונראה לי כינה המצות בשם דֶּרֶךְ ללמד אין זמן לעשיית המצות אלא רק בעולם הזה המכונה בשם דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל.

מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו. קשא למה הביא עצות מרחוק? יעשה הדמיון באשתו ואחותו דנקיט ברישא ויאמר אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחותו כסבור שהיא אשתו אך היא ידעה שהוא אחיה ולכן הוא שנתכוין לקיים מצות עונה באשתו 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' והיא שכיונה להבעל לאחיה 'וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' ובמשל הזה הוי דרך אחד!
ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה לפרש הכתוב באופן זה דהכתוב אומר (הושע יד, י) 'יִכָּשְׁלוּ בָם' דקרי ליה מכשול ובמשל הזה אין כאן מכשול גבי אחותו כי היא ידעה שהוא אחיה בודאי שלא נמצא איש בבית זולתו ולהכי פירש הכתוב במשל דלוט ושתי בנותיו דלוט אף על גב דאיהו פושע בצעירה כיון דידע מה שעשה לו היין בבכירה עם כל זה מכשול קרי ליה מפני כי בעת ששכב עמה היה שיכור באמת.
ודע כי הוה מצי למנקט מציאות אחרת דשכיחה טפי והוא אשה שראתה ספק דם נדה והתירה לעצמה בלא מראה חכם כי חשבה שהוא טהור ובאמת היא טמאה ובעלה לא ידע מזה המראה שלה ושכב עמה לקיים מצות עונה ולגבי דידיה 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' ולגבי דידה 'פֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' דפשעה שלא הראתה לחכם ועם כל זה קרי לה 'יכשלו' כי חשבה בדעתה שהוא טהור.
ורק נקיט דבר זה של לוט שהוא מציאות ידועה הכתובה בתורה וגם ללמד מוסר לפי דרכו דאף על פי שהם נכרים עם כל זה משום דכונתם היתה לטובה קרינן בהו 'וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם'. גם מדוייק הכתוב על בנות לוט דכתיב יֵלְכוּ בָם, כי זה היה שכרם שהלכו אחרי זה בגלגול שני בעולם הזה דהבכירה נתגלגלה ברות והצעירה נתגלגלה בנעמה העמונית ובזה מדוייק לשון יֵלְכוּ בָם.

גמ' אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה. עיין טורי אבן ר"ה דף כט ע"א ד"ה איכוון:

דרש רבא מ"ד אח נפשע מקרית עז. נפשע פשעה באברהם כזבת בו שקרת בו. כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי רבינו עזריאל ז"ל. שיטה מקובצת ובדפוס יש ט"ס הרבה ובילקוט דריש ליה על קרח ועיין מה שכתבתי אני בעניי בראש דוד פרשת קרח בס"ד:

אישה הפרם באשה שהפר לה בעלה וכו' בספרי פ' מטות שנינו. וה' יסלח לה הרי שנדרה ובטל לה בעלה [ה"ג הראב"ד בפי' כ"י] והלכה ועשתה מזידה מנין שצריכה סליחה ת"ל וה' יסלח לה והרי דברים ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכים סליחה ק"ו לנדרים שאינם מופרים למה"ד למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה ומה אם מתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה ק"ו למתכוין לאכול ואכל עכ"ל ופירשו הראב"ד ורבינו הלל בפירושיהם כ"י דהלכה ועשתה מזידה שלא ידעה שהפר לה בעלה ונתכוונה לאיסור וכדאמרינן בשמעתין. וראיתי להרב צידה לדרך פ' מטות שכתב ע"ד רש"י שהביא הא דספרי ק"ו לאינם מופרים וז"ל י"מ שכתבו וא"ת זיל קרי בי רב הוא י"ל דק"ו כן הוא שבעלה הפר והיא לא ידעה ועברה שהיא צריכה כפרה ק"ו לאינן מופרין ר"ל שבעלה אינו מפר והיא סבורה שבעלה הפר ואין זה אמת כי תלמוד ערוך ברור מללו מכחישו פ"ד דנזיר ופ' בתרא דקידושין דקאמר על הך דרשא דקאמר רש"י כאן וכשהיה ר"ע וכו' ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו הרי אתה רואה מפורש וכו' והא ודאי דכוותא איירי רש"י באומרו ק"ו לשאינן מופרין וכו'. וכן הקשה לשלשה דרכים שכתב הרב מהר"ם יפה בלבוש האורה ששגגה האשה מהש"ס. ומסיק דלק"מ דכונת' בהאי ק"ו ע"ד שאמרו בש"ס ע"ז ידוו כל הדוויים כלומר החי יתן אל לבו ע"ש באורך. וכנראה דלא שלטו מאורי אור עיניו בבריתא דספרי דאלו זכר שר מהספרי לא היה צורך להשיג על המפרשים הנז' מהש"ס דכי היכי דאמרו בש"ס המתכוין לאכול חזיר ואכל דכוותא נמי איירי רש"י וכו'. והו"ל לאפושי רתחא שהרי דברי רש"י הם מהבריתא דספרי ולשונו שכתב ק"ו לשאינם מופרים הוא לשון ספרי ובדרשה זו עצמה אמרו למה"ד וכו' ק"ו למתכוין לאכול ואכל אלמא השני חלוקות במתכוין לאכול בשר חזיר במזיד אלא דבחלוקה ראשונה טל"ה תניא וזאת שנית מחשבתו ומעשיו שדי אחיזר"י:
ומאי דאסיק דכונת הספרי לקחת מוסר הסכל עד"ש על זה ידוו. איברא דאפשר לפרש הכי וכן משמע קצת מפירושי הראב"ד ורבינו הלל:
אמנם נראה דאפשר לפרש דברי הספרי ורש"י דהאי ק"ו לשאינם מופרים רבותא קמ"ל דאם עברה על נדרה ואח"ך הפר לה בעלה חייבת וכמ"ש הרמב"ם פי"ב דנדרים וכתב הרדב"ז בביאורו דנפקא ליה ממאי דשנינו במשנתנו האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין וכו' סופגת מ' דמאי למימרא אלא דאשמועינן אף דהפר אח"ך ע"ש והכי מוקי לה הש"ס לעיל דף כ"א ע"ב. ועיין בתוס' לעיל דף ך' ע"ב. והשתא אפשר דהאי דקאמר בספרי ק"ו לשאינם מופרים כי הפר לה אח"ך איירי והיינו רבותא כדתנן במתני' וא"ש דהיא מזידה ובאותה שעה שעברה אכתי לא הפר ולהכי מדמי לה לנתכוון לאכול ואכל. ומ"ש הרא"ם בזה דבריו סתומים ע"ש:

וכשהיה ר"ע מגיע אצל פסוק זה וכו' יש להבין מאי קמ"ל ר"ע ואיסי בן יהודה ותו למה לי כל הני ובמאי פליגי ר"ע ואיסי וכבר הש"ס יהיב צריכותא. אמנם דרך דרש אפשר לומר דר' עקיבא חידושא קא משמע לן משום דאמרינן סוף פרק קמא דקידושין מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והיינו דאמר ר"ע מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה כלומר דזה לא יש בו אלא מחשבה רעה ואפ"ה טעון כפרה משום דחשב ועשה מעשה בכוונה רעה אף דלפי האמת לא עשה מעשה רע אפ"ה נדון כיון שעשה מעשה בכוונת איסור מחשבה רעה זו שיש עמה מעשה בכוונה רעה צריך כפרה. מי שנתכוון להעלות בשר חזיר עאכ"ו שנדון על המחשבה והמעשה והיינו כדאמרינן התם מחשבה שעושה פרי מצרפה למעשה. כיוצא וכו' כגון חתיכה וכו' והוא דומה לזה דהתם איכא ס' חטא במעשה והמחשבה טובה לגמרי אפ"ה ונשא עונו המתכוין לחזיר וכו' דמחשבתו ומעשיו שוים לרעה עאכ"ו. ור' עקיבא ס"ל כסברת ר' אליעזר בכריתות דף י"ז דאמרינן דסבר דחייב בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן. ואיסי בן יהודה סבר כסברת רב ואמוראי דבעינן ב' חתיכות ע"ש. ורבותא דאשמועינן איסי בן יהודה הוא ענין אחר דהיכא דאיכא דהתרא ולא נתכוון אלא להתר ונשא עונו כיון דאיכא ספיקא דאכל איסורא והיינו דהיכא דאיכא טלה וחזיר לפניו אף הוא היה מתכוין ונשא שה מאשר לפניו וכו' כ"ש במציאות דיש טלה וחזיר לפניו ושביק התרא ש"ה תאמר לו ואכיל איסורא עאכ"ו והיינו רבותא דמלבד אשר חטא דאכל איסורא עוד איסור מוסיף על חטאתו דשביק התרא ואכיל איסורא וענש יענש גם על זה. וקאמר על זה ידוו כל הדווים דבכל חטאות אדם על הרוב יש התר לפניו מאכלות וביאות דהתרא ונפשו אותה שביק התרא ואכיל איסורא ומוסיף על חטאתו במקום שמר"ה כי לא חפץ התרא וק"ל:

ואחד אכלו לשם אכילה גסה. כבר כתבתי בכולא שמעתין בשערי דף צ"ד ע"ג והנמשך:

גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' יש להבין דמסיק כמצוה שלא לשמה ור"נ אמר ממצוה שלא לשמה וכבר נודע מ"ש הרמ"ע בההיא דאמרו האוחז ס"ת ערום נקבר ערום. וכו'. ותו להבין מאי דכתיב מנשים באהל דמשמע יותר מנשים באהל והא אמרת כמצוה שלא לשמה. וכבר כתבו ז"ל דהא דכתיב מנשים היינו מעין נשים. [והוא תלמוד ערוך בסנהדרין דף ק"ה ע"ב דהכריח מדכתיב מנשים באהל למאי דכתיב בשלמה ויגדל כסאו מכסאך דהוי מעין. אמנם למאי דקאמר התם ופליגא דרבי יוסי בן חוני דיליף משלמה דאין אדם מתקנא מבנו ומאי דכתיב מכסאך היינו יותר. א"כ גם מנשים באהל יש מקום לפרש יותר ולכאורה צריד למודע"י]. אבל יתבאר עפ"י דרכנו והוא דנראה דהא והא איתא. הן אמת דאי לא אצטריכא ליה שעתא למעבד עבירה לשמה אז אם עשה עבירה לשמה שקולה היא כמצוה שלא לשמה לדעת תלמודין ואיכא מ"ד דמצוה שלא לשמה עדיפא כמ"ש המפרשים ואסמכוה אמאמרי רז"ל. אבל בקושטא כאשר יהיה האופן בנדון יעל דלא סגייא ליה בלא"ה להסיר כחו ולהורגו אלא בעבירה לשמה או כעין אהרן קדוש ה' שהוכרח לעשות העגל דאי לא"ה ודאי יהרגוהו ולא היה להם תקומה כנודע מרז"ל והמפרשים אז אותה עבירה לשמה היא יותר ממצוה שלא לשמה ובהא הוא דאמר ר"נ גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה דודאי נדון אהרן הכהן ויעל בזה גדלו מאד העבירה לשמה. אלא דתלמודא משני כמצוה שלא לשמה כלומר בעלמא שאינו מוכרח מאד כנדון יעל ועשה על"ש הוי כמצוה של"ש ונמצא שתיהן מתקיימות דבמציאות יעל ודכוותיה עדיף על"ש ממצוה של"ש ובעלמא הוי כמצוה של"ש והשתא א"ש קרא דיעל דכתיב תבורך מנשים דהיינו יותר מנשים שעשו מצוה של"ש דבמציאות זה דיעל היא העולה יותר ממצוה של"ש וק"ל .
וראיתי להגאון השלם הרמ"ע במאמר אם כל חי ח"ב בסימן טו"ב שכתב דעבירה לשמה יש בה סוג כב יכול מדרכי ה' שברא המזיקין אבל מצוה שלא לשמה אין לה סוג ודוגמא בדרכיו כלל עכ"ד ואפשר שזהו שאמר רב נחמן גדולה עבירה לשמה כי כביכול היא מסוג דרכיו יתברך ופריך מדאמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' אדם דייקא דלאדם יותר היא מצוה שלא לשמה ואיך קאמר רב נחמן דמיירי לדידן גדולה עבירה לשמה ומשני אימא כמצוה שלא לשמה דבערך אדם היא כמצוה שלא לשמה ותכלית המבוקש הוי להגיד לאדם. ומ"מ מאי דנקט רב נחמן גדולה עבירה לשמה הוא מטעם האמור ודוק ועמ"ש בספר הקטן דברים אחדים דף כ"א ע"ב ע"ש:

ומתניתין דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי. כלומר ואת מי הוית נזירה והלכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה (ומתני' דקתני דיכול להפר את שלה וברייתא קתני דשניהן יכול להפר): מתני' הרי זו סופגת את הארבעים. מפרש לה לעיל (כא:): רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות. אם לא נתחייבה במלקות מן התורה תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה: גמ' ת''ר אישה הפרם וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר אם באשה שנדרה והפר לה בעלה סליחה זו למה אלא כו' ע''כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה: מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה גרסי': המתכוון לאכול בשר חזיר גרסי': דמעיקרא לאיסורא איכוון. דהא לא ידעה דהפר לה בעלה ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה: אבל אשה דהפר לה בעלה. דקאי גבה בהתירא אימא לא תיבעי סליחה: דלא איקבע איסורא. דהוא סבור דשומן הוא: אבל בשתי חתיכות. אחת של חלב ואחת של שומן כההיא דאיסי בן יהודה: דאיקבע איסורא. דהא מיהא הוה ידע דחדא מינייהו של חלב: אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה. דכמזיד דמי: קמ''ל דלא שנא. ידע כולו ולא שנא ידע מקצתו מביא אשם תלוי ומתכפר לו: ואחד אכלו לשם אכילה גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבון: מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך. הולך אחד ונכשל אחד: והכא שני דרכים. אשתו ואחותו דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה אחותו: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר. ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות: אח נפשע זה לוט. שנקרא אח לאברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג): מקרית עוז זה אברהם. דכתיב הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא):

באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר. דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה לכפר: והוא לא ידע ואשם ונשא עונו. בקרא דאשם תלוי כתיב ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה אחת ספק היא של חלב וספק היא של שומן דס''ל לת''ק דאשם תלוי אפילו אחתיכה אחת מיחייב: איסי בן יהודה אומר [ולא ידע ואשם ונשא עונו]. ולא פי' קרא כדלעיל אלא כגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דס''ל לאיסי בן יהודה דלא מיחייב אשם תלוי אלא אחתיכה אחת משתי חתיכות: על דבר זה יד''וו. ראשי התיבות ידע ואשם ונשא הכתוב מדבר באשם תלוי: פסח מיהא קעביד. משמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) קאמרי' האוכל אכילה גסה ביה''כ פטור דלא שמה אכילה ואומר ר''ת דתרי ענייני אכילות גסות יש וההוא [דיומא] כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון: מי דמי אנן חד דרך קאמרינן. שהצדיק הולך בו והרשע נכשל באותו דרך עצמו [והכא] הם שני דרכים שזה בא על אשתו וזה בא על אחותו: ללוט ושתי בנותיו הוא שנתכוון לעבירה ופושעים יכשלו בם. והיינו כמ''ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) עובד כוכבים אסור בבתו ואפילו למ''ד מותר כבר פירשו [האומות] מעצמן מעריות: ודלמא איהו נמי לשם שמים מכוון. שלא מצינו בו שהיה שטוף בזימה ומשני אדרבה שטוף היה שנאמר וישא לוט וכל הפסוק דרשינן לעבירה: והא מינס קאניס. שהרי השקוהו יין ובהאי עובדא לא היה כוונתו לעבירה כלל ואמאי קרית ליה פושע: למה נקוד על וי''ו דובקומה לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה דבקומה ידע: אח נפשע מקרית עוז זה לוט. שנקרא אח לאברהם כדכתיב כי אנשים אחים אנחנו מקרית עוז זה אברהם כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם: