דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

נזיר נח ע"ב - טקסט הדף

דלא אתי עשה ודחי את ל''ת ועשה לילף מכהן דדחי אלא מכהן לא ילפינן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל נזיר מכהן נמי לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ומאן דמוקים להאי ראשו בנזיר למה לי זקנו מיבעי ליה לכדתניא זקנו מה ת''ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף כהן מצורע כן ת''ל זקנו ומנלן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף גילחו במספרים יהא חייב ת''ל ולא תשחית אי לא תשחית יכול ליקטן במלקט וברהיטני חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו איזו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למיכתב זקנו משמע למידחי לאו גרידא ומשמע למידחי ל''ת ועשה הילכך שקול הוא ויבואו שניהן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה - אמאי!? לילף מכהן מצורע דדחי עשה אף לא תעשה ועשה, וכשם שהם נדחים אצלו!? אלא בהכרח אף אתה חייב להודות דמכהן מצורע שנדחים אצלו הלאו והעשה לא ילפינן, כי מה לכהן, שכן השחתת זקנו הוא לאו [איסור] שאינו שוה בכל, שהרי אין הנשים אסורות בהשחתת זקן. [1]

ואם כן נזיר מצורע מכהן מצורע, נמי לא יליף, שכן השחתת זקנו הוא לאו שאינו שוה בכל, ואילו גילוח שער הנזיר הוא לאו השוה בכל. [2]

שבה הגמרא ומקשה בהיפוך:

ואכתי תיקשי למאן דמוקי "ראשו" בנזיר, [3] למה לי "זקנו", שהרי אם בא הפסוק ללמד על זקנו של כהן מצורע שאסור בלאו ועשה ונדחה מפני עשה [וכדעת הברייתא שהובאה לעיל], הרי יש ללומדו ממה שתגלחת המצורע דוחה את לאו ועשה של הנזיר!? [4]

ומשנינן: אף לתנא זה מיבעיא ליה לכדתניא:

"זקנו" מה תלמוד לומר: לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אף כהן מצורע כן, תלמוד לומר "זקנו", אלא שאין הפסוק בא לחדש את הדחיה שכבר ידענוה מ"ראשו", אלא ללמדנו שתגלחת המצורע היא בתער, שאם לא כן לא היתה התורה מתירה לו להשחית את זקנו, כיון שאיסור השחתת זקן אינו אלא בתער, ויכול הוא לקיים את שניהם. [5]

ומפרשת הגמרא: ומנלן דבתער דוקא אסרה התורה השחתת זקן? דתניא: נאמר לכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אף גילחו במספרים - ולא השחית את הזקן מעיקרו - יהא חייב, תלמוד לומר גבי ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך", ואין זו השחתה כל שלא גילח את הזקן מעיקרו.

יכול ליקטו לזקנו במלקט ורהיטני [מיני סכינים או משחזות של בעלי אומניות] שהם משחיתים את הזקן יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר גבי כהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" ומשמע כדרך גילוח, הא כיצד:

איזהו גילוח שיש בו השחתה, כלומר: איזו היא השחתה שהיא דרך גילוח: הוי אומר זה תער.

ובגזירה שוה "פאה פאה" אנו לומדים ליתן את האמור בכהנים גם גבי ישראל, ואת האמור בישראל גם גבי כהנים. [6] קושיית הגמרא הבאה מתבארת לפי שיטת הר"ם בתוספות, וכפי שביאר את שיטתו ב"קרן אורה" [7]

ומקשינן למאן דמפיק ליה להאי "ראשו" ללאו גרידא של הקפה, למה לי למיכתב "ראשו" ולמה לי למיכתב גם "זקנו"!?

כלומר: מאחר שאמרה תורה "ראשו" שהמצורע מגלח ומקיף את ראשו, יש לנו לומר: כיון שלא חילקה התורה בין מצורע למצורע הרי אף הנזיר במשמע שהוא מגלח את ראשו, ומאחר שהנזיר המצורע עובר על לא תעשה ועשה, אף כהן מצורע משחית את זקנו ועובר על לא תעשה ועשה, ושוב לא היה התנא של הברייתא ד"זקנו" צריך ללמוד שכהן מצורע עובר בלא תעשה ועשה מ"זקנו", כי יכול הוא ללומדו מ"ראשו"!? [8]

ומשנינן: אכן "ראשו" משמע למידחי לאו גרידא, דהיינו הקפת הראש בכל מצורע, וממילא משמע נמי למידחי לא תעשה ועשה דנזיר, שהרי לא חילקה התורה בין מצורע למצורע והתירה לו לגלח את ראשו.

הילכך שקול הוא ויבואו שניהן, כלומר: אכן למדנו מ"ראשו" למצורע שהוא מקיף את ראשו, וגם לנזיר מצורע שהוא מגלח את ראשו.

ודקשיא לך: אם כן נילף מנזיר לכהן ולמה לי "זקנו", אימא לך: כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה, תאמר בלאו ועשה דהשחתת זקן שאינם בשאלה ואין לנו ללמוד מלאו ועשה דנזיר שהם נדחים. [9] ומוסיפה הגמרא לבאר: ואף נזיר מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל, ואין אתה יודע שהנזיר מגלח את ראשו כשהוא מצורע, אלא ממה שאמרה תורה "ראשו" ולא חילקה בין מצורע למצורע. [10] ומוסיפה הגמרא לבאר: ובעלמא [בכל מקום שעומדים לא תעשה ועשה כנגד עשה] לא ילפינן מינייהו [אין ללמוד מנזיר ומכהן] שהעשה דוחה אותם, משום דאיכא למיפרך כדאמרן [כי יש לפרוך כאשר אמרנו], היינו: מנזיר אין ללמוד שכן ישנן בשאלה, ומכהן מצורע אין ללמוד שכן לאו ועשה שאינו שוה בכל. [11] א. השמועה הבאה מתבארת כפי גירסת הגמרא שלפנינו. [12] ב. נאמר בתורה בפרשת כי תצא [דברים כב]: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה".

אמר רב: [13]

מיקל [14] אדם את כל שער גופו אפילו בתער, כלומר: מותר לאיש לגלח כל שיער שבגוף ואפילו שער בית השחי ובית הערוה, ואינו חושש משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". [15]

מיתיבי: המעביר את שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה, והטעם הוא משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", [16] ודלא כרב!? [17]

ומשנינן: הא - דאמרו בברייתא שהוא לוקה - בתער ממש.

הא - דהתיר רב - במספרים ולא בתער, ואף כשהם מסירים את השער מעיקרו כמו תער. [18]

מתמהת על כך הגמרא: והא רב נמי "בתער" קאמר, הרי שהתיר רב אפילו בתער!?

ומשנינן: רב שאמר "תער" לא נתכוין לתער ממש, אלא לכעין תער, דהיינו שהם מסירים את השיער מעיקרו, אבל בתער ממש לא התיר רב לגלח.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה ואפילו במספרים, ודלא כרב. [19]

קא סלקא דעתין: שהוא לוקה מן התורה משום שעבר על הכתוב "לא ילבש גבר שמלת אשה", ומקשינן:

מיתיבי: העברת שיער בבית השחי ובית הערוה אינה אסורה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, ואילו רבי יוחנן אמר שהוא לוקה מדאורייתא!?

ומשנינן: מאי "לוקה" נמי דקאמר רבי יוחנן - מדרבנן, שאסרו אף באופן זה, אבל עיקר הכתוב לא נאמר לענין זה אלא לענין אחר, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.

הערות

[1] נתבאר על פי הערה 12 בעמוד א, ראה שם; ואף שלשון הגמרא: "מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל", משמע לכאורה שלאו של כהן אינו שוה בכל משום שהוא אינו בישראל, זה אינו, כי הוא המשך הלשון "לילף מכהן דדחי, אלא מכהן לא ילפינן, מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, נזיר מכהן נמי לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל".

[2] א. ואף שהנזיר לבד אסור בו ולא שאר ישראל, אין זה לאו שאינו שוה בכל, ומשום שהרי כל אדם יכול לידור בנזיר; וראה בזה בתוספות לעיל מא ב ד"ה ואי, ובמה שנתבאר בהערות שם בשם ה"אבני מלואים". ב. לפי מה שביארו התוספות את מהלך הסוגיא כבר ידעה הגמרא לעיל מן הסברא שלאו ועשה של "זקנו" אינו שוה בכל ולכן הם נדחים, ואם כן תמוה מה עלה על דעת המקשן להקשות שנלמד מזה ללאו ועשה של נזיר שהם שוים בכל! ? וצריך תלמוד.

[3] כתבו התוספות שלשון הגמרא: "ולמאן דמוקי וכו"' הוא שפת יתר, כיון שעוסקים אנו במאן דאמר זה. עוד כתבו, שהיה לגמרא לומר, "ולמאן דמוקי ראשו לעשה ולא תעשה" כדרך לשונות הגמרא עד כאן.

[4] תמהו התוספות: הרי יכולה היתה להשיב באותה מטבע שיישבה הגמרא את הקושיא הקודמת: וליטעמיך הא דקיימא לן בעלמא אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, תיקשי לך: נילף מלאו ועשה דנזיר שהם נדחים, אלא בהכרח שאי אפשר ללמוד מנזיר מאיזה טעם [ולקמן מבארת הגמרא משום שלאו ועשה של נזיר ישנם בשאלה], ואם כן מאי קשיא לגמרא; ולא יישבו, והרא"ש יישב דעדיפא מיניה קא משני; וראה בהערות בהמשך הסוגיא.

[5] א. על פי הגמרא לעיל מא א בתירוץ שני שהוא עיקר כמו שכתבו שם התוספות, ראה שם. ב. ואם תאמר: אף שתגלחת המצורע אינה אלא בתער נלמד מ"ראשו" שהתירה התורה לנזיר מצורע לגלח בתער! ? ביארו התוספות: דעת התנא הלומד מ"ראשו" לנזיר - היא, שהנזיר אסור אפילו בשאר מעבירי שיער שהם "כעין תער", ואם כן יש לומר שאכן תגלחת המצורע אינה בתער, ובכל זאת הוצרכה התורה ללמדנו שמותר הנזיר לגלח "כעין תער", אבל תער ממש לא ידענו.

[6] א. הברייתא נתבארה על פי התוספות לעיל מ ב. ב. הלימוד מ"זקנו" שהמצורע אינו מגלח אלא בתער, אינו דוקא אם כל עיקר הכתוב לא נצרך אלא לזה, אלא אפילו אם עיקר החידוש הוא הדחיה, מכל מקום משתמע מזה שהמצורע אינו מגללח אלא בתער, שאם לא כן לא היה דוחה העשה את האיסור; ועל יסוד זה מתבססת קושיית הגמרא בהמשך.

[7] המשך הסוגיא עמומה היא מאד, ונתחבטו בה הראשונים והאחרונים, והפירוש שמתבאר כאן על פי פירוש הר"ם שבתוספות, יש בו הרבה תהיות תמיהות ודחוקים, וכפי שיתבאר באריכות בהערות.

[8] תוספת ביאור: קושיית הגמרא אינה על עיקר הפסוק, שהרי ודאי נצרך הפסוק לפי מה שביארה הגמרא שמכאן אנו לומדים שמצורע מגלח את זקנו בתער; אלא קושיית הגמרא היא על לשונו של התנא ד"זקנו", ואדרבה הקושיא מתבססת על מה שאמרנו שאם לא היה כתוב "זקנו" לא היינו יודעים שהמצורע מגלח בתער, וכפי שיתבאר. גם מה שהמקשן מחדש סברא: כיון שלא חילקה תורה בין מצורע למצורע ממילא משמע אף נזיר בכלל, אינה סברא שחידש מעצמו אלא שהיא מוכרחת מתירוץ הגמרא ש"זקנו" נצרך ללמד שהמצורע מגלח בתער, וכפי שיתבאר. והכי מקשינן: כיון שבלאו "זקנו" לא ידענו שהמצורע מגלח בתער, אם כן לכאורה תיקשי על התנא ד"זקנו": מנין לו לחדש מיתור לשון "זקנו" שאפילו כהן מצורע העובר על לאו ועשה מותר הוא להשחית את זקנו בתער, והרי יש לומר שיתור "זקנו" בא ללמד על זקן ישראל - שאינו עובר אלא בלאו - בלבד, שאם לא יתור "זקנו" הייתי אומר שאפילו על לאו לבד לא יעבור, כי המצורע אינו חייב לגלח בתער! ? ובהכרח צריך לומר שסברת התנא היא: כיון שנכתב "זקנו", והתירה התורה למצורע להשחית את הזקן ולא חילקה בין מצורע למצורע, ממילא ידענו שאף כהן מצורע מותר להשחית את זקנו. והשתא תיקשי: אם כן למה לי ללמוד דין הכהן המצורע מ"זקנו", והרי יש לך לומר את אותה הסברא גופה בפסוק "ראשו", ולומר: כיון שהתירה התורה למצורע לגלח את ראשו ולהקיפו, ולא חילקה בין מצורע למצורע, ממילא משמע שאף כהן נזיר מגלח את ראשו ועובר על לא תעשה ועשה, ושוב ממילא נדחים גם הלאו והעשה של כהן מצורע. והוסיפו התוספות ביאור: סברת הגמרא ללמוד כהן מצורע מנזיר מצורע - אף שודאי לא נתכוונה התורה בנזיר מצורע ללמד שכל עשה ולא תעשה נדחים - היינו משום שהגמרא מבינה את הטעם בנזיר שלכן נדחים הלאו והעשה כיון שקלים הם שישנם בשאלה על ידי חכם, וסבורה הגמרא שלאו ועשה שאינם שוים בכל שקולים הם ללאו ועשה שישנם בשאלה, ולכן יש ללמוד זה מזה. הקושיות שיש להקשות על ביאור זה בגמרא, וישובם: א. לכאורה עיקר הקושיא על לשונו של התנא אינה מובנת, שהרי בלי יתור "זקנו" לא היינו יודעים כלום כי אין המצורע מגלח בתער דוקא, ונמצא שהוצרך התנא ל"זקנו", ומ"זקנו" לבד כבר ידענו שאף הכהן המצורע מגלח כי לא חילקה תורה בין מצורע למצורע, ואם כן למה היה לו להזכיר בנוסף ל"זקנו" גם את "ראשו" וללמוד כהן מנזיר, כשהתנא יכול ללמוד הכל מ"זקנו"! ? וצריך לומר: דמכל מקום הלשון משמע, שלעיקר הדין שעשה ולא תעשה שאינם שוים בכל נדחים נצרכנו ל"זקנו", וזה אינו לפי האמת, כי די ללמוד משם שהמצורע מגלח בתער, ואילו את הדחיה כבר יכולים אנו ללמוד מ"ראשו". ב. הקשה ה"קרן אורה": למה הקשתה הגמרא קושיא זו רק על התנא שלמד מ"ראשו" ללאו גרידא, ולא על התנא שלמד מ"ראשו" לנזיר, והרי אדרבה לשיטתו הקושיא תיקשי בפשיטות, נילף מ"זקנו" שהמצורע מגלח בתער, ושוב נילף כהן מנזיר הנלמד מ"ראשו", ראה שם. ויש ליישב בדוחק, דהנה לכאורה תמוה לפי לשון הגמרא שהקושיא היא רק על הברייתא הלומדת מ"ראשו" ללאו גרידא, אם כן מאי קשיא, ודילמא התנא של הברייתא ד"זקנו", הוא ניהו התנא של הברייתא השניה, ולדידיה הרי לא תיקשי! ? אלא ודאי שהקושיא קשה אף לדעת הברייתא השניה ואף ביתר פשיטות וכה"קרן אורה", וממה נפשך קשיא הברייתא; ומה שלא הקשתה הגמרא לאותה ברייתא הוא בדרך "לא מיבעיא", לא מיבעיא שלדעת אותה ברייתא תיקשי, אלא אף לברייתא זו תיקשי, וכיון שקשיא לשתי הברייתות אם כן ממה נפשך קשה הברייתא ד"זקנו". ג. צריך ביאור: הרי נתבאר בסוגיא לעיל, שהתנא הלומד מ"ראשו" להקפה בכל מצורע, אין לו מקור אחר שעשה דוחה את לא תעשה אלא מ"ראשו", והוא לומד דין זה ב"אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל [היינו הקפה שאינה בנשים], תנהו ענין ללאו השוה בכל". ואם כן מאי קשיא לגמרא על התנא ד"זקנו" למה לא למד את דין נזיר מצורע מ"ראשו" וממילא נדע גם כהן מצורע! ? שהרי אם היה לומד כן מ"ראשו", שוב לא היה לנו מקור שעשה דוחה את לא תעשה בכל מקום, שהרי "ראשו" אינו בא ללמד רק על הקפה, אלא ללמד גם על נזיר מצורע שהוא מגלח את ראשו ועובר על לא תעשה ועשה, וגם על כהן מצורע שהוא משחית את זקנו ועובר על לא תעשה ועשה, ושוב לא נוכל לומר "אם אינו ענין" ולא נדע ללאו השוה בכל שהוא נדחה; וכדי שיהא בידינו מקור לעשה דוחה את לא תעשה, הוצרך התנא ללמוד דין כהן מצורע מ"זקנו", ומאחר שידענו מ"זקנו" על לאו ועשה שאינם שוים בכל שהם נדחים, שוב ידענו גם על לאו ועשה שישנם בשאלה [דהיינו מצורע נזיר] שאף הם נדחים, [לפי סברת הגמרא עכשיו ששקולים הם], וכל שכן שידענו שמצורע ישראל מקיף את ראשו ועובר על לאו שאינו שוה בכל, ואם כן אייתר ליה "ראשו" כדי ללמד על לאו השוה בכל שהוא נדחה בכל התורה! ? ויש ליישב, דלכאורה יש להקשות על הגמרא: למה לא הקשתה הגמרא קושיא חזקה יותר על פי דרכה, שהרי כיון שמ"ראשו" יכולים אנו ללמוד אף על נזיר מצורע מסתימת הכתוב שלא חילק בין מצורע למצורע, אם כן מנין לנו שעשה דוחה את לא תעשה בכל התורה, שהרי "ראשו" אינו מיותר עד שנאמר "אם אינו ענין", כי ממנו יש ללמוד גם על נזיר מצורע כיון שסתמה התורה! ? וכעין זה הקשו האחרונים על המשך הסוגיא כמבואר לקמן בהערה, והזכירו שם סברא, דמכל מקום אפשר ללמוד על כל התורה בצירוף עם הלימוד מציצית, ראה שם; ואם כן נתיישבה קושיא זו. ומאחר שנתיישבה קושיא זו, שוב ממילא לא תיקשי הקושיא הקודמת שהיא הרי בנויה על ההנחה שצריכים אנו את "ראשו" שיהיה מלמד על כל התורה, ולפי דברי האחרונים הרי אין צורך לזה. ד. יש לתמוה על מה שביארו התוספות ד"שקולים הם" למה הוצרכו לומר כן, והרי בסוגיית הגמרא קודם קושיא זו שאלה הגמרא בפשטות "למאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי", הרי שנקטה הגמרא בפשיטות שיש ללמוד כהן מנזיר, ועל פי אותה פשיטות מקשה כאן הגמרא שנלמד כהן מנזיר, ולמה הוצרכו להוסיף כאן את ביאורם! ? וצריך לומר, שאין הכי נמי, והתוספות כאן באים לבאר גם את קושיית הגמרא הקודמת. אך צריך ביאור, שהרי בהדיא מבואר בגמרא שאינם שקולים, כי הגמרא הקשתה לעיל בהיפוך: כיון שנאמר "זקנו" לכהן מצורע, למה לי "ראשו" לנזיר מצורע, והגמרא יישבה שאין ללמוד נזיר מצורע מכהן מצורע, ואם כן הרי מבואר שאין הם שקולים. וצריך לידחק ולומר, שלאו דוקא כתבו התוספות ש"שקולים הם", אלא לאו ועשה שאינם שוים בכל קילי מלאו ועשה שהם בשאלה, [וסברא כעין זו נזכרה ב"קרן אורה"], ואם גילתה התורה בנזיר נדע ב"כל שכן" לכהן, אבל אם ידענו בכהן שהעשה דוחהו עדיין לא ידענו בנזיר.

[9] לפי מה שביארו תוספות [והובא לעיל בהערה 8], שקושיית הגמרא היתה משום שהיא סברה ש"שקולים הם", אם כן כוונת הגמרא ליישב שאינם שקולים.

[10] א. צריך ביאור: כיון שנזיר מכהן לא יליף, אלא הוא נלמד מ"ראשו" מסתימת הכתוב, אם כן מנין לנו ללמוד ממה שהתירה התורה למצורע - ביתור "ראשו" - להקיף, שאף בכל התורה עשה דוחה את לא תעשה! ? והרי הקפה היא לאו שאינו שוה בכל, ואי אתה יכול לומר כדלעיל: "אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל, תנהו ענין ללאו השוה בכל", שהרי מ"ראשו" אנו לומדים גם שנזיר מצורע מותר בגילוח, ואין כאן יתור לומר "אם אינו ענין"! ? ועל פי דברי האחרונים כאן יש ליישב, שהגמרא הוצרכה לחזור בה ממה שהבינה עד כה שהלימוד הוא ב"אם אינו ענין", כי לפי מה שהכריחה הגמרא שאם התורה סתמה ולא חילקה בין מצורע למצורע ממילא מוכרח שכל המצורעים עושים כן, הרי שוב אי אפשר לומר ש"ראשו" מיותר הוא כדי ללמד ב"אם אינו ענין", שהרי הפסוק נדרש לחדש אף על נזיר; [והניחא לפי סוגיית הגמרא עד כה, אכן היינו יכולים לומר שאין ראיה ממה שסתמה התורה שאף נזיר מצורע מותר, ולכן סברה הגמרא שהוא נלמד ב"אם אינו ענין", אבל מאחר שהוכחנו שאפשר ללמוד מסתימת לשון התורה גם על נזיר, שוב ממילא בהכרח שאין כוונת אותו תנא ללמוד מ"ראשו" ב"אם אינו ענין"]. והגמרא סוברת עכשיו, שהלימוד הוא על פי סברת הרא"ש לעיל נח א [הובא בהערה שם], שאחר שנודע לנו שעשה דוחה את לא תעשה שאינו שוה בכל, שוב מודה גם התנא הזה שאפשר ללמוד לכל התורה מפרשת ציצית, ראה שם סברתו; [וב"ארזי הלבנון" אות מט הביא בשם האחרונים ליישב בסגנון שונה מעט, והיינו שאין הגמרא חוזרת בה וכפי שנתבאר לעיל, אלא שהר"ם בעל התוספות מעיקרא סבירא ליה כפירוש הרא"ש]. ב. כתבו התוספות: "ולפי מסקנא זו, תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא, הוא הדין דשמעינן מיניה לאו ועשה [דנזיר וכמו לברייתא החולקת, שהרי לא חילקה תורה בין נזיר לנזיר], ומה שהזכיר לאו דהקפה גרידא, [ולא אמר כהברייתא השניה שהוא בא ללמד על לאו ועשה של נזיר, ואף שגם תנא זה מודה; הוא כדי] לגלות לנו דעתו דסבר דאי לאו הני קראי דראשו (וזקנו, תיבה זו צ"ב) אפילו לאו גרידא לא הוה ידעינן, דקרא דגדילים [שיש ללמוד ממנו שעשה לא תעשה] הוה מוקמינן ליה לכדרבא. ומלשונם שכתבו: "הוה" מוקמינן ליה כדרבא, מדוקדק כפי שנתבאר לעיל באות א, שלפי המסקנא אף תנא זה לומד שעשה דוחה את לא תעשה מ"גדילים".

[11] הקשו התוספות: והרי יש לנו ללמוד אף לכל התורה כולה מהצד השוה שביניהם! ? ותירצו: יש לפרוך "מה לעשה דמצורע דאיכא שלום בית", כלומר: שהמצורע אסור בתשמיש המיטה, וגדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, וכפי שנתבארה סברא זו בגמרא חולין קמא א לענין עשה דמצורע כנגד עשה דשילוח הקן, ראה שם. ודבריהם צריכים ביאור, שהרי אם כן איך אומרת הגמרא לעיל "וליטעמיך דקיימא לן בעלמא דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה לילף מכהן דדחי", ומאי קושיא: והרי יש לפרוך: מה למצורע שכן גדול השלום; וראה ב"ארזי הלבנון" אות נב.

[12] יש גירסא אחרת בגמרא, הביאוה התוספות בסוף הסוגיא ופירשוה.

[13] דברי רב הובאו כאן אגב מה שדנה הגמרא בעניני תגלחת הראש והזקן, וכנראה מדברי הרמב"ם שסידר דינים אלו מיד אחר שביאר דין הקפת הראש, וכלל דינים אלו בהלכות עבודת כוכבים [פרק יב], אף שעבודת כוכבים אינה שייכת אלא להקפת הראש והשחתת זקן וכמבואר שם ברמב"ם. ויתכן עוד שהוא משום דברי רב נחמן בהמשך הסוגיא "בנזיר מותר".

[14] לעיל במשנה ד א: "נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער", וכתבו שם התוספות "ולא מגלח לגמרי וכו"', ומשמע שדקדקו כן מלשון "מיקל", ומיהו כאן אי אפשר לפרש כן.

[15] א. כתב הרא"ש: "אבל בפאת ראש וזקן לא איירי רב, אלא בשאר הגוף קאמר". ב. בתוספות לקמן נט א ד"ה ההוא, נראה, שבשאר איברים אין מקום לחשש כלל.

[16] א. בהמשך הסוגיא מתבאר אם איסורו מדאורייתא, או שאינו לוקה אלא מדרבנן. ב. כתב הרמב"ם [עבודה זרה יב ט]: "העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים והמעבירו מכין אותו מכת מרדות, "במה דברים אמורים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים, אם העביר אין מכין אותו", והמאירי כתב על דברי הרמב"ם: "והדברים זרים".

[17] התוספות ביבמות מח א סוף ד"ה לא, כתבו בשם תשובת הגאונים ד"שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו וכו', כיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי אלא ניוול, ותדע דלא מישתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו ד"לא ילבש גבר" אלא לאו דהקפת ראש וזקן גרידא". ולפי זה היה מקום לומר שזה גופא כוונת רב "מיקל אדם את כל גופו בתער", וכדברי הגאונים, ושוב לא יקשה עליו מן הברייתא! ? וכתב הדרישה בסימן קפב, דאם היתה כוונת רב לזה היה לו לומר: "מיקל כל גופו בבת אחת", ראה עוד שם מה שהביא בזה בשם המהרש"ל, וראה עוד בזה ב"קרן אורה" נט א סוף ד"ה ועיין.

[18] כתב הפרישה ביורה דעה ריש סימן קפב "אבל במספרים אפילו כעין תער, לאו תיקון אשה הוא בכך", ואפשר שכוונתו לומר שאין דרך הנשים בכך, ואין איסור אלא כשעושה כדרך הנשים, ואף שמטרתן היא שלא יהיה שיער ואף הוא עושה בשביל אותה מטרה.

[19] על פי התוספות שכתבו: "ורבי יוחנן אף במספרים אוסר, דמשמע דרבי יוחנן פליג אדרב"; וראה לקמן נט א ד"ה ד"ה חזינא שהביאו ראיה לזה, וראה גם בדבריהם שם בד"ה ההוא.

שלא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה, לילף [שילמד] מכהן, כלומר, ממה שמותר למצורע כהן להתגלח דדחי [שדוחה] גם איסור לאו וגם איסור עשה!

אלא, יש לומר שמכהן לא ילפינן [אין אנו למדים] לשאר דיני התורה, ומדוע — שכן יש להשיב על כך: מה לכהן שיש צד של קולא באיסורים שבו — שכן לאו הוא שאינו שוה בכל, שהרי איסוריו של הכהן מיוחדים רק לכהנים, ולא לכל ישראל. לפיכך, מאותו טעם נזיר מכהן נמי לא יליף [גם כן אינו נלמד] שכן לאו של כהנים לאו שאינו שוה בכל הוא, ואילו נזירות לכל ניתנה. ולכן צריך היה לימוד מיוחד מ"ראשו" שתגלחת מצורע דוחה עשה ולא תעשה של נזיר.

ושואלים מן הצד ההפוך: ומאן דמוקים להאי [ומי שמעמיד את זה, את הכתוב] "ראשו" בנזיר, שלומד שעשה דוחה במקרים מסויימים גם לא תעשה ועשה, ובכללם כהן שנצטרע, למה לי "זקנו"?

ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] ללמוד שתגלחת המצורע נעשית בתער דווקא, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: זה שנאמר "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אף כהן מצורע כן, תלמוד לומר בהדגשה "זקנו" להודיענו שאף כהן מגלח זקנו.

ועדיין יש לברר: ומנלן [ומניין לנו] שגילוח מצורע הוא בתער — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אף גילחו את הזקן במספרים יהא חייב — תלמוד לומר: "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), שאין האיסור אלא בהשחתת הזקן עד שורשו. אי [אם] לא תשחית דווקא, יכול ליקטן (הוציאן) את שערותיו במלקט שעוקר ותולש, וברהיטני (מעין מקצוע קטן) יהא חייב משום השחתה —

תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו" שאין האיסור אלא בגילוח. ומשני הכתובים יחד נלמד: איזו גילוח שיש בו השחתה — הוי אומר זה תער. וכיון שהוצרך הכתוב להתיר גילוח הזקן למצורע, למדים שהמצורע חייב לגלח שערו בתער דוקא, שיש בכך עקירת לא תעשה של גילוח, ולשם כך נאמרה המלה "זקנו" במצורע.

ועוד שואלים: ומאן דמפיק ליה להאי [ומי שמוציא את זה] הכתוב "ראשו" לכך שעשה דוחה לאו גרידא [בלבד], של הקפה למה לי למיכתב [לכתוב] "ראשו", ולמה לי למיכתב [לכתוב] "זקנו"? והרי אם למדנו מ"זקנו" שדוחה עשה ולא תעשה, כל שכן שידחה לא תעשה לבד!

ומשיבים: כוונת הדברים היא שבכל אחד משני כתובים אלה, "ראשו" ו"זקנו", משמע [משמעות] הדברים באה למידחי [לדחות] לאו גרידא [בלבד], ובאותה מידה משמע למידחי [משמעות הדברים באה לדחות] לא תעשה ועשה, שהרי הכתוב עצמו מדבר בלשון כללית ואינו מפרש שהמצוה מתייחסת לאדם מסויים, אלא לכל מי שחל עליו חיוב זה (ואפילו היה כהן או נזיר). הילכך (על כן) כיון שאין אנחנו יודעים על מה מדבר כל כתוב — שקול הוא ויבואו שניהן, שני מקראות, שאחד מהם מלמדנו לענין נזיר, והשני לענין כהן.

ולא ניתן היה להסתפק באחד משני הכתובים וממנו ללמוד לאחר שיבוא עשה וידחה לא תעשה, שכן כהן מנזיר לא יליף [אינו למד], שכן יש צד קולא בנזיר שהנזיר ישנו בשאלה, שהוא יכול ללכת לחכם ולהישאל על נדרו ויתיר לו. נזיר מכהן לא יליף [אינו למד] שכן לאו שאינו שוה בכל. ומעירים: ובעלמא לא ילפינן מינייהו [ובכלל, לגבי דברים אחרים אין אנו למדים מהם] שעשה דוחה לא תעשה ועשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות ולשבור] אפשרות זו כדאמרן [כפי שאמרנו] מפני נימוקים אלה עצמם.

א אמר רב: מיקל אדם שאינו נזיר כל שיער גופו בתער, שאם סובל אדם מריבוי שערו, רשאי הוא לגלח את שערות גופו ואין בדבר איסור, מלבד זקנו ופאות ראשו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: איש המעביר (המספר) שער בית השחי ובית הערוה — הרי זה לוקה משום "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), שכך היא דרכן של נשים לעשות!

ומשיבים: הא [זה] שאמרו שלוקה, מדובר במי שמעביר שערות אלה — בתער, הא [זה] שאמר רב שמותר — הרי זה במספרים, שאין בהן איסור. ומקשים: והא [והרי] רב נמי [גם כן] בתער קאמר [אמר] שמותר! ומשיבים: לא תער ממש, אלא כעין תער אמר, וכוונתו שמותר לגזור במספריים סמוך לעור, כעין גילוח התער.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: איש המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה. מיתיבי [מקשים] על כך: העברת שיער שעושים אנשים אינה אסורה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (חכמים). אם כן מדוע לוקה? ומסבירים: מאי [מה] פירוש "לוקה" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' יוחנן — כוונתו שלוקה מדרבנן [מדברי סופרים], שמלקים אותו מכות מרדות, מפני שעבר על דברי סופרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that a positive mitzva does not come and override a prohibition and a positive mitzva, let him derive from the fact that a leprous priest must shave that this mitzva does override a prohibition and another positive mitzva.

Rather, he would explain that we do not derive other cases of the Torah from the halakha of a priest, for the following reason: What is different about the prohibition of a priest is that it is a prohibition that is not equally applicable to all, i.e., the prohibitions of a priest do not apply to Israelites. For the same reason, the case of a nazirite also cannot be derived from that of a priest, as the prohibition of a priest is a prohibition that is not equally applicable to all, in contrast to that of a nazirite. Consequently, the derivation from “his head” is necessary to teach that the shaving of a leper overrides the prohibition stated with regard to a nazirite.

The Gemara turns its attention to the other opinion: And according to the one who establishes this verse: “He shall shave all his hair; his head and his beard” (Leviticus 14:9), as referring to a nazirite, i.e., he derives from this verse the principle that in certain cases, including that of a leprous priest, a positive mitzva overrides a prohibition and a positive mitzva, why do I need the term “his beard”?

The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita with regard to the shaving of a leper, which must be performed with a razor: Why must the verse state: “His beard,” as it already stated that he shaves all his hair? Since it is stated: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5), one might have thought that even a priest who is a leper is included in the prohibition against shaving. The verse therefore states: “His beard,” to teach that a leprous priest must shave his beard as well.

And from where do we derive that a leper must shave with a razor? As it is taught in a baraita: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5). One might have thought that priests should be liable even if they shaved their beards with scissors. The verse states: “And you shall not destroy the corners of your beard” (Leviticus 19:27), which teaches that the prohibition applies only to the destruction of the beard from its roots. If the sole criterion is the phrase “you shall not destroy,” one might have thought that if he extracted his hair with tweezers or removed his hair with a carpenter’s plane, he should likewise be liable due to the prohibition against destroying his hair.

The verse therefore states: “Neither shall they shave off the corners of their beard.” Together the two verses lead to the following conclusion: Which is the type of shaving [giluaḥ] that involves destruction [hashḥata]? You must say it is a razor. The fact that it was necessary for the Torah to permit a leper to shave his beard with a razor, notwithstanding the prohibition against using this implement, proves that the positive mitzva overrides this prohibition, as derived from the term “his beard.”

The Gemara continues to inquire: And according to the one who derives from the term “his head” the principle that a positive mitzva overrides only a prohibition, why do I need the verse to write: “His head,” and why do I also need the same verse to write: “His beard”? Once is it derived from the phrase “his beard” that a positive mitzva overrides a positive mitzva and a prohibition, the same should certainly apply to a prohibition by itself.

The Gemara answers: Both the term “his head” and the term “his beard” could come to teach the overriding of only a prohibition, and they also could teach the overriding of a prohibition and a positive mitzva. Since the verse is formulated in general terms, it includes a priest or a nazirite. Therefore, as it cannot be determined to which case the Torah is referring, it is even, i.e., equally balanced, and consequently let both terms come and teach this principle, one with regard to a nazirite, and the other with regard to a priest.

The Gemara adds that both terms are necessary, as the halakha of a priest cannot be derived from that of a nazirite, as the case of a nazirite is lenient in that it is possible to dissolve naziriteship by request from a halakhic authority. Likewise, the halakha of a nazirite cannot be derived from that of a priest, as the case of a priest involves a prohibition that is not equally applicable to all. The Gemara comments: And generally, with regard to other halakhot, we cannot derive from these two cases that a positive mitzva overrides a prohibition and a positive mitzva, due to the fact that this argument can be refuted as we said here.

§ Rav said: A person who is not a nazirite may lighten his burden by removing all the hair of his body with a razor. One who feels he has too much hair may shave all of it off with a razor, apart from his beard and the corners of his head. The Gemara raises an objection against this from a baraita: A man who removes the hair of the armpit or the pubic hair is flogged for transgressing the prohibition: “A man shall not put on a woman’s garment” (Deuteronomy 22:5), as this behavior is the manner of women.

The Gemara answers: In this case he is flogged because he shaved with a razor, whereas in that case Rav said it is permitted because he was referring to one who removes hair with scissors, an act that is not considered a prohibition. The Gemara raises a difficulty: But Rav said it is permitted with a razor as well. The Gemara answers: He did not mean an actual razor; rather, he said that one may use an implement that is similar to a razor, i.e., scissors that cut very close to the skin, in the manner of a razor.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A man who removes the hair of the armpit or the pubic hair is flogged. The Gemara raises an objection against this ruling: The removal of hair is not prohibited by Torah law but by rabbinic law. Why, then, is he liable to receive lashes? The Gemara explains: What does it mean that Rabbi Yoḥanan says that he is flogged? This means that he is flogged by rabbinic law, a punishment known as lashes for rebelliousness, for disobeying a rabbinic decree.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי הוה מצי לשנויי דכהן מנזיר לא אתי שכן ישנו בשאלה כדקאמר בסמוך אלא דעדיפא מיניה קא משני דמיבעי ליה לכדתניא דאינו חייב על השחתת זקן אלא בתער ומדאיצט' זקנו למדחי לאו ועשה דכהן ש"מ דמצורע אינו מגלח אלא בתער דאי מצי לגלוחי בלא תער לא הוה דחי. ומנזיר לא שמעי' ליה דשמא ס"ל כמאן דאמר פ"ג מינים לא יעבור לרבות כל המעבירים:

ומאן דאוקי ראשו ללאו גרידא ל"ל למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו. ליכתוב זקנו דמשמע בין בישראל דאיכא לאו גרידא בין בכהן דאיכא לאו ועשה ולשתוק מראשו:

ומשני דלאו שקולים הם דבכל חד מנייהו איכא פירכא ולא ילפי' מהדדי. ובעלמא נמי לא ילפי מינייהו כדאמר דמה לכהן שאינו שוה בכל הילכך לא ילפינן מיניה שידחה עשה ל"ת ועשה:

אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער אפי' בית השחי ובית הערוה ואין בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה. אבל בפאת זקן וראש לא איירי רב אלא בשאר הגוף קאמר:

ה"ז לוקה משום לא ילבש וכו'. כעין תער במספרים סמוך לבשר:

מיתיבי העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וקשה לר"י דאמר לוקה. וה"ה דהוה מצי למפרך השתי ברייתות אהדדי ולשנויי כדמשני מאי לוקה כדקתני מכת מרדות:

מיבעיא ליה לכדתניא. דמוכחת דהשחתה דזקן הויא בתער לכך איצטריך זקנו דמצורע למימר דתגלחת דמצורע דוחה השחתת זקן. ומיניה ידעינן דגילוח מצורע הוו בתער. אבל לא מצי ידע תער במצורע מנזיר מצורע דסבר כמאן דאמר פרק שלושה מינין תער לא יעבור לרבות כל המעבירין ואפילו במלקט ורהיטני. לכך איצטריך זקנו. ואף על פי דמזקנו ילפינן תער מכל מקום דרשינן מיניה כן מצורע דיש לנו לומר מקרא מלא דבר הכתוב בין ישראל בין כהן. (ונעשה תירוץ ממה שעושין קושיא ולא נדחוק לשנות מקרא מלא דבר הכתוב. סימן שפ"ה). והר"ם מפרש דאם כן קשיא מה שמקשה התלמוד לעיל למאן דאמר ראשו ללאו גרידא לא תעשה ועשה מנא ליה ולא שני מקרא מלא דבר הכתוב. וגם נימא תלמודא כשמקשה לא ניכתוב כי אם זקנו לבד ולישתוק מראשו דחדא מינייהו אתיא משום תער. יש לומר דאף על גב דצריכי קראי לגופייהו אי משום תער אי משום הקפה מכל מקום נדע החידוש דחייה כדפירשנו כך דקדק מורי הרב מקינון. נראה דכולה שמעתין מיתוקמה. דאף על גב דקראי צריכי לגופייהו או משום לאתויי בתער דוקא או משום הקפה כל הראש שמה הקפה. מכל מקום נדע מינייהו דחייה אף למאן דאמר דקראי לא צריכי כי אם ללאו ועשה דמסתבר לן שהפסוקים באים משום חידוש דחייה. ולפירוש זה ניחא דהני תנאי דשמעתין היינו תנא דלעיל פרק שלושה מינין. ואף על גב דהקפת כל הראש שמה הקפה איצטרך למילף מראשו ובתער איצטריך למילף מזקנו אפילו הכי חדא מינייהו ללאו ועשה וחדא ללאו גרידא. דהיינו תנא דאצריך קרא ללאו גרידא ולא דריש גדילים. וא"ת מנא לן כהן מצורע ונזיר מצורע דילמא לא ידעינן אלא או הא או הא כיון דמצריך קרא גרידא. וי"ל דהיינו קושיא שמקשה תלמודא למה לי ראשו למה לי זקנו. כלומר פשיטא דקרא ללאו גרידא וחדא ללאו ועשה. ואם כן לא ידעינן אלא או הא או הא ולא ידעינן כהן מצורע דמצריך קרא ללאו גרידא. ומשני כו'. תוספות חיצוניות.
כתוב בתוספות וא"ת והא שפיר איצטריך לאשמועינן דתגלחת מצורע בתער. ועוד דלעיל פריך למאן דיליף דמוקי ראשו ללאו גרידא לאו ועשה מנא ליה. וי"ל כו'. תוספי הרא"ש ז"ל:

ומפרש רבינו אחי למה לי למכתב זקנו צו'. דמשמע ליה כי היכי דמסיק ליה תנא ללאו ועשה מזקנו ומוקמינן ליה לכהן מצורע משום דקרא כתיב בין בישראל בין בכהן. דעל כרחין לאו מכח ייתורא מוקמינן ליה בכהן דהא לישראל נמי איצטריך לאורויי לן דתגלחת מצורע בתער כדאסיקנן. אלמא סברא הוא דקרא סתמא כתיב בכל אדם ואם כן קרא דראשו נמי אית ליה למימר דמסתמא כתיב ומיירי נמי בנזיר. ואם כן למה ליה להאי תנא למילף לאו ועשה מזקנו כדאמר לעיל הא מראשו גופיה שמעינן נזיר. ולא מצי לשנויי דזקנו איצטריך למילף דתגלחת מצורע בתער דאם כן למה ליה לתנא לאיתויי פאת זקנם בכהנים הוה ליה לאיתויי לא תשחית פאת זקנך. אלא ודאי משמע לתנא דחיית הכהן דלאו ועשה ואמאי הא מראשו שמעינן לאו ועשה דנימא קרא סתמא כתיב ואפילו בנזיר. וסלקא דעתין השתא דתנא דמוקי לראשו ללאו גרידא אית ליה דכהן ונזיר שקולין הם. והכי אמר לעיל:

ובעלמא לא ילפינן דאיכא למיפרך כדאמרינן. ובהצד השוה נמי לא ילפינן מינייהו דאיכא למיפרך.

דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער. דמצי לגלח ראשו וזקנו בכעין תער דקיל איסורו ודחי להו עשה דמצורע. תוספות חיצוניות.

הכי גרסינן ברוב ספרים. ובעלמא לא ילפינן מינייהו דאיכא למיפרך כדאמר. פירוש בעלמא לא ילפינן מכהן לחודיה או מנזיר לחודיה דעשה דוחה לאו ועשה דאיכא למיפרך כדאמר. וא"ת לכל הפחות ניגמר מזקנו דכהן בעלמא כל היכא דהוי לאו שאינו שוה בכל דדחי. ואם כן גבי והתעלמת כגון כהן והוא בבית הקברות היכי פריך פשיטא עשה ולא תעשה הוא הא אינו שוה בכל דבכהן קאמר ושמעינן מהכא דדחי. וכן גבי אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת דקאמר בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה הוא. ומה בכך הלא אינו שוה בכל אלא בכהן גדול וכן הרבה. ויש לפרש דמזקנו לא גמרינן בעלמא אפילו לאו שאינו שוה. דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דין הוא דדחי לא תעשה ועשה דנזיר וכהן דחמיר משום שלום בית דאמר מר גדול השלום כו' שעל ידי כן אוכל בקדשים למחרת תגלחתו לאחר שהביא כפרתו ואוכל עם אשתו בקדשים ומותר בתשמיש המטה. וכהאי גוונא איתא בפרק שילוח הקן דאי לאו שלח תשלח הוה אמינא דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום. ואף למאן דאמר במועד קטן דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה איכא קצת שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לשתי מחנות אף על פי שהוא מותר בתשמיש שמא לא מתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה וכדקאמר הכא. בעלמא לא גמרינן מינייהו דאיכא למיפרך כדאמרן ולא נקט הך פירכא. הוא הדין דמצי למינקטיה אלא משום דהוה צריך למימר נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה וכהן מנזיר שכן ישנו בשאלה ולא הוה מצי למימר משום שלום בית בעלמא נמי נקט פירכי דלעיל. הר' עזריאל ז"ל:

מיקל אדם כל גופו בתער. אפילו בית השחי ובית הערוה. ולא מיירי באיש זקן למאי דסלקא דעתין השתא דבתער ממש קאמר. תוספות חיצוניות:

ומשני כעין תער. במספרים סמוך לבשר אף כעין תער שרי רב אבל לא תער ממש. ונראה דאף במלקט ורהיטני אסיר דבמספרים דוקא נקט תלמודא. הר' עזריאל:

תד"ה ולמאן דמוקי. לחנם פי' הש"ס כן דאליביה (כצ"ל) קיימא. ובמש"כ בברכות (יא) ד"ה וב"ש ע"ש יתיישב גם הכא:

תוס׳ ד"ה הר״ף כו' דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל. נ"ב דכוותה פא"נ [דף סא ע"א]:

גמ' נזיר מכהן נמי לא יליף. עי' לעיל דף מא ע"ב תד"ה ואי כתב:

שם מאי לוקה דקאמר. שבת דף מ יבמות דף כח חולין דף קמא ע"ב:

ולמאן דמוקים ליה להאי ראשו בנזיר. ויליף כהן מנזיר א''כ למה לי דכתב רחמנא זקנו במצורע: מיבעי ליה. לתגלחת מצורע שיהא בתער ולא במלקט ורהיטני וכדתניא זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע תלמוד לומר זקנו התיר במצורע מה שאסר הכתוב גבי גילוח זקן שלא אסר הכתוב אלא בתער שעושה השחתה אבל במלקט ורהיטני לא וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לעיל מ:) דאי ס''ד עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד לשתוק קרא מיניה ותו לא מדלא כתיב ביה תער מוטב דליעבד במלקט ורהיטני משום דריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא וכו': ולמאן דמפיק ליה להאי ראשו. לעשה ול''ת דבנזיר איצטריך ליה זקנו לתגלחת דמצורע בתער אלא למאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה ליה למיכתב זקנו כלל אי משום עשה ול''ת ליכתוב רחמנא ראשו ותו לא דהוי משמע דלמידחי לאו גרידא קאתי לאו דלא תקיפו ומשמע נמי למידרשיה גבי נזיר דהאי קרא שקול הוא דלא מסתיים מהיכא קאי ומשום הכי אית לך למימר שיבואו שניהם ממנו: לעולם איצטריך למיכתב זקנו משום למידחי עשה ול''ת דבכהן דאי אמרת דלא ליכתוב זקנו וכי אתא ראשו למידחי עשה ול''ת דבנזיר הוא דאתא אכתי ליכא למיגמר מיניה עשה ול''ת דבכהן משום דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי אמרת נמי דהאי. ראשו משום עשה ול''ת דבכהן הוא דאתא אכתי לית לך למילף מיניה עשה ול''ת דבנזיר משום דאיכא למיפרך כדאמרן דאי מנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך איצטריך ליה זקנו לעשה ול''ת דבכהן וראשו ללאו גרידא: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער. ואין בו משום לא ילבש גבר שמלת אשה: המעביר שער שבבית השחי. תחת אצילי ידיו: כעין תער. שגזז במספרים בסמוך לבשר כעין תער: מיתיבי העברת שער. של כל גופו כגון שבבית השחי ושבבית הערוה אינה מדברי תורה ואת אמרת דלוקה: מאי לוקה. דאמרי מכות מרדות מדרבנן:
נזיר מכהן נמי לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל הוא. והשתא הוה מצי למיפרך אמאי לא [ילפינן] מנזיר דעלמא דאתי עשה ודחי ל''ת ועשה אפי' שוה בכל דנזיר שוה בכל הוא ולמסקנא ניחא דפרכינן בסמוך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי. לחנם פי' הש''ס כן דכוותיה קיימא גם לחנם שינה לשונו דקאמר לעיל דלמאן דמפיק ראשו לעשה ול''ת מבעיא ליה לכדתניא למילף דתגלחת מצורע בתער הוא דאילו מראשו דנזיר [לא] נפקא דסבירא לן כמ''ד פ' ג' מינין (לעיל מ.) דנזיר חייב בכל מעבירין ולהכי איצטריך זקנו דאילו השחתת זקן אינה אלא בתער כדמפרש ואזיל וצ''ע כי פריך זקנו למה לי אמאי לא משני וליטעמיך הא קי''ל דאין עשה דוחה ל''ת ועשה נילף מנזיר מצורע דדחי אלא מאי אית לך למימר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמפיק ראשו ללאו גרידא למה לי. לכתוב זקנו לבד דמשמע בין זקנו דכהן בין זקנו דישראל ומינה שמעי' (בין) ל''ת גרידא בישראל ומינה שמעי' ל''ת ועשה מכהנים דמקרא מלא דיבר הכתוב ואע''ג דראשו נמי מקרא מלא הוא ולא בעי לאוקומי אלא בראשו גרידא ולא בראשו דנזיר שאני התם דשני לאוין הן לאו דהקפה ולאו דנזיר תער לא יעבור הילכך לא מסתברא ליה למימר כולי האי מקרא מלא לאוקומי אפילו בראשו דנזיר אבל השחתת הזקן הכל לאו אחד הוא בין דישראל לא תשחית פאת זקנך בין דכהנים ופאת זקנם לא יגלחו הילכך נראה לומר דמקרא מלא דיבר הכתוב דעשה דמצורע דזקנו ידחה בין לאו דישראל בין לאו דכהנים כיון דאזהרה אחת היא: הר''ף והשתא מצי לשנויי דאי מזקנו איכא למיפרך שכן לאו שאינו שוה בכל הוא דליתיה בנשים ואיצטריך ראשו דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תניהו ענין לשוה בכל ונראה דסלקא דעתיה דשקולים הן ולכך מודה לו דל''ת גרידא השוה בכל כמו ל''ת ועשה שאינו שוה בכל אלא האריך יותר דאיידי דבעי לאסוקי הך פירכא מסיק ואזיל לכולי צדדי דפירכות ומשני כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה ונזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן וקשה להר''ם דמאי קאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לימא דכהן איצטריך משום תער דבעינן תער במצורע כדקא אמרינן וע''ק לו דקא פריך למ''ד ראשו ללאו גרידא וקמהדר ליה למ''ד ראשו לנזיר אתא מדקאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לכך נראה להר''ם לפרש דמשמע ליה השתא כיון דמסקינן דזקנו אתא לאשמועי' תער מעתה למאן דאית ליה דראשו אתא ללאו. גרידא מנלן דנזיר מצורע מגלח וכהן מצורע אלא על כרחיך צריך. לומר דמקרא מלא דבר הכתוב דכיון דקרא סתמא כתיב מיירי בכל ענין בין שהוא כהן בין שהוא נזיר ולמה לי למיכתב זקנו ואם תאמר והא שפיר איצטריך לאשמועינן דתגלחת מצורע בתער וי''ל דהכי פריך למה ליה לתנא דלעיל לאיתויי זקנו למילף דכהן מצורע מותר בתגלחת דקתני זקנו מה ת''ל כו' מראשו שמעינן שאפילו נזיר מצורע מגלח ראשו אע''ג דאיכא לאו ועשה דקרא סתמא כתיב דמיניה משמע שגם כהן מגלח זקנו דהשתא סבירא ליה דלהאי תנא הם שקולין ומשני אין הכי נמי דודאי סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב ומראשו גרידא שמעינן שגם נזיר מצורע מגלח ראשו ואפי' הכי אי לאו דכתב רחמנא זקנו לא הוה שמעינן כהן כדפרישית שכן ישנו בשאלה ואי כתב זקנו לא הוה שמעינן נזיר שכן לאו שאינו שוה בכל ולפי מסקנא זו תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא ה''ה דשמעינן מיניה לאו ועשה ומה שהזכיר לאו דהקפה גרידא לגלות לנו דעתו דסבר דאי לאו הני קראי דראשו וזקנו אפילו לאו גרידא לא הוה ידעינן שיהא עשה דוחה אותו דקרא דגדילים הוה מוקמינן ליה לכדרבא ובעלמא לא ילפינן כדאמרן כלומר דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואם תאמר ונילף מתרוייהו במה הצד ואור''י דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא שלום בית ובכי האי גוונא אמרינן בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דסלקא דעתך אמינא עשה דצפרי מצורע לידחי לא תעשה ועשה דשילוח הקן משום שלום בית.: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי כו' הרי זה לוקה. משום לא ילבש גבר כדדרשינן בסמוך לא קשיא הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער: א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מיתיבי העברת תער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והוה מצי לסיועיה מברייתא דלעיל אלא ניחא ליה לשנויי מאי לוקה דרבנן דלא ליפלגו ברייתות אהדדי ר' יוחנן אף במספרים אוסר ומשמע דרבי יוחנן פליג אדרב:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד