דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

נזיר כד ע"ב - טקסט הדף

רבא אמר אפי' תימא רבנן כי מקני לה נמי במלתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה: אם שלה היתה בהמתה חטאת תמות ועולה תקרב: היא מנא לה האמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקמצתה מעיסתה איבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה ע''מ שאין לבעליך רשות בהן: העולה תקרב עולה והשלמים תקרב כו': א''ל שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי הדא מילתא ואלו הן ארבעה אילים שאינן טעונין לחם שלו ושלה ושלאחר המיתה ושלאחר כפרה שלה הא דאמרן שלו דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר גילח או שגילחוהו קרובים מיחה או שמיחוהו קרובים היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם שלאחר מיתה מנלן דתניא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין בהן מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת יוליך לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם שלאחר כפרה סברא הוא שלאחר המיתה מאי טעם דלא חזיא לכפרה שלאחר כפרה נמי הא לא חזיא לכפרה ותו ליכא והאיכא ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים ולא עולין לבעלים לשום חובה ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע כמצותן קא חשיב שלא כמצותן לא קא חשיב: היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

רבא אמר: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום:

כי מקני לה נמי [1] במילתא דצריכא לה, אבל במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה, וממילא בטל ההקדש למפרע.

שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת תמות ועולה תקרב וכו':

מקשה הגמרא על מה ששנינו: "אם שלה" היתה הבהמה: והרי היא מנא לה [מנין יש לה] בהמה!? האמרת [והרי אמרו חכמים]: מה שקנתה אשה קנה בעלה!?

אמר רב פפא: כגון שקימצה מעיסתה, שנתן לה הבעל כסף למזונותיה, והיא חסכה ממאכלה ולא אכלה כדי שובעה, ומן המעות שנותרו לה היא קנתה בהמה לקרבנותיה. [2]

איבעית אימא: משכחת לה שתהיה לה בהמה ולא יזכה בה הבעל, כגון: דאקני לה אחר [הקנה לה אחר בהמה], ואמר לה הנותן לאשה: הרי הוא שלך על מנת שאין לבעליך רשות בהן, שבאופן זה אין הבעל זוכה בשלה. [3]

שנינו במשנה: ואם שלה היתה הבהמה וכו' העולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:

אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי:

לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי פירושא דהדא מילתא [לא תשב אלא תעמוד על רגליך עד שתפרש לי שמועה זו]: [4]

אלו הן ארבעה אילים של שלמי נזיר שאינן טעונין לחם:

איל שלו, ואיל שלה, ואיל של אחר מיתה של הנזיר, ואיל של אחר כפרה של הנזיר.

והוסיף שמואל לבאר את השמועה, ולבסוף הקשה את קושייתו לאבוה בר איהי:

א. איל "שלה" שאינו טעון לחם:

היינו הא דאמרן במשנתנו, שאם הפרישה בהמתה "משלה" [5] לקרבנות נזירותה, והיפר לה בעלה, אינה מביאה לחם עם השלמים שהפרישה; וכן אם הפרישה מעות מפורשין, הרי השלמים שתקנה במעות אינן טעונין לחם.

ב. איל "שלו" שאינו טעון לחם:

היינו הא דתנן לקמן כח ב: [6] האב מדיר את בנו הקטן בנזיר, [7] ואין האשה מדרת את בנה בנזיר -

ומחאת הבן או הקרובים מועילה לבטל את הנזירות; ואם גילח הבן בעצמו או שגילחוהו קרובים ומחו בכך על הדרת הבן, או שמיחה הבן או שמיחוהו קרובים שבכל אלו הנזירות בטילה; מה יעשו במעות שהפרשו לקרבנותיו:

[8] היו לו לבן מעות סתומים, יפלו לנדבה.

היו לו מעות מפורשין: דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים, ואותם השלמים נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, ומשום שדין קרבנותיו כדין קרבנות אשה שהיפר לה בעלה ובטלה נזירותה.

וזה הוא איל "שלו" שאינו טעון לחם. [9]

ג. איל "של אחר מיתה" של הנזיר שהפרישו מחיים, שאינו טעון לחם [מנלן]? [10]

היינו הא דתניא: המפריש מעות לנזירותו שאמר "אלו מעות לנזירותי", [11] לא נהנין בהם מדרבנן, [12] ואולם לא מועלין בהן מן התורה, מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, והשלמים אין מועלין בהן עד שייזרק דמם.

ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומים, היינו שאמר: אלו מעות "לקרבנות" נזירותי, יפלו כולם לנדבה, כדרך שנופלים לנדבה "שלו" "ושלה". [13]

ואם מת והיו לו מעות מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח כדין מעות חטאת שמתו בעליהן, לא נהנין בהם מדרבנן ואולם לא מועלין בהם מן התורה -

דמי עולה יביאו בהן עולה ומועלין בהן -

דמי שלמים יביאו בהן שלמים, ונאכלין אותם השלמים ליום אחד, ואינן טעונין לחם, משום שלענין תנופה אמרה תורה "ולקח הכהן וגו' וחלת מצה אחת וגו' ונתן על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר.

ד. איל "של אחר כפרה", דהיינו שהפריש הנזיר איל לשלמיו ואבד ונתכפר באחר, ושוב מצאו את הראשון, אינה משנה או ברייתא, אלא סברא הוא! שהרי:

"של אחר המיתה" מאי טעמא אינו טעון לחם? משום דלא חזיא לכפרה של הנזיר ואין מתקיים "על כפי הנזיר", "של אחר כפרה" נמי, הא לא חזיא לכפרה של הנזיר ואין כאן "כפי נזיר". [14]

ואחר שביאר שמואל את השמועה, הקשה לאבוה בר איהי: [15]

ותו ליכא [וכי אין עוד איל נזיר שאינו טעון לחם]!?

והא איכא הא דתני לוי ברייתא:

"ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן [שלא לשמן], [16] הרי הם כשרים, ולא עולין לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין: לא לחם ולא זרוע. [17] ואם כן הרי מצאנו עוד איל נזיר שאינו טעון לחם!?

ומשנינן: אותם נעשו כמצותן קא חשיב [אותם בלבד מנה בעל השמועה], אבל כאלו שנעשו שלא כמצותן, לא קא חשיב. [18] למדנו בברייתא: המפריש מעות לנזירותו וכו' מת, והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה:

הערות

[1] בלשון "נמי" נתכוונה הגמרא לומר, שלא רק בשעבוד אנו אומרים סברא זו אלא אף בהקנאה.

[2] נתבאר על פי דברי הר"ם בתוספות.

[3] להלכה קיימא לן, שאין מועיל אם אמר לה סתם "על מנת שאין לבעליך רשות בה", אלא אם כן ייחד ואמר שתקנה בכסף דבר מסויים לשימושה האישי, וכאן אמר לה שהוא נותן לה את הכסף או את הבהמה כדי שתקריבנו; על פי תוספות ומאירי.

[4] ביאור שאלתו של שמואל מתבארת בפנים על פי פירושם השני של התוספות בד"ה אלו, וראה שם פירושם הראשון, וראה פירוש הרא"ש.

[5] נתבאר על פי התוספות.

[6] ושם יבואר הענין יותר.

[7] לקמן כח ב נחלקו אמוראים: אם הלכה למשה מסיני היא, או שתקנת חכמים היא מדין חינוך.

[8] לא נתבאר למה לא הביאה הגמרא את המשנה כסדרה ששנינו שם: היתה לו בהמה מופרשת, החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, היו לו מעות וכו'.

[9] בפשוטו אינו מובן מה הוא לשון "שלו", שהרי אין בזה כל משמעות שהנידון הוא באב שהדיר את בנו בנזיר! ? ויש מי שפירש על פי מה שכתב ב"קהלות יעקב" [סימן יז אות ב בנדמ"ח]: אף על פי שלגבי אשה שהיפר לה בעלה יש חילוק בין אם היתה הבהמה [או המעות] "שלה", לבין אם היתה הבהמה "שלו" [של הבעל], שאם היו "שלו" הרי הם יוצאים לחולין, כמבואר במשנתנו; מכל מקום באב שהדיר את בנו בנזיר אין בזה חילוק, ואפילו היתה הבהמה או המעות "שלו" דהיינו של האב אינם יוצאים לחולין, ראה שם שהכריח שבאופן זה מיירי המשנה, כי אם לא כן, אחר שהפריש את הבהמה והסכים לנזירות, שוב אין מועילה מחאה. ולפי זה מתבאר לשון הגמרא: "שלה" היינו דוקא "שלה", ו"שלו" היינו אפילו של האב, כי אפילו בכי האי גוונא מקריבין שלמים ואין מביאים לחם, ואינו יוצא לחולין.

[10] מילה זו צריכה ביאור.

[11] א. ולא אמר "אלו מעות לקרבנות נזירותי" שיהיה במשמע לשונו שיחולקו המעות שוה בשוה בין הקרבנות שהוא חייב לנזירות, ולכן יכול הוא להביא בכל המעות שלמים, תוספות. ב. דעת המפרש היא שלא כהתוספות, ולדעתו, דין מעילה אינו תלוי במה שיכול להביא בכל המעות שלמים, אלא במה שאין המעות מסויימות, וכל מעה ומעה יכול הוא להביא בהן שלמים, וראה אריכות בענין זה בחידושים שבשם הגרי"ז.

[12] כן כתבו התוספות; והוסיפו: או שמא אפילו מדאורייתא אסור אף על גב דקיימא לשלמים, מידי דהוה אשלמים מחיים, דנהי דמעילה ליכא, איסור דאורייתא איכא".

[13] לשון הברייתא "ואם מת והיו לו מעות סתומים" בפשוטו אינו מובן, שהרי אף עד כאן דיברה המשנה במי שהפריש מעות לנזירותו ולא פירש, ולמה הצרכה המשנה לחזור ולומר "סתומין"! ? ומלשון זו הוכיחו התוספות [בעמוד זה ד"ה היו ובד"ה יפלו, וראה בעמוד הבא בד"ה הלכה], שיש חילוק בין אם אמר: "אלו לנזירותי", לבין אם אמר: "אלו לקרבנות נזירותי", דכשאמר "אלו לנזירותי" אין במשמע לשונו שיתחלקו שוה בשוה לכל שלשת הקרבנות שהוא חייב, ואילו כשאמר "אלו לקרבנות נזירותי", כי אז מתפרש לשונו שיהיו המעות שוה בשוה בשוה לכל קרבנות נזירותו. והנפקא מינה לדינא בין הלשונות הוא לענין שני דברים: האחד: רק בלשון "אלו לנזירותי" יכול הוא להביא את אחד מקרבנותיו איזה שירצה, וזו היא ששנינו ברישא שאם ירצה יביא בכולן שלמים. השני: רק בלשון "אלו לקרבנות נזירותי" - היות ובהכרח יש בהן דמים העומדים לחטאת - בהן בלבד הוא שנתחדשה הלכה שיפלו לנדבה, וזו היא הסיפא של המשנה "מת והיו לו מעות סתומין" יפלו לנדבה, וכבר נתבארו דינים אלו במשנתנו, ועל דרך זה נתבאר בפנים, [ומיהו לא ביארו לנו רבותינו בעלי התוספות, האיך מרומז כל זה בלשון "סתומים"].

[14] משמע מלשון הגמרא שאמרה "לא חזיא לכפרה", ש"על כפי הנזיר" לא מיקרי אלא אם מתכפר הנזיר בו, אבל אם אינו מתכפר בו אף שעדיין שם נזיר עליו [וכגון שלא גילח, לדעת רבי אליעזר - לקמן מח א - שהתגלחת מעכבת], אין הוא טעון תנופה, דלא מיקרי "על כפי הנזיר".

[15] נתבאר לפי פירושם השני של התוספות בד"ה אלו; ולפי פירושם הראשון נתקשה שמואל במקור הדין "שלאחר כפרה", ואבוה בר איהי השיב לו "סברא הוא".

[16] כן הביאו התוספות פירוש אחד מרש"י במנחות מח ב, ועוד הביאו פירוש אחר מרש"י שם, דהיינו שהביא איל בן שנה ולא בן שתיים.

[17] א. כתבו התוספות: "הואיל ואין הנזיר ניתר בהן לכך אינן טעונין זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה", ולא הזכירו כאן "על כפי הנזיר" שהוא אמור אף לגבי תנופת הזרוע. ב. עוד כתבו התוספות: והוא הדין דבמתניתין הוה ליה למיתני "ולא זרוע"; אבל בתוספות במנחות ד ב ד"ה ואין, דקדקו, שלא נאמר "ולא זרוע" אלא גבי שלא כמצוותן, וכתבו: "דשלא כמצוותן הוי משונה יותר מדאי; ועוד שלא כמצוותו נראה דהיינו בן שנה והביא בן שתיים או מחוסר זמן דהוי משונה יותר מדאי".

[18] במשנתנו נתבאר לפי צד אחד, שאיל נזיר של אשה שהיפר לה בעלה [והוא הדין בכל אלו שנמנו כאן] שם "שלמי נזיר" עליו, ראה שם; ואם כן, יש לפרש את כוונת הגמרא בתירוצה, שבאיל שלמים שלא נעשה כמצותו הרי הוא שלמי נדבה, ודבר פשוט הוא שאינו טעון לחם, וכשאר שלמים שאינן טעונין לחם, ולא נמנו כאן אלא "שלמי נזיר" שאינן טעונין לחם אף שהם "שלמי נזיר" ומשום דבעינן "על כפי הנזיר".

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים], ומכל מקום ניתן להבין מדוע אף לשיטתם יוצאת הבהמה לחולין; כי מקני [כאשר מקנה] לה בעל את קרבנותיה — הרי זה נמי [גם כן] במלתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, אבל במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא מקני [מקנה] לה.

א שנינו במשנה: אם שלה היתה בהמתה, חטאת — תמות, ועולה — תקרב. ושואלים: היא האשה מנא [מנין] לה רכוש משלה? האמרת [הרי אומר אתה] ככלל: כל מה שקנתה אשה קנה בעלה! אמר רב פפא: כגון שקמצתה (חסכה אותה) מעיסתה שהיא עושה ומיעטה באכילה, ומכסף זה שהוא שלה קנתה בהמה. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דאקני [שהיקנה] לה את הרכוש אדם אחר ואמר לה "הרי הן לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן", שבכגון זה אין לבעל זכות בנכסי אשתו.

ב שנינו במשנה: "העולה — תקרב, עולה והשלמים — תקרב" כו'. אמר ליה [לו] שמואל לחכם אבוה בר איהי: לא תיתיב על כרעיך [תשב על רגליך] עד דאמרת [שתאמר, תפרש] לי הדא מילתא [דבר זה] השנוי בברייתא: ואלו הן ארבעה אילים של קרבן נזיר שאינן טעונין קרבן לחם ככל איל נזיר: שלו, ושלה, ושלאחר המיתה, ושלאחר כפרה שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר.

ומסבירים כל אחד ואחד: שלה — הא דאמרן [זו שאמרנו] כעת, בקרבנה של האשה שנדרה לשם נזירות והפרישה מרכושה לקרבנותיה, והיפר לה בעלה. שלו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האיש מדיר את בנו בנזיר, כלומר, שיכול להחיל על בנו הקטן נזירות, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ואולם, אף שהקטן נעשה נזיר על ידי אביו, מכל מקום אם אינו רוצה בכך (בין מחמת עצמו או מפני אחרים שאומרים לו זאת) — בטלה הנזירות. ולכן, אם גילח הילד את שערו בתוך זמן הנזירות, והוכיח בכך שאינו רוצה להיות נזיר, או שגילחוהו קרובים, ואף אם לא עשה מעשה כגון גילוח, אלא רק מיחה הילד, או שמיחוהו (גרמו לו למחות) קרובים — בטלה נזירותו.

ובמקרה זה, אם היו לו מעות סתומין שהוקדשו לצורך קרבנותיו של ילד זה, ולא נתפרש למה מיועד כל סכום כסף — יפלו כל הכספים לנדבה, להקריב בהם עולות על גבי המזבח. אם היו המעות הללו מפורשין, שאמר בפירוש למה מיועד כל מה שבכסף זה, דמי חטאת — ילכו לים המלח, דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם. הרי כאן איל "שלו" — של איש, שאין טעון לחם.

איל שלאחר מיתה מנלן [מנין לנו] שאינו טעון לחם — דתניא [שכן שנינו במשנה]: המפריש מעות לקרבנות נזירותו ולא פירש לצורך איזה קרבן הם — לא נהנין מהם, שאסור הדבר, ולא מועלין בהן, שאין חייבים קרבן מעילה אם נהנים מהם. ומדוע אין מועלים — מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה אלא לאחר זריקת הדם.

מת המפריש, והיו לו מעות סתומים, שלא פירש לצורך איזה קרבן הם — יפלו כולם לנדבה. ואם היו מעות מפורשין, דמי חטאת — יוליך לים המלח, לא נהנין ולא מועלין בהם. דמי עולה — יביאו תמורתן עולה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו תמורתן שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. הרי איל שלאחר מיתה שאינו טעון לחם.

ובאשר לאיל שלאחר כפרה, שכבר נתכפר הנזיר בקרבן אחר — סברא הוא, אף שלא מצאנו דבר זה מפורש, שכן שלאחר המיתה מאי [מה] טעם אין מביאים לחם — לפי שלא חזיא [ראוי] קרבן זה לכפרה, שאין מכפרים על המת, ואם כן שלאחר כפרה נמי [גם כן] — הא לא חזיא [הרי אינו ראוי] עוד לכפרה שכבר נתכפר בקרבן אחר.

ושואלים: ותו ליכא [וכי אין עוד] קרבן שלמים של נזיר שאינו טעון לחם מלבד ארבעה אלו? והאיכא [והרי יש] מה ששנינו: ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן, כגון ששינה בבהמה ולא הביא איל בגיל הראוי — כשרים כקרבן ומותרים באכילה, אבל לא עולין לבעלים לשום (לשם) חובה וחייב להביא קרבן אחר, ואלו נאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע כשלמי נזיר. הרי שיש דוגמה נוספת לשלמי נזיר בלא לחם!

ומשיבים: ברשימה זו ששנינו, רק קרבנות שהביא כמצותן קא חשיב [הוא מונה], אבל קרבנות שהביא שלא כמצותן לא קא חשיב [מונה].

ג שנינו לעיל, במי שהפריש מעות לנזירותו ומת: היו לו מעות סתומים — יפלו לנדבה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the reason the animal loses its sanctity is that even when he transfers it to her, he does so for a matter that is necessary for her to bring, but for a matter that is not necessary for her to bring, he does not transfer it to her.

§ The mishna teaches: If the animal was hers, the sin-offering must be left to die and the burnt-offering is sacrificed. The Gemara asks: She, this married woman, from where does she have her own property? Haven’t you said as a principle that with regard to any item that a woman acquires, her husband automatically acquires it from her? Rav Pappa said: This is referring to a case where she saved it from her dough, i.e., she was able to buy the animal with the money she saved by eating less. And if you wish, say instead that another person transferred the property to her, and he said to her that he is doing so on the condition that your husband has no rights to it. In that case the wife is the exclusive owner of the animal.

§ The mishna taught that the burnt-offering is sacrificed as a burnt-offering and the peace-offering is sacrificed as a peace-offering. Shmuel said to Avuh bar Ihi: You shall not sit on your feet until you say and explain to me this matter taught in a baraita: And these are the four rams of the nazirite’s offering that do not require bread to be brought with them, in contrast to the usual practice: His, hers, the one brought after death, and the one brought after the nazirite has gained atonement by means of a different offering.

The Gemara clarifies this statement: Hers, this is that which we just said, the offering of a woman who separated an animal of her own before her husband proceeded to nullify her vow. His, as we learned in a mishna (28b): A man can vow his son to become a nazirite, i.e., he can apply a vow of naziriteship to his minor son, but a woman cannot vow her son to become a nazirite. If the son objects, either of his own initiative or at the behest of others, his father’s vow is canceled. Consequently, if the boy shaved his hair during the period of naziriteship, thereby demonstrating his desire not to be a nazirite, or if relatives shaved him, or even if the minor performed no action at all but simply objected, or if his relatives made him object, his naziriteship is canceled.

In that case, if he had unallocated funds, which had been consecrated for the child’s offerings but not designated for any particular offering, all the money will be earmarked for communal gift offerings. If he had allocated funds designated for a particular offering, the money for a sin-offering is taken and cast into the Dead Sea; the money for a burnt-offering is brought as a burnt-offering, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property; and the money for a peace-offering is brought as a peace-offering and it is eaten for one day and does not require bread.

With regard to a ram that is after its owner’s death, from where do we derive that this offering requires no bread? As it is taught in a mishna (Me’ila 18a): With regard to one who separates money for his naziriteship without specifying an offering, he may not derive benefit from them, but one who benefits from it is not liable for misuse of consecrated property. Why is he not liable to bring an offering for misuse of consecrated property? It is because the money is fit to bring peace-offerings with all of it, and no misuse is effected by deriving benefit from a peace-offering until after its blood has been sprinkled.

The mishna continues: If the one who set aside the money died and he had unallocated funds, they are all allocated for communal gift offerings. If he left behind allocated funds, with regard to the money for a sin-offering, one must take it and cast it into the Dead Sea; one may not derive benefit from it but one who benefits from it is not liable for misuse of consecrated property. The money for a burnt-offering is brought as a burnt-offering, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. The money for a peace-offering is brought as a peace-offering, and it is eaten for one day and does not require bread. This is the case of a ram after its owner’s death that does not require bread.

As for the ram that is after atonement, whose owner has used a different offering to achieve atonement, the halakha that this offering does not require bread is not taught explicitly. Rather, it is based on logical reasoning: What is the reason that no bread is brought in the case of a ram that is sacrificed after the death of its owner? It is that this offering is not fit for atonement, as no atonement is granted to the dead through offerings. With regard to a ram that is sacrificed after atonement too, it is no longer fit for atonement, as the owner has already gained atonement by means of a different animal.

The Gemara asks: And is there nothing else? Are there no other instances of a peace-offering of a nazirite that does not require bread, apart from the aforementioned cases? But isn’t there the following halakha: And with regard to all the other peace-offerings of a nazirite that were slaughtered not in accordance with their mitzva, e.g., if the ram was not of the proper age, they are fit offerings and may be eaten, but they do not count toward the owner’s obligation, i.e., he must bring another offering. The baraita continues: And these offerings are eaten for one day, like regular peace-offerings of a nazirite, and they require neither bread nor the foreleg, unlike the peace-offering of a nazirite. This is another example of a nazirite’s peace-offering that does not require bread.

The Gemara answers: In the above list the tanna includes only offerings that were sacrificed in accordance with their mitzva; he does not include animals that were sacrificed not in accordance with their mitzva.

§ It was stated above, with regard to one who separated money for his naziriteship and then died, that if he had unallocated funds, they are all allocated for communal gift offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסינן תנן אם שלה היתה הבהמה. פריך בין לרב חסדא בין לרבא הא מנא ליה הא פשיטא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אמר רב פפא שקמצה מעיסתה. ואין הבעל משביעה על פלכה ועל עיסתה. אי נמי יש לומר במשליש אשתו על ידי שליש דתנן לא יפחות לה משני קבין. וצימצמה עצמה ונשאר לה. ואיבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. והוא הדין דמצי לשנויי דאקני לה בעל בין צריכה בין לא צריכה:

אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב אכרעיך. כלומר לא תיתיב אלא אכרעיך עמוד על רגלך עד דאמרת לי האי מהו שלו ושלה של אחר מיתה ושלאחר כפרה. ואף על גב דמשניות נינהו לא ידע פירושן. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל.
האיש מדיר את בנו בנזיר. לחנכו במצות או הלכה למשה מסיני כדמפרש לקמן:

מפני שראויין כולן לבא שלמים. שאם ירצה יקנה בהן בהמה שמנה וגדולה ושלמים וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה. ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ודאיכא שאר שלמי נזיר. לעיל מיניה איירי בקרבנות צבור בתוספתא דנזיר. וקאמר ושאר שלמי נזיר דחובה ששחטן שלא כמצותן כגון שלא לשמן דכשרין אלא שלא עלו. או ששחטו בן שנה ואיל דינו בן שתי (נשים) שנים. או ששחטו קודם ספרו ימי נזירותו. הר' עזריאל ז"ל:

ואינן טעונין לא לחם. פירש רש"י הואיל ואין באין בתורת נזירות דבעינן על כפי הנזיר. ור"י פירש דאין טעונין לחם לתנופה אבל לחם צריך להביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

כמצותן קא חשיב. לעיל גבי אילים דאף על גב דנשחטו כמצותן אין טעונין לחם. שלא כמצותן לא חשיב. הר' עזריאל ז"ל:

גמ' ילכו לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בהם:

רבא אמר אפילו תימא רבנן. והיכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לה ניהליה והא דאמרת כיון דאקנייה לה הויא דנפשה הא לא [קשיא] דכי מקני לה במלתא דצריכא לה כו' דאמר לה אם תהא צריכה לשום כפרה תהא בהמה שלך וכיון דלא צריכא לה דהפר לה בעלה הויא שלו ותצא ותרעה בעדר: היא מנא לה. הא בהמה הא קיימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה: שקמצתה מעיסתה. כגון דהשרה לה מזונות על ידי שליש ותנן בפרק אע''פ (כתובות סד:) דלא יפחות לה בשבוע משני קבין חיטין והלכה זו וקיפחה ממזונותיה על יד עד שלקחה בהן בהמה זו: איבעית אימא דאקני לה אחר. דאי קימצתה מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה: א''ל שמואל לאבוה בר איהי כו' שלה [הא דאמרן] במשנתנו דאין טעונים לחם: גלח. בתוך ימי נזירותו: או שגילחוהו הקרובים. בתוך ימי נזירותו או שמיחה אע''פ שלא נתגלח בטלה נזירות: ואם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. ויביאו מהן עולות לקיץ המזבח דאין חוששין לדמי חטאת שבהן כדלקמן שהלכה היא בנזיר כך: ואינן טעונין לחם. שאין כאן נזיר ואין אני יכול לקרות בו על כפי הנזיר: המפריש מעות לנזירותו. והיו סתומין: לא נהנין ולא מועלין בהן מפני שהן ראוין להביא בכולן שלמים. דבכל מעה ומעה שלהן יכול להביא בהן שלמים ובשלמים אמרינן (מעילה דף ו:) דליכא מעילה לפני זריקת דמים: מעות מפורשין דמי עולה יביאו עולה. וה''ה דהוה ליה למיתני דדמי חטאת ילכו לים המלח: שלאחר כפרה. שאם הפריש בהמתו ואבדה או מעות ואבדן והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו חטאת או דמי חטאת יוליך לים המלח והעולה תקרב עולה והשלמים לשלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם דסברא הוא כו': ותו ליכא. אלא הני ארבעה אילים שלא יהו טעונין לחם: והא איכא. דתני לוי במתני' דאמר במס' מנחות (מח:) ובתוספתא דנזיר (פ''ד): ושאר כל שלמי נזיר. לעיל איירי בשלמים: ששחטן שלא כמצותן. דמצותן להביא בן שתי שנים לשם שלמי נזיר: כמצותן קתני. דלא הוו אלא ארבעה:

במילתא דלא צריכא לה כגון שהפר לה לא אקני לה ופי' הר''ם דלא מיירי שנתן לה עתה לקרבנות נזירות דא''כ קיים לה נדרה ושוב לא יוכל להפר אלא כגון דאמר לה קודם לכן ימים רבים אם תצטרכי לקרבנות תקחי מבהמותי: [האמרת]. ל''ג תנן דהוי משמע כאילו בא להקשות והוא לא בא אלא לפרש והא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דווקא אלא כלומר הכי קיימא לן בעלמא: שקימצה מעיסתה. וא''ת והא אמר בפרק אע''פ (כתובות נט.) דמותר מזונות לבעל וי''ל דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצת בכך והותירה ממעשה ידיה והא ודאי דידה הוא ועוד תירץ הר''ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה: ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ר''ת פסק כרב דאמר פרק בתרא דנדרים (דף פח.) המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות נתונים ליך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואמר רב עלה ל''ש אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אבל אמר לה מה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל ואע''ג דשמואל פליג עליה התם והלכתא כוותיה בדיני מ''מ כי איתשיל לענין איסורין איתשיל ובשמעתין קיצר הש''ס וי''ל שאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך: אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב. אלא עמוד על כרעיך על רגליך כמו מתותי כרעיה דר' חנינא בפרק קמא דחולין (דף ז:) עד דאמרת לי הדא מלתא: אלו הן אילים שלו ושלה ושל אחר מיתה ושל אחר כפרה. אע''ג דכולן משניות הם שמא שלאחר כפרה דלא תנינא בהדיא קמיבעיא ליה אי נמי כל זה מדברי שמואל שלה הא דאמרן עד [דפריך] ליה ותו ליכא והא איכא ושאר שלמי נזיר כל זה פריך שמואל לאבוה בר איהי והשיב שלא כמצותן לא קחשיב: שלה הא דאמרן. במתני' (היינו בממונה): שלו דתנן האיש מדיר בנו בנזיר. מתני' היא בפירקין (לקמן כח:) ובשילהי פירקין מפרש ליה למר דהלכה היא דאיש מדיר בנו [והלכה] נתקבל דיכול למחות בין הוא בין קרוביו לפיכך גלח הוא ועשה מעשה בגופו לבטל נזירות אביו או שמיחה בדיבורו: שלאחר מיתה. דתנן גרסינן דמשנה היא פ''ג דמעילה (דף יא.) המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאורייתא אסור אע''ג דקיימא לשלמים מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא איכא: מפני שראוין כולם לבא שלמים. דכיון שלא פירש כלום אם [יתרמי לו בהמה] שמינה יביא בכולן שלמים אם ירצה והשאר יביא מביתו ולכך אין מועלין בהן: היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה. נדבת צבור עולה הויא: ואין טעונין לחם. במנחות (דף ד: ד''ה ואין) פרשינן דבעי על כפי נזיר לתנופה וליכא: שלאחר מיתה מאי טעמא. לא בעי שלמים לחם דלא חזיא לכפרה ואין כאן כפי נזיר שלאחר כפרה נמי כגון שנדר והפריש קרבנותיו ואבדו והביא אחרים ונתכפר בהן ואח''כ נמצאו הראשונים אותן שלמים נמי קריבין בלא לחם: ותו ליכא והאיכא ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן. פירש רש''י במנחות (דף מח:) ששחטן שלא לשמן עוד פירש שם לישנא אחרינא שלא כמצותן דאיל כתיב ביה בן שתי שנים והביאם בני שנה [כשרים] לשלמי נדבה: ונאכלין ליום אחד. כחומר שלמי נזיר דשאר שלמים נאכלין לשני ימים דדינן כתודה דאמר מר על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר (מנחות דף יט.): ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. הואיל ואין הנזיר ניתר בהן לכך אין טעונין זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה וה''ה דבמתניתין הוה ליה למיתני ולא זרוע: היו לו מעות סתומים. הכי גרסינן בספרים והיו לו ומשמע דקאי אמפריש מעות לנזירותו דמסכת מעילה ולא אמתני' [דהכא] דהיו לה מעות סתומים ונראה דלכך לא קשיא ליה אמתני' [דהכא] משום דאיכא לאוקומי דאמר לנזירות ולכך יפלו לנדבה דאי בעי מייתי בכולן עולה אבל אמתני' דהתם קשיא ליה דע''כ מיירי היכא דאמר לקרבנות נזירותי דאם לא כן אמאי תנא מעות סתומות והא בסתומין איירי בהך דינא (דלעיל) אבל במתני' דעד השתא איירי בבהמות ועתה התחיל לשנות דין דמעות סתומין ולהכי פריך אהא דהתם סתומים יפלו: הגה''ה יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן. ואיך יפלו לנדבה והוא הדין דהוה מצי לאותובי והלא דמי שלמים מעורבין שאינן כליל ואיך יפלו לנדבה לעולת קיץ למזבח דהוי כולה כליל אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר המיתה אלא לים המלח אזיל וא''ת [וליתני] מפני שראוין להביא בכולן [עולה] כדאמר לעיל מפני שראוין להביא בכולן שלמים וי''ל דהכא משום כשהוא חי שייך למימר מימליך אבל כשמת לא שייך למימר מימליך והרי הם כתחילת הפרשה והרי הם כמפורשים גם לחטאת ועי''ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן לשלמים היינו דווקא היכא דאמר אלו מעות לנזירותי דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה ובשליש חטאת ובשליש שלמים או אם

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד