נזיר נט ע"ב

מתני' מת אחד מהן אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ואומר אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר אחר שלשים יום וסופרין שלשים ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וסופרים שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וזהו קרבן טהרתך אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי העולה מחובתי והחטאת מספק וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזו שאר קרבני אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים אבל הודו לו חכמים לבן זומא:
גמ' ולייתי אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים אמר רב נחמן מאי ליעביד ליה רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו:
מתני' נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - ב

מתניתין:

מת אחד מהן שהיו בספק הטומאה, כיצד יגלח והרי כיון שספק טהור הוא אינו יכול לגלח:

אמר רבי יהושע: יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר על תנאי, ויביאו כאחד את קרבנות הטהרה שיעלו לזה או לזה, ואחר כך יוכל לגלח, וכדמפרש ואזיל.

ואומר אותו שהוא ספק טמא לאותו אחד:

אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד כדי שתתחיב במלאת ימי נזירותך בקרבן טהרה.

ואם טהור הייתי, ואני הוא זה שחייב עכשיו בקרבנות טהרה, הרי אתה נזיר אחר שלשים יום כדי שתתחייב בקרבנות טהרה שאצטרך להביאם מספק; ועושה כן השני, ומקבל עליו נזירות באופן זה.

וסופרין שלשים יום עד שימלאו ימי נזירותו של אותו אחר, ויתחייב בקרבן טהרה אם הראשון טמא.

ומביאין אחר שלשים יום:

כלומר: ומביא אותו אחד שהוא ספק טמא קרבן טומאה בספק, דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק [ואינה נאכלת], וכן עולת העוף מביא הוא בתנאי שאם אינו נזיר טמא יהא לנדבה, ואשם - שאינו יכול להביא על תנאי של נדבת שלמים - אינו מביא כלל, ואינו מעכבו מלמנות נזירות טהרה.

ומביאין שניהם קרבן טהרה אחד כדי להתיר אותו שהוא ספק טמא בתגלחת.

ואומר אותו שהוא ספק טמא: אם אני הוא הטמא, הרי קרבן טומאה שאני מביא שלי הוא, כלומר: קרבן ודאי הוא, וקרבן טהרה שאנו מביאים יהא שלך, שהרי עכשיו מלאו ימי נזירותך אם אני טמא הייתי.

ואם אני הוא הטהור [וחבירי שמת הוא הטמא] הרי קרבן הטהרה שלי, ואילו אתה הרי אינך חייב בקרבן שעל צד זה לא קבלת עליך נזירות כלל.

וקרבן טומאה שאני מביא הוא בספק, כלומר: מדין ספק אני מביאו, ואף שכלפי שמיא איני חייב בקרבן.

וסופרין עוד שלשים יום, שהרי כל אחד הוא בספק נזיר, זה משום שמא טמא היה ונפלו הימים הראשונים שמנה, וזה משום שקיבל עליו נזירות לאחר שלשים יום.

ומביאין קרבן טהרה אחד, ואומר: אם אני

- ולא חבירי שמת - הוא הטמא, הרי קרבן הטומאה שכבר הבאתי שלי היה, וקרבן טהרה היה שלך, וזה קרבן טהרתי.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שהבאתי היה שלי, וקרבן טומאה שהבאתי לא שלי היה אלא בספק הבאתיו, וזהו - שאנו מביאים עכשיו - קרבן טהרתך. ^[1]

אמר לו בן זומא לרבי יהושע: וכי מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר!? ^[2]

אלא מביא אותו שהוא ספק טמא ביום השלשים:

חטאת העוף הבאה על הספק, ועולת העוף בתנאי של נדבה [ואשם אינו מביא].

ומביא קודם לשניהם עולת בהמה לקרבן טהרתו על תנאי כדמפרש ואזיל.

ואומר: אם טמא הייתי, הרי החטאת מחובתי, והבהמה לעולה תהיה לנדבה.

ואם טהור הייתי, הרי הבהמה לעולה מחובתי כדי שאוכל לגלח, והחטאת מביא אני מספק.

וסופר שלשים יום לתשלום ימי נזירות טהרה אם היה טמא מתחילה.

ומביא במלאת ימי נזרו קרבן טהרה, ואומר:

אם טמא הייתי, הרי העולה הראשונה שהבאתי היתה נדבה, שהרי תגלחת טומאה היתה ולא תגלחת טהרה.

וזו שאני מביא עכשיו היא לחובה.

ואם טהור הייתי, הרי העולה הראשונה חובה, וזו - העולה שאני מביא עכשיו - נדבה.

וזה - החטאת והשלמים שאני מביא עכשיו - שאר קרבני.

אמר על כך רבי יהושע:

אם כן שיעשה כבן זומא, נמצא זה - על הצד שלא היה טמא - מביא קרבנותיו לחצאים, שהרי העולה שהביא קודם שספר שלשים יום היתה לחובתו, ^[3] ואילו את החטאת והשלמים ^[4] אינו מביא אלא לאחר שלשים יום.

ולכך עדיף שידור אחר כנגדו, שהרי אז מביא הוא קודם שספר שלשים יום את כל קרבן טהרתו, שאם אינו עולה לו הרי עולה לחבירו, ואינו מביא קרבן לחצאין.

אבל הודו לו חכמים לבן זומא לעשות כדבריו, ולא לחוש לקרבן לחצאים.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע: נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים:

ומקשה על כך הגמרא: ולייתי [ויביא] לחצאין, ומה רע בכך!?

אמר רב יהודה אמר שמואל:

אכן אין בזה חסרון, ולא אמר רבי יהושע כן אלא לחדד בה את התלמידים. ^[5]

אמר רב נחמן: אדרבה פתרונו של רבי יהושע אינו טוב כמו של בן זומא, כי מאי ליעביד ליה רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו [מה יעשה רבי יהושע לחלב שעל בני המעיים שלא יסריחו]!? ^[6]

כלומר: היות ומביאים הם יחדיו קרבן שלמים בפעם השניה לאחר שלשים יום, ואין ידוע קרבנו של מי הוא, אם כן אי אפשר להניף החלב של השלמים עד שיגלחו שניהם, שהתנופה היא אחר התגלחת, ובין כך ובין כך שמא יסריח החלב. ^[7]

א. מצורע אסור לאכול בקדשים עד שייתמו ימי חלוטו [שיירפא מן הצרעת] ויגלח, ויספור שבעה ימים ובשביעי יגלח, וביום השמיני יביא את קרבנותיו, שהמצורע "מחוסר כפורים" הוא, ואסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו; ואם איחר את תגלחתו, אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת.

אבל טמא מת אוכל בקדשים כשיעריב שמשו של יום השביעי לטומאתו, בין שלא היה נזיר ואינו חייב בקרבן, ובין שהיה נזיר טמא מת שהוא חייב בקרבן טומאה, שאין קרבן טומאתו מעכבתו מלאכול בקדשים.

ב. המצורע שאיחר את תגלחתו, אינו מביא קרבן אלא למחרת תגלחתו; אבל נזיר טמא מת שאיחר את תגלחתו שדינה להיות ביום השביעי, יכול לגלח מאוחר יותר ולהביא את קרבנותיו בו ביום, ובלבד שטבילתו היתה ביום או כמה ימים קודם.

ג. ימי חלוטו וימי ספרו של מצורע אינם עולים לו במנין נזירות טהרה, כמסקנת הגמרא לעיל נו ב; ואף שכבר תמו "ימי ספרו" אינו יכול למנות "נזירות טהרה" עד שיביא קרבנותיו. ^[8]

ד. "נזירות טומאה" על מת, אינה רק המתנה עד שיוכל למנות את נזירות הטהרה, אלא שהיא עצמה דין "מנין" לה, ומונה שבעה ימים לנזירות טומאה ומביא קרבנותיו ביום השמיני, ^[9] ולכן אינו יכול לקיים "נזירות טומאה" בימי חלוטו וספרו, כשם שאינו יכול לקיים "נזירות טהרה" בימים אלו, ולא עוד אלא שאינו מתחיל למנות את "נזירות הטומאה" אלא לאחר שיביא את קרבנות הצרעת.

ה. תגלחת הטומאה קודמת להבאת קרבנות הטומאה; ^[10] וקרבן החטאת של נזירות הטומאה מעכבת את חלות נזירות הטהרה. ^[11]

ה. משנתנו דנה בנזיר שהיו לו שתי טומאות ספק, האחת של מצורע והאחת של טומאת מת, ומבארת המשנה אימתי ייטהר מצרעתו ויהיה מותר לאכול בקדשים, ואימתי יצא ידי נזירותו ויהיה מותר מכל איסורי נזירות; ובברייתא בגמרא יתבאר דין הבאת קרבנותיו.

ו. המשנה מתבארת כאן כפי שיטה אחת בפירוש המשנה שביארו התוספות לעיל נה ב. ^[12]

מתניתין:

נזיר - סתם שהוא חייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק ^[13] ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת:

הרי המצורע הזה אוכל בקדשים רק אחר ששים יום, כלומר: ביום הששים עצמו.

כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה.

ומצורע זה שאין טומאותיו אלא ספיקות - אינו יכול לגלח כלל עד שייתמו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת [וכפי ששנינו בסוף המשנה], וביום השלשים יגלח, ^[14] ועלתה לו תגלחת זו לצרעתו אם מצורע הוא, [ואם אינו מצורע אבל טמא מת הוא, עולה לו התגלחת ל"תגלחת טומאה", או ל"תגלחת טהרה" אם אינו טמא כלל].

ולאחר תגלחת זו, צריך הוא ספירת שבעה ימים ותגלחת שניה וקרבנות למחרת התגלחת כדי להתירו בקדשים; והיות שאנו מסתפקים שמא טמא מת היה ולא מצורע, הרי שהוא מנוע מלהתגלח שנית עד שימנה נזירות טהרה נוספת.

כי אם אכן טמא מת היה, הרי שהיה עליו למנות "נזירות טומאה", לגלח, ולהביא אחריה קרבן טומאה, ואז יתחיל במנין "נזירות הטהרה"; ו"תגלחת הטומאה" הרי לא נתקיימה עד הגילוח ביום השלשים, נמצא שמוטל עליו עתה להביא קרבן טומאה ולמנות אחריה נזירות, ורק אז יותר הגילוח.

ולכן יביא את קרבן הטומאה ביום שגילח בו הוא יום השלשים, ^[15] ויחל מיד למנות נזירות טהרה שתסתיים ביום החמשים ותשע לקבלת נזירותו, ואז יגלח תגלחת שהיא: ספק "תגלחת טהרה" וספק תגלחת שניה של צרעתו; ואת קרבנות המצורע יביא למחרת, כי מאחר שאיחר את תגלחתו השניה, נדחה זמן הבאת קרבנותיו ליום המחרת, נמצא שביום הששים מביא הוא את קרבנות המצורע ומותר לאכול בקדשים.

ושותה יין ומטמא למתים רק אחר מאה ועשרים יום [היינו ביום המאה ועשרים], כלומר: אינו יוצא מידי ספק נזיר אלא ביום המאה ועשרים.

כיצד: עד יום החמשים ותשעה - בו גילח בשנית - הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; והיות והוא ספק מצורע, הרי שאותם הימים שמנה עד שהביא קרבנותיו ביום הששים ויצא מידי צרעתו אינם עולים לו למנין נזירות טהרה, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה; ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ^[16] ואז יגלח.

וביום התשעים כשגילח עדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי אם היה טמא מת מלבד צרעתו, הרי שלא נתקיימה "נזירות הטומאה" אלא לאחר שהביא את קרבנות ספק צרעתו - שאין ימי הצרעת עד להבאת הקרבנות עולים לו ל"נזירות טומאה" - והגילוח שעשה ביום התשעים היא היא תגלחת טומאתו, שרק לאחריה יכול הוא להביא את קרבן הטומאה שלו, ולהתחיל במנין נזירות הטהרה. ^[17]

ולכן יביא אחר התגלחת שביום התשעים את קרבן הטומאה, ויחל ביום זה למנות נזירות טהרה, והיא תסתיים ביום המאה ועשרים, שהוא יום ה"שלשים ואחד" של נזירות זו; וזו היא שלמדנו: ושותה יין ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום. ^[18] ומפרשת המשנה את הטעם:

שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר, כלומר: מותר הוא לגלח לצרעתו אף שנזיר הוא ואסור בתגלחת, רק בזמן שהוא הנזיר ודאי מצורע הוא, אבל בזמן שהוא ספק מצורע אינו דוחה את איסור התגלחת.

ואשר על כן אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה לצרעתו עד שלשים יום, היות וספק מצורע הוא ספק נזיר טהור הוא, וכן את תגלחתו השניה אינו יכול לגלח מאותה סיבה עד שימנה נזירות שניה של שלשים יום.

הערות

^[1] הקשו אחרונים [ראה "ארזי הלבנון" אות סח]: למה צריך הראשון לבקש מהשני שידור לאחר שלשים יום, והרי הוא עצמו יכול לידור ולומר: אם טהור הייתי וכבר הבאתי קרבן טהרה, הרי אני נזיר לאחר שלשים יום, ואז יוכל להביא קרבן טהרה שיעלה לו ממה נפשך או לנזירותו הראשונה או לנזירותו השניה, ולמה צריך שיעשה כן השני; [והשני יקבל על עצמו רק נזירות אחת מיד על הספק]! ? [וראה מה שיישב שם ב"ארזי הלבנון"]. ויש מי שכתב בדרך אפשר, שרבי יהושע אמר כן כדי לצאת ידי שיטתו של רבי טרפון שהיה אומר "לא ניתנה נזירות אלא להפלאה", ואינם יכולים לידור נזירות על תנאי, ולכן צריך שיאמר זה האחר כך: הריני נזיר, ואקיים את הנזירות לכשארצה [ראה נדרים ג ב], ויאמר מיד: הריני נזיר עכשיו לקיים את מה שהתחייבתי אם חבירי טמא היה; ולאחר שלשים יאמר: הריני נזיר עכשיו לקיים את התחייבותי אם חבירי טהור היה.

^[2] כתבו התוספות לפי גירסת "ארזי הלבנון" על פי ספר "תם דרך": "פירוש, אפילו אם דעתו לידור בנזיר בלא זה שידור כנגדו [כלומר: אפילו אם בלאו הכי היה דעתו לידור בנזיר; בכל זאת] מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר בזה הענין מספק להיות נזיר". ולפי גירסא זו, יתירה מזו היה להם לומר, שאם היה רוצה לידור בנזיר שלשים יום, לא יסכים לידור בנזיר ששים יום על הספק, ויתכן שזו היא כוונתם.

^[3] כי בהכרח שהראשונה היתה לחובתו, שעל ידה הותר לו הגילוח.

^[4] כי אינו יכול להביא לא את החטאת ולא את השלמים על תנאי של נדבה, ראה תוספות נדה ע א.

^[5] פירש המפרש: יודע היה רבי יהושע שאין תשובתו כלום, ולא אמר כך אלא כדי לחדד את התלמידים, שיהו נושאין קל וחומר בעצמן, ומה רבי יהושע שיודע בעצמו שאין בדבריו ולא כלום, משיב דבר שאינו משנה, קל וחומר לשאר כל אדם שיכול להשיב על דברי רבו, ואפילו יודע שאין בדבריו כלום, ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו, לא ימנע מלשאול כל צרכו; וכדאמרינן במסכת נדה [כז א] יתיב רב פפא וכו' ואחיכו עליה, ואמר רבא: אפילו כי האי מילתא, נימא איניש קמיה רביה ולא לישתוק, שנאמר [משלי ל לב]: "אם נבלת בהתנשא", אם נבלת עצמך על דברי תורה סופך להתנשא בה, "ואם זמות יד לפה", ואם שתקת סופך שיהו שואלין ממך ואי אתה יודע להשיבו, ותתן יד לפה. ולפי דבריו שיודע היה רבי יהושע שאין תשובתו כלום, אם כן בהכרח שלא מטעם "קרבן לחצאין" הטריח רבי יהושע את הנודר להביא אחר כנגדו, ואם כן צריך ביאור למה אמר כן רבי יהושע! ? ובפירושו של ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל [שנדפס בשולי פירוש "מלאכת שלמה" על המשניות], מפרש את דברי רבי יהושע [כשם שפירש את המשנה הקודמת], שעושה כן כדי שלא יפסיד להביא שני פעמים עולה, וראה גם במאירי כשסיים לפרש את המשנה הראשונה שכתב: "ונמצא עכשיו שלא הפסידו כלום בקרבנותיהם ". ולפירוש זה צריך לכאורה לומר, שלא אמר רבי יהושע שיבקש מאדם שלא עלה על דעתו לידור בנזיר שידור עבורו בנזיר, כי אין סברא שיסכים מאן דהוא לידור עבורו בנזיר ולהביא קרבנות על חשבונו, כדי שלא יצטרך זה להביא קרבנות על חשבונו הוא, [ואין לומר, שהשני מצוה קעביד, ואילו זה מפסיד, שהרי אף הראשון אינו מפסיד כי אם אין העולה לחובתו, הרי הוא מביא נדבה ואף זו מצוה היא] ; ובהכרח שהכוונה היא שיבקש מי שחשב בלאו הכי לידור בנזיר ולהביא קרבנות, ועיקר טענתו של בן זומא היתה שלא יסכים לקבל על הספק ששים יום, וכדלעיל בביאור דברי התוספות. ובפירוש הרא"ש מפרש באופן אחר מה שאמרו "לחדד בה את התלמידים", דהיינו שהיה רוצה רבי יהושע לראות אם יש בתלמידים מי שיאמר כבן זומא, ראה שם ובשיטה מקובצת בשמו.

^[6] הרא"ש כתב על זה: ולא נהירא פירוש זה, דהא אמרינן כבר שלא אמרה רבי יהושע אלא לחדד בה את התלמידים.

^[7] א. קושיית הגמרא היא לפי רבי יהודה לעיל במשנה מה א "ושוחט את השלמים ומגלח עליהם", ונמצא שהשחיטה היא קודם התגלחת; ואולם אף לפי שיטתו אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד יכול לגלח גם על החטאת כמבואר במשנה שם; ואולם הקשו האחרונים: וכי אטו אין יכולים שניהם לגלח כאחד! ? ב. כתב ב"באר משה" שלאו דוקא אמרו שיסריח בזמן מועט כזה, אלא שאינו דרך כבוד להמתין עם החלב, ראה שם. ג. הקשו התוספות: אם כן גם במשנה הקודמת, כשמביאים שני הנזירים קרבן טהרה כאחד [שני פעמים, פעם בתשלום ימי הנזירות ופעם לאחר שלשים יום] הרי יש לחוש שמא יסריח החלב! ? וכתבו התוספות [וכן כתב המאירי]: "הא ודאי אי אפשר לתקנו בענין אחר"; סתמו הראשונים ולא פירשו, למה אי אפשר לעשות - אף כששניהם חיים - כתיקונו של בן זומא! ? וב"ארזי הלבנון" כתב שאין יכולים שניהם להביא חטאת העוף על הספק, כיון שהאחד בודאי טהור הוא; ואולם בזה לא העלינו ארוכה לדבריהם, שיביאו כאחד את קרבן הטומאה, ואילו את קרבן הטהרה יביא כל אחד בנפרד כדי שלא יסריח החלב.

^[8] כן כתבו האחרונים הרעק"א "קרן אורה" ועוד, והובאו דבריהם בסוגיא לעיל דף נה ונו, וראה מה שנכתב על דבריהם בהערה שם.

^[9] יסוד זה ידוע בשם הגר"ח שהוכיחו מדברי הרמב"ם בסוגייתנו, והוא מוכח גם בדברי התוספות ס ב ד"ה מחלט, וכפי שיבואר שם בהערה; וכמו כן מוכרח שם, דכשם שאינו יכול למנות את נזירות הטהרה עד שיביא את קרבנותיו, כמו שייסדו האחרונים שהובאו בהערה לעיל, כך אינו יכול למנות "נזירות טומאה" עד שיביא קרבנותיו, וכפי שיבואר בהערה על התוספות שם, וראה גם ב"קרן אורה" שם.

^[10] כבר נתבאר בסוגיא לעיל נה ב הערה 3, שהאחרונים דנו בתגלחת הטומאה אם היא מעכבת את הקרבנות ואת נזירות הטהרה, והובא שם מלשון התוספות [נו א ד"ה ואי] "ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה", ונתבארה כוונתם בהערה שם, שתגלחת הטומאה מעכבת את הקרבנות, והקרבנות מעכבות את חלות נזירות הטהרה, ועוד הובא שם, דבספרי מבואר שהתגלחת מעכבת את הקרבנות; וכן מוכח גם בתוספות בסוגייתנו ס א ד"ה תגלחת, וכפי שנתבאר בהערה שם, וראה עוד לעיל מד ב במשנה "שהנזיר טהרתו תלויה בימיו [ולא בתגלחתו] ", ובמה שנתבאר בהערה שם; ובסוגיא לקמן סד ב "שאני נזיר שמחוסר תגלחת" ובמה שנתבאר בהערה שם.

^[11] מחלוקת תנאים היא לעיל יח, אלא שהתוספות - לעיל נה ב - פירשו את משנתנו כדעה הסוברת שהחטאת מעכבת והאשם אינו מעכב.

^[12] אף שכתבו התוספות כאן, שכבר נתבארה המשנה לעיל נה ב בדבריהם, מכל מקום אין פירוש המשנה צריך לכל מה שפירשו שם, כי שם פירשו את המשנה באופן שלא יסתור את שיטת רב חסדא הסובר שימי חלוטו וספרו עולין לו מן המנין והתגלחת שלהם בלבד היא שסותרת, אבל לפי מה שהסיקה הגמרא [לעיל נו ב] שלא כדעת רב חסדא, אלא שימי חלוטו וספרו אין עולין לו מן המנין כמו ימי טומאתו למת, הרי שאין צורך לכמה פרטים מדבריהם שם, וכאן יתבאר לפי מסקנת הגמרא.

^[13] ראה בתוספות ובפירוש הרא"ש לעיל נה ב, כיצד יתכן מצורע שהוא ספק מוחלט.

^[14] א. ואם תאמר: אפילו ביום השלשים אינו מגלח, שהרי לכתחילה אין נזיר מגלח אלא ביום שלשים ואחד! ? ביארו התוספות לעיל "דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום שלשים" ; ודבריהם אלו אינם אלא אם דין זה שאין הנזיר מגלח לכתחילה אלא ביום שלשים ואחד הוא רק מדרבנן, ובדבר זה יש סתירות בדברי התוספות בכמה מקומות במסכת זו. ב. ואם תאמר: כיון שאינו אלא ספק מצורע, איך הוא משחית את זקנו שאינו חייב בה אלא אם כן מצורע הוא; וכן בשאר התגלחות שכולן מספק כי שמא היה נזיר טהור, ואינו צריך אלא תגלחת אחת בלבד, ונמצא עובר על הקפת הראש! ? כבר הקשתה כן הגמרא לעיל נח ב, ותירצה באשה וקטן, ראה שם.

^[15] אינו צריך להמתין עם קרבנותיו למחרת הגילוח ככל נזיר טמא, משום שאין תגלחת מאוחרת מחייבת את דחיית הבאת הקרבנות למחרת; ובלבד שכבר טבל קודם יום זה, כי טבילה מאוחרת דוחה את הקרבנות למחרת הטבילה.

^[16] כי היות ואין הוא בא להתיר את עצמו לאכול בקדשים, הרי הוא צריך להמתין עד יום השלשים ואחד, שכן הוא הדין בכל נזירות שממתין עד יום שלשים ואחד, ורק בשתי תגלחות הראשונות היה מותר לגלח ביום השלשים כדי להתירו לאכול בקדשים.

^[17] מלבד שאין "נזירות טומאה" מתקיימת בימי חלוטו וספרו, יש כאן טעם נוסף שלא נתקיימה תגלחת הטומאה אלא ביום התשעים, כי "אין תגלחת עולה לכאן ולכאן" [כפי שנתבאר לעיל בסוגיא בדף נה ונו, ומתבאר בגמרא בדף ס ב].

^[18] המשנה נתבארה כפי פירושם השני של התוספות לעיל; ובפירושם הראשון סוברים הם, שאינו אוכל בקדשים אלא ביום הששים ואחד, וכדמשמע לשון "לאחר ששים", ומותר באיסורי הנזירות רק ביום המאה עשרים ואחד, כדמשמע לשון "לאחר מאה ועשרים". והטעם בזה, כי את התגלחת הראשונה אינו יכול לעשות אלא ביום השלשים ואחד ולא ביום השלשים כפי הפירוש הראשון, ומשום שביום השלשים צריך הוא לטבול לצרעתו אחר התגלחת, ויש לחוש שיבואו לומר שטבילה זו היא הטבילה לטומאת המת, ואם טבל רק ביום זה, הרי שאינו יכול להביא את קרבנות נזירות הטומאה רק למחרת ביום השלשים ואחד, ואינו מתחיל למנות את נזירות הטהרה [אם טמא מת היה ולא מצורע] אלא ביום השלשים ואחד, וממילא נדחה התירו בקדשים ביום אחד, והתירו באיסורי הנזירות ביום אחד; ובפירושם השני כתבו שם התוספות שלשון "לאחר" אינו מכריע, והביאו דוגמאות לזה.

א משנה במשנה הקודמת דובר בשני נזירים שנטמא אחד מהם ולא ידוע איזה הוא, והתבאר כיצד הם מביאים קרבנות טומאה וטהרה כאחד ויוצאים מידי ספק זה. ובמשנה זו דנים מה יעשו אם מת אחד מהן לפני שהביאו את הקרבנות. אמר ר' יהושע: יבקש הנזיר הנותר מאחד מן השוק (סתם אדם) שידור כנגדו בנזיר, לפי התנאים שיתנה, כדי שיוכל להקריב עמו יחד.

ואומר לו כך: אם טמא הייתי — הרי אתה נזיר מיד, ואם טהור הייתי — הרי אתה נזיר אחר שלשים יום. וסופרין עתה שניהם שלשים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הוא שהייתי הטמא — קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה — שלך. ואם אני הוא שהייתי הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שהבאנו יהיה בספק.

וסופרים עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה, ואומר אותו הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הייתי הטמא — קרבן טומאה שהבאנו בסוף השלושים הקודמים היה שלי, וקרבן טהרה שהבאנו אז — היה שלך, וזה שאני מביא כעת — הוא קרבן טהרתי של עכשיו. ואם אני הוא הטהור בין השניים שהיה בהם ספק הטומאה — קרבן טהרה שלי היה, וקרבן טומאה שהבאנו היה רק בספק, ולפיכך זהו קרבן טהרתך שלך.

אמר לו בן זומא: ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר? איך אפשר ליצור הלכה על סמך שיימצא אדם אחר שיהיה מוכן לנדור נדר נזירות מתאים, בכל הימים הללו! אלא, יש לו תקנה אחרת: מביא לאחר שלושים ימי נזירות חטאת העוף ועולת בהמה, ואומר: אם טמא הייתי — החטאת היא מחובתי כנזיר שנטמא, והעולה היא קרבן נדבה סתם. ואם טהור הייתי — העולה מחובתי כקרבן נזיר טהור, והחטאת באה מספק.

וסופר שלשים יום אחרים, ומביא קרבן טהרה, ואומר: אם טמא הייתי — העולה הראשונה שהבאתי תיחשב לנדבה, וזו שאני מביא כעת היא חובה. ואם טהור הייתי — העולה הראשונה שהבאתי עלתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שאני מביא כעת נדבה, וזו, שאר הקרבנות, החטאת והשלמים שהבאתי עכשיו — הם שאר קרבני, קרבן הנזירות שצריך הייתי להביא קודם.

אמר ר' יהושע: לפי שיטתך נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, שאם היה טהור, הרי הביא עולה לטהרתו תחילה, ורק לאחר שלושים יום הביא שאר הקרבן. אבל הודו לו חכמים לבן זומא ואין חוששים לשיקול זה של הבאת קרבנות לחצאים.

ב גמרא שנינו שר' יהושע טען כנגד בן זומא שנמצא מביא קרבנותיו לחצאים, ושואלים: מה הפגם בכך? ולייתי [ושיביא] לחצאים! אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמר ר' יהושע הערה זו משום שסבר שיש איסור בכך, אלא כדי לחדד בה את התלמידים, שיתעוררו הם להעיר כנגדו שאין פגם בכך.

אמר רב נחמן בלשון מבודחת: מאי ליעביד ליה [מה יעשה לו] ר' יהושע לדקיה [לבני המעיים של הבהמות שלו] שלא ליסרו [יסריחו], שאם הוא סבור שצריך שיהיו קרבנות הטהרה כולם באים בבת אחת, הרי יצטרך להמתין שלושים יום בין קרבן לקרבן.

ג משנה נזיר שהיה ביום הראשון שנזר טמא בספק שהוא ספק טמא טומאת מת, וגם מוחלט בספק שספק אם היה טמא טומאת צרעת. מה יעשה כדי לתקן חובות תגלחת של נזיר טהור וטמא של מצורע? — אוכל בקדשים אחר ששים יום מזמן שנדר בנזירות, שרק אז יוצא לגמרי מידי ספק טומאת הצרעת.

שלאחר שלושים יום מגלח תגלחת ראשונה לתחילת טהרתו מן הצרעת, ולאחר שלושים יום מגלח תגלחת שניה — תגלחת ימי ספרו, ואז מותר באכילת קדשים, ואולם שותה יין ומטמא למתים לסיים נדר נזירותו רק אחר מאה ועשרים יום. כי אולי היה קודם מצורע מוחלט, ותגלחות שעשה לשם צרעת אינן נחשבות לו לתגלחת לשם נזירות. ולכן לאחר שישים יום הראשונים צריך להמתין עוד שלושים יום לשם נזירות ומגלח. ועדיין אינו יוצא ידי חובתו, כי אולי היה טמא, ותגלחת זו שלאחר תשעים יום היתה לתגלחת טומאה, ולכן ינהג נזירות עוד שלושים יום, ולאחר מאה ועשרים יום מגלח ויוצא ידי חובת נזירות.

ומדוע לא יגלח מיד אחר שבעה ימים ראשונים לצרעתו, ותגלחת שניה לצרעתו אחר שבעה ימים נוספים — משום שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר רק בזמן שהוא מצורע ודאי. אבל בזמן שהוא ספק מצורע — אינו דוחה, ולכן צריך להמתין לכל אחת מתגלחות הצרעת שלושים יום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The previous mishna described how two nazirites sacrifice offerings of impurity and purity, in a situation in which one of them has become impure but they do not know which one. This mishna discusses what must be done if one of them dies before bringing his offerings. Rabbi Yehoshua said: The surviving nazirite asks someone in the marketplace, a non-nazirite, to vow to be a nazirite corresponding to him, i.e., under the same conditions as his own naziriteship, so that he can bring offerings together with him.

And he says to him as follows: If I was impure, you are hereby a nazirite immediately; and if I was pure, you are hereby a nazirite after thirty days. And they both proceed to count thirty days and bring an offering of impurity and an offering of purity. And the nazirite who was defined as having uncertain impurity says: If I am the impure one, the offering of impurity is mine and the offering of purity is yours; and if I am the pure one, the offering of purity is mine and the offering of impurity we brought shall be of uncertain status.

And they subsequently count another thirty days and bring an offering of purity, and the first nazirite says: If I was the impure one, the offering of impurity that we sacrificed at the end of the first thirty days was mine, and the offering of purity we brought then was yours; and this offering I am bringing now is my offering of purity. And if I was the pure one, and the deceased nazirite was impure, the offering of purity we brought thirty days ago was mine, and the offering of impurity we brought earlier was of uncertain status, and this is your offering of purity.

Ben Zoma said to Rabbi Yehoshua: And who will listen to him to vow to be a nazirite corresponding to him? How can one design a halakha on the assumption that a non-nazirite will agree to be a nazirite for a lengthy term? Rather, a different procedure is available: After thirty days of naziriteship he brings a bird sin-offering and an animal burnt-offering, and says: If I was impure, the sin-offering is for my obligation as an impure nazirite, and the burnt-offering is a regular gift offering. And if I was pure, the burnt-offering is for my obligation as a pure nazirite, and the sin-offering is of uncertain status.

And he counts another thirty days, and brings an offering of purity, and says: If I was impure, the first burnt-offering I brought should be considered a gift offering, and this one I am bringing now is for my obligation. And if I was pure, the first burnt-offering I brought is for my obligation as a pure nazirite, and this one I am bringing now is a gift offering. And these, i.e., the sin-offering and peace-offering I am sacrificing now, comprises the rest of my offerings that I was obligated to bring earlier.

Rabbi Yehoshua said: According to your opinion, it turns out that this nazirite brings his offerings in halves, i.e., in stages. If he was pure, he brings his burnt-offering thirty days before the rest of his offerings. However, the Rabbis agreed with ben Zoma, and disregarded the concern about splitting up the offerings.

GEMARA: The mishna taught that Rabbi Yehoshua countered ben Zoma’s opinion by pointing out that his solution would cause the nazirite to bring his offerings in stages. The Gemara asks: What is wrong with that? And let him bring the offerings in stages. Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehoshua said this comment only to sharpen the minds of the students. He did not really maintain that it is prohibited to act in this manner; rather, he wanted to test his disciples to see if they were aware of the halakha.

Rav Naḥman said, in a light-hearted vein: What will Rabbi Yehoshua do with the intestines of his animals so that they will not spoil? If he insists that the offerings of purity must all be brought at the same time, the only way to do so is to wait thirty days after slaughtering the burnt-offering before burning its intestines, which is certainly impractical.

MISHNA: In the case of a nazirite who, on the first day of his naziriteship, was impure from a corpse as a matter of uncertainty and was also a confirmed leper as a matter of uncertainty, i.e., it was uncertain whether or not he had leprosy, how can he fulfill the shaving obligations of a pure nazirite and an impure leper? The problem facing this nazirite is that a leper must shave both when he begins his purification process and at the close of it, one week later. However, a nazirite is prohibited from shaving. Additionally, a leper may not partake of sacrificial food, but a nazirite may. Therefore, he may partake of sacrificial food sixty days after he may have become impure, when the uncertainty with regard to leprosy will have been clarified. He shaves for the first time for his leprosy after thirty days, and for the second time thirty days later, the shaving of the end of the purification process; at which point he brings the offerings of a purified leper and may partake of sacrificial food.

But he may drink wine and become impure from the dead, effectively ending his naziriteship, only after 120 days. This is because he might have been a full-fledged leper, which means that his shavings count toward his leprosy, not his naziriteship. Consequently, after the first sixty days he must observe another thirty days of naziriteship and shave again. Even then he has yet to fulfill all his obligations, as he might have been impure from a corpse, which means his shaving after ninety days was for his impurity. He must therefore remain a nazirite for another thirty days, before shaving one final time at the end of 120 days to fulfill his naziriteship obligation.

The mishna notes: The reason that he cannot shave for his leprosy after seven days and perform the second shaving of a leper seven days later is because the shaving of leprosy overrides the prohibition of the shaving of a nazirite only when his status as a leper is definite. However, when his status as a leper is uncertain, the shaving does not override his naziriteship, and therefore he must wait thirty days before each of his shavings for leprosy.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג ולייתי. לרבי יהושע פריך דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ומאי נפקא מיניה ויביאם לחצאין:

לחדד בה את התלמידים אה"נ מודה הוא לדברי בן זומא והא דאמר שיבקש א' לידו' כנגדו לא אמ' [אלא] לחדד את התלמידים אם יש בהם משיב כבן זומא הא דקאמר [נמצא זה] מביא קרבנותיו לחצאין ה"ק אם אין אחר נודר כנגדו יצטרך להביא קרבנותיו לחצאין:

מאי ליעבד ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. לדקיה היינו המעיים:

ולר' יהישע דאמר שידור אחר כנגדו צריך לאחר תנופת החלב עד שיגלחו שניהם ותמצא שיסריחו המעיים. ונהי שאם נטמא א' מהם ואין ידוע איזה הוא צריך לעשות כן התם א"א לעשות בענין אחר. אבל הכא מוטב שיעשה כבן זומא:

ולא נהירא גי' זו דהא אמרי' כבר דלא אמרה ר' (ישמעאל) [יהושע] אלא לחדד בה את התלמידים:

נזיר שהי הטמא בספק. כולה מפ' לעיל פ' כ"ג:

מתני' מת אחד מהם. פירוש וכיון דמת אחד מהם אי אפשר שיביא האחד הנשאר קרבן טומאה וקרבן טהרה מספק משום דשמא יביא חולין לעזרה. ועוד דאין מביאין אשם או חטאת נדבה. כיצד יעשה אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק ויפייס ממנו שידור כנגדו בנזיר. פירוש עמו. שיטה:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר' יהושע. למילתיה שיבקש אחד שידור כנגדו אלא לחדד בה התלמידים. אם יש בהן שישיב כבן זומא. אבל ודאי ר' יהושע גמרה לבן זומא ולא משום קושיא דאמר נמצא מביא קרבנותיו לחצאים. אלא הכי קאמר הואיל ואין אחר כנגדו מביא מחציים. תוספות חיצוניות והרא"ש ז"ל בפירושיו. ולא נהירא גירסא זו דהא אמרינן כבר דלא אמרה ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבוד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרי. מה יעשה ר' יהושע שמצריך ליחד אחד כנגדו על הדקין ועל בני מעים שלא יסריחו. שהרי בסוף שלשים מביא קרבן טומאה וקרבן טהרה ולאחר זריקת הדם הוא מגלח ואין האימורים ואיברי העולה נקטרים עד לאחר תגלחתו ותגלחת חבירו אם כן יסריחו. ולבן זומא אתי שפיר טפי שאין כאן אלא נזיר אחד ולא מסריחי קרביים בין זריקת הדם להקטרה בשביל תגלחת אחת. אבל לר' יהושע דבעי שני נזירים וצריך שיגלחו בין זריקה להקטרה איכא למיחש טפי שמא יסריחו האימורים. ותימה הוא למה יסריחו בשביל המתנה שתי תגלחיות. ועוד למה ימתין הכהן מלהקטיר עד לאחר תגלחתם. וצריך עיון כי בערוך בערך דק פירש להא מילתא כמו שפירשנו ולא ביארה בכל הצורך. (ויש פירושים אחרים ואינן מיושבין). ויש גורסין מה ליעביד ר' יהושע לרוקיה דלא ליסרי. ומפרש מה יעשה ר' יהושע מרוק פיו שלא יסריח אם לא היה מדבר. כלומר רוצה היה לדבר כשאמר זה שאין בדבריו ממש דודאי הלכה כבן זומא ולא איכפת לן אם מביא קרבן לחצאין. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' ושותה יין ומטמא למתים. לאחר מאה ועשרים דמונה שלושים יום מיום ששים ואחד שמא לא היה טמא וביום תשעים מגלח ובתשעים ואחד מביא קרבנות נזיר חטאת ועולת העוף דשמא טמא. ואף על גב דכל נזיר טהור אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד וזה מגלח כל שני תגלחיות ראשונות ביום שלשים. הואיל ואינו מותר לשתות אחריהם ביין לא חששו אם מגלח יום שלשים. אבל תגלחת אחרונה היא ביום מאה ועשרים ואחד יום ומביא קרבנות נזיר טהור ומותר בו ביום ביין. והיינו הא דקאמר לאחר מאה ועשרים יום כן פירש הרב. ולעיל פירש הרב דאם כן היינו דלא כר' עקיבה דאמר גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני. דאם כן ביום שלשים עצמו דמגלח מצי לאתויי קרבנות נזיר טמא בתגלחת ראשונה. ואין לפרש דהכי הוא דמגלח ומביא ביום שלשים ראשונים חטאת. דאם כן תגלחת שנייה תהיה ביום חמשים ותשע יום דיום שלשים שגילח בו עולה לו להתחיל בו מנין השני וביום הששים עצמו יהיה מותר לאכול בקדשים. ומתניתין קתני לאחר ששים יום. וגם ליכא למימר דתגלחת ראשונה ביום שלשים ואחד ובו ביום מביא קרבנותיו דאם כן תגלחת שנייה גם כן בו ביום ששים ואחד ועד לאחר ששים ושתים אינו מביא קרבנות מצורע. ומיתניתין משתמעא דאחר ששים יום דבששים ואחד הוא מותר לאכול בקדשים. תוספות חיצוניות:

במשנה א"ל ב"ז כו' אלא מביא חטאת העוף כו'. דעת המפרש דעולת העוף א"צ להביא דלא מעכבא וכ"כ הרמב"ם בפ"י ה"ח. וכן התוס' לקמן (ר"ד ס) כתבו ושמא מספק לא הצריכוהו. והכ"מ תמה דאע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה. וכן התוס' כתבו כאן וה"ה עולת העוף ולא חש לפרשה. ולע"ד נראה אחר דר' יהושע אומר ומביאין קרבן טומאה דמשמע החטאת והעולה (ודלא כהמפרש) וב"ז בא אחריו ושינה לשונו ואמר חטאת העוף ש"מ דדוקא קאמר. וטעמא נ"ל משום דאף דאיתא בת"כ גבי קרבן יולדת עשירה דמביאה חטאת העוף דאינה יכולה להביא חטאת בהמה תחתיה אינו אלא בחטאת דאינה באה בנדבה. אבל בעולה כגון עולת נזיר טמא אף דדינה בעוף. כיון דעולה באה בנדבה וגם היא עצמה אמרי' לעיל (יח ב) דאינה אלא לדורון. יכול להביא עולת בהמה תחתיה ותבא עליו ברכה. ואף דאין מביאין תורין כנגד בנ"י כו' (קנים ספ"ב) בהמה שאני. ולכן לב"ז דצריך להביא עולת בהמה ג"כ משום ספק נזיר טהור תו ל"צ לעולת העוף דמתנה ואומר אם טמא אני העולת בהמה תהיה תחת עולת העוף שאני חייב. וזהו שאמר והעולה נדבה כלומר היתרון שבבהמה על העוף תהיה נדבה ונכון בעז"ה. וכן לקמן (ס) בברייתא דתני שנייה מביא חטאת העוף (והיא משום ספק תגלחת שנייה דמצורע עני) ועולת בהמה (משום ספק נזיר טהור) דתמה ג"כ הכ"מ מדוע ל"י גם עולת העוף משום קרבן מצורע עני וביותר קשה לרי"ש בנו של ריב"ב בערכין (כא) דעולתו מעכבתו. ובמש"כ א"ש דיוצא בעולת הבהמה שמביא. וכש"כ גבי מצורע דקי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא. (והא דאינו מביא חטאת ג"כ מבהמה ותעלה לו אי משום נזירת טהרה אי משום תגלחת שניה דמצורע ולא יצטרך להביא ספק מליקת חולין למזבח. משום דא"כ לא יוכל שוב להביא חטאת בתגלחת רביעית ודוק) אבל לכאורה שם א"א ליישב בזה משום דמצורע בתגלחת שניה אינו מביא אלא למחרת יום תגלחתו דוקא (לעיל מד ב) ומשום נזירות טהרה הוא קודם הגילוח. אולם גם הא לא תברא דמשמע ברמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק ד"ט ויותר בפיה"מ דזבחים פי"ד מ"ג לפי נוסח הא"י שמביא התוי"ט. דעולת מצורע אפי' הביאה בתוך ימי ספירו יצא. ועי' עוד בפ"י מהנ"ז ה"ז ובראב"ד וכ"מ. וכן בספ"ד מהל' פהמ"ק ובכ"מ שם. ובמש"כ מיושב תמיהת הלח"מ בפ"ט מהנ"ז הט"ו ע"ש. דכיון דגם גדול היה צריך להביא עכ"פ עולת העוף משום ספק קרבן נזיר טמא לכן בכדי שלא תחלוק השוו מדותיהם שיביא עולת בהמה. והוא כעין תירוצו אלא שמוטעם יותר:

והנה מה שחלקתי בין חטאת העוף דיולדת שא"י להביא תחתיה בהמה לבין עולת העוף. נ"ל ראיה מכריתות ר"פ ארבעה מח"כ דאר"פ י"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כש"כ. ומה שתמה שם התוס' ישנים זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה. אני אומר דגם המה אם הביאו עולת בהמה ת' עולת העוף דיצאו. ובזה נראה ליישב קושיית הט"א במגילה (ח) בד"ה מזובו ולא מזובו ונגעו. על התוס' דמנחות וש"מ שכתבו דמזה ילפינן דטמא משלח קרבנותיו ואע"ג דא"א לו לסמוך. והקשה שהרי קרבן זב הוא מהעוף דאין טעון סמיכה. ולפמש"כ א"ש דמשמע דיוכל להביא אף עולת בהמה תחת עולת העוף כשאר זבים אף דטעון סמיכה. ועוד נ"ל ראיה ממנחות (מח ב) אבל עולת נזיר כו' שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרים דיליף מעולת נדבה ע"ש ובנדבה קי"ל כרבנן שם (קז ב) קטן והביא גדול יצא. לכן בכוונה השמיט הרמב"ם בספ"ד מהל' פהמ"ק סיום התוספתא שלא עלו לבעלים לשם חובה (והכ"מ כ' שם דל"י על מה) והוא דס"ל דהתוספתא אתיא כרבי דפליג שם אחכמים בקטן והביא גדול דל"י והוא ז"ל פסק כחכמים בפט"ז מהל' מעה"ק. א"כ ה"ה הכא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד נ"ל ראיה דאף בחטאת יולדת אם היתה מביאה ע"י איזו עילה וסיבה דהתירא חטאת בהמה היתה ג"כ נתכפרה בה לאכילת קדשים. והוא דפריך הגמרא בכריתות (ט ב) ובנדה (מ) אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד. והרי על דם חייבת חטאת בהמה קבועה ופריך דתתכפר בה ג"כ על לידתה. אבל עדיין צ"ע בנידן דידן דהרי מבואר ברמב"ם שם דאם קבע עוף לא יצא בהבאת בהמה (וכ"מ במפרש לעיל (כו) בד"ה ע"א). אבל ל"י מנ"ל זאת דרבנן מודו ממין למין דאף מקטן לגדול דל"י דהלא י"ל דכל המשנה אזלא אליבא דרבי. ואולי זוהי כוונת הראב"ד שם להשיג עליו ודלא כהכ"מ דסיוע מסייע ליה. ועמש"כ שם בסוגיא בס"ד:

גמרא מאי לעבד כו' לדקיה דלא ליסרו. פי' המפרשים בזה דחוק מאד. ולנל"פ לפי שאר"י שיבקש אחד שידור בנזיר לזה אמר ר"נ איזה תרופה יעשה ליה ר"י למעיו שלא ליווסרו [כמו מייסרן ומפייס פסחים קז] כגון בשלשול או שאר חולי שהיין היה מועיל להו [כדאי' בנדרים (סו) במשנה שהמיושן יפה למעיים] ועכשיו יאסר בו ששים יום:

במשנה נזיר שהיה טמא בספק כו'. פי' הרע"ב שביום הראשון אירע לו הספק וכ"כ המפרש והתוס' לעיל (נה ב) ומוכרח הוא דאל"כ לא היה צריך להמתין ל"י בתגלחת ראשונה משום ספק נזיר טהור. ולפי מאי דפסק הרע"ב לעיל פ"ג מ"ה כר"א דבנטמא בו ביום אינו סותרו. מוכרח ע"כ לומר דס"ל כהרמב"ם בפ"ו מהנ"ז הל"ו דאף דאינו סותר מ"מ קרבן טומאה מביא. וכ"מ לשון הרע"ב שם. והתוי"ט ל"ד במה שמלא דבריו שם בדברי התוס' דמוכח מדבריהם דלר"א גם קרבן אינו מביא (ולכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאר"ח לעיל (יח) דא"ת רבי הוא כו'. ואי דנטמא בח' כו' הרי יצא לשעה הראויה לקרבן. ולשיטת התוס' קשה דילמא ס"ל כר"א דהלכה כוותיה ולדידיה אינו מביא קרבן על הב' דאין כאן ימים הראשונים ע"ש ע"ב בתד"ה מתחיל. אבל ז"א דא"כ מאי איריא מפני שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אפי' נטמא לאחר הבאת הקרבן נמי דהא לאו בר קרבן הוא על הטומאה הב' דאין כאן ימים. אבל ראיה מהא דאר"א שם נטמא בשמיני כו' מביא קרבן עכאו"א. והא מבע"ל לר"פ שם (יט ב) א"ד דנפקין תרין ומתחילין תלתא (ולהמפרש שם בלשון ראשון והרמב"ם בחבורו פשיט ליה רבא כן) והא כשנטמא בח' אינו אלא נפיק חד ועייל תרין אפי' לפי' התוס' שם דלר"א מתחיל למנות בז'. ולהמפרש שם דלר"א אינו מונה אלא מח' הרי אינו אלא יום אחד. והתוס' שם בד"ה א"ל ר"פ נדחקו הרבה בזה. ולדעת הרמב"ם א"ש בפשיטות) ומעתה לשון המשנה אוכל בקדשים אחר ס' יום בדיוק. ולא כאשר נדחקו התוס' לעיל. והוא משום דתגלחת השניה יוכל לגלח ביום ל' לתגלחת הראשונה (וכן הבין התוי"ט בלשון הרע"ב. אבל לא מטעמי' אלא) משום דאפי' נטמא אינו סותר אותו יום ועולה לו מן המנין וא"כ ה"ל יום ל"א. ולשיטת התוס' דלר"א גם קרבן אינו מביא אי נוקי מתניתין כר"א דהלכה כותיה. ע"כ מיירי שאירע הספק טומאה ביום הב' למנינו (דביום א' אין זה טמא שסותר ומביא קרבן. ונ"ל דאף גילוח לא בעי דהא בהא תליא עיין לעיל (יז ב) ובתד"ה מה טעם. וכ"מ לשון התוס' טז ב ד"ה רא"א שכתבו אלא מונה ז"י טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כו'. ולא הזכירו גילוח) א"כ תגלחת הראשונה הוי ביום ל' ליום שאירע בו הספק שהוא ל"א לתחלת מנינו. ותגלחת הב' ביום ל"א לתגלחת הראשונה. וג"כ מכוון אכילת קדשים אחר ס' דוקא ונכון מאד בעז"ה:

שם ושותה יין כו' אחר ק"כ יום. התוי"ט הקשה דנזירות הג' ימנה מיום ס' שגלח בו דיעלה לכאן ולכאן. ולע"ד ז"א דכיון דמספקינן ליה בתגלחת ספירו דמצורע ואחר תגלחתו טובל ובעי הערב שמש ואינו מביא קרבנותיו עד למחר כדלעיל (מד ב) לכן הוא נכלל בימי ספירה דאינן עולין לו. אבל לי קשה דיום הראשון שאירעו בו הספיקות יהא עולה למנין דהא ימי חלוטו אינו סותר הקודמין וכש"כ ביום הראשון למנינו דאפילו טומאת מת אינה סותרתו כדכתבינן לעיל. ואולי דדוקא נקיט במתניתין לעיל דימי גמרו איך סותרין הקודמין אבל אותו יום עצמו סותר כי הוא נכלל בימי גמרו שא"ע לו. ובזה חמיר מטומאת מת דאפילו ביום ראשון סותרו. אבל קשה לומר דהבא מן הדין יהא חמור מן הנדון דהא עצמן דימי חלוטו אין עולין לא למדנו אלא מימי טומאה לעיל (נו). ולכן נ"ל דספק מוחלט אינו ר"ל דספק החלטו אירע לו ביום ראשון אלא דספק לו אולי נחלט מכבר:

במשנה ומוחלט בספק. נ"ב צ״ע ה"ד:

מה יעביד ליה ר' יהושע לדקיה כי היכי דלא ליסרו. בשיטה מקובצת משם רבינו עזריאל כתב גירסא ופירוש שהוא ח"ו זלזל לר' יהושע ע"ש ואינו נראה דרב נחמן כה ידבר על ר' יהושע מגדולי התנאים ואשכחן בתנאי דאם אחד היה אומר איזה דבור שאינו דרך כבוד על תנא הקודם הושחרו שיניו מפני התעניות וקשה הדבר לחדש גירסא ולפרש פירוש שהוא זלזול לרבי יהושע ח"ו:

מתני' מת אחד מהן א''ר יהושע יבקש אחד מן השוק. ויבקש ממנו שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום: וסופרין שלשים יום. מעכשיו ובסוף שלשים מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חל עליו נזירות עד לאחר שלשים כדאמר מתחילה ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על ספק טומאה אינה נאכלת ואזלה לקבורה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לחטאת העוף הבאה על ספק שאינה נאכלת כו' ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה ואי בעי לא מייתי לה כלל כיון דדורון בעלמא הוא לא מעכבא ואשם נמי לא איצטריך לאיתויי דאשם אינו מעכבו מכפרה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף יח:) הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמא למתים אבל חוזרין וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בשותפות: ואומר אם אני הוא. שהייתי טמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרים לשתות ביין וליטמא למתים: אמר לו בן זומא מי שומע לו כו'. אלא משלים את נזירו ויביא בספק חטאת העוף ולאשם ולעולת העוף לא חיישינן כמו שאמרנו אלא חטאת העוף שהיא באה על הספק יביא כמו על ספק טומאה ויביא עמה עולת בהמה ושאר קרבנות נזירות טהרה אינו צריך להביא לאלתר אלא לאחר שלשים שניים שהרי עדיין אינו יכול לשתות ביין וליטמא למתים עד לאחר שלשים יום ומעכשיו אומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני זו עולה מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת ועולת בהמה קריבה לשם חובה וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה בלבד חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים ואומר אם טמא הייתי עולה הראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותי ואם טהור אני הרי עולת בהמה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותי: א''ר יהושע נמצאת. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאין שבתגלחת ראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו הביא חטאתו וזבחי שלמים: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. שאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ועוד שאינו מוצא מי שידור נזיר כנגדו: גמ' ולייתי. כלומר מה תשובה השיב ר' יהושע בן לוי לבן זומא שזה מביא קרבנותיו לחצאין יביא לחצאין ומה בכך: אמר רב יהודה אמר שמואל. יודע היה ר' יהושע שאין תשובתו כלום ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאין קל וחומר בעצמן ומה רבינו שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק''ו לשאר כל אדם שיכול להשיב על דברי רבו ואפי' יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכדאמרינן במסכת נדה (דף כז.) יתיב רב פפא כו' ואחיכו עליה ואמר רבא אפילו כי האי מילתא נימא איניש קמיה רביה ולא לישתוק שנאמר אם נבלת בהתנשא אם נבלת עצמך על דברי תורה סופך להתנשא בה ואם זמות יד לפה ואם שתקת סופך שיהו שואלין ממך ואי אתה יודע להשיבו ותתן יד לפה: אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. כלומר רב נחמן דלא שמיע ליה להא דאמרינן דלא אמר רבי יהושע אלא לחדד את התלמידים והכי קא מותיב וקאמר לדברי ר' יהושע דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין מאי רוצה לעשות בבני מעים בדקי בהמה להצניען שלא יסריחו עד שיביא שאר קרבנותיו בתגלחת שניה אלא ודאי מביא לחצאין ואין בכך כלום: לדקיה. כמו דקים שבבני מעים ולהכי נקט בני מעים שהן מסריחין לפי שעה מה שאין כן בבשר: מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו'. כמו שהיא מפורשת למעלה בפרק כהן גדול ונזיר:

ומי שומע לו. אם [אין] דעתו לידור בנזיר (לא זה) שידור כנגדו: מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר. בזה הענין מספק להיות נזיר אלא הוא לבדו מביא לסוף שלשים יום חטאת העוף הדין עולת העוף ולא חש לפרשה: ועולת בהמה. כדי לגלח על אחד מהדמים ואומר כו' ואסור לשתות ביין דשמא היה טמא וסופר עוד שלשים יום ומביא קרבן טהרה חטאת ועולה ושלמים ואם טהור הייתי אומר העולה הראשונה חובה דלא סגי בלא עולת חובה בגילוח ראשון שצריך לכל הפחות לגלח על אחד מהדמים והשאר קרבני החטאת והשלמים ועולה זו שבאה עכשיו נדבה: נמצא מביא קרבנותיו לחצאין. דאם טהור היה עולה ראשונה חובה כדפרישית ובגילוח שני מביא חטאת ושלמים דכיון דאין נזיר אחר עמו אינו יכול לעשות בענין אחר שכיון שהוא ספק טמא ובסוף שלשים אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו דתניא בפרק שני (לעיל דף יד:) נזיר שכלו ימיו [לוקה על הטומאה ואינו] לוקה על התגלחת: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דלא איכפת לו אם מביא לחצאין והלא לא ימצא אחר שידור כנגדו: ולייתי. אדרבי יהושע פריך כלומר ויביא לחצאין ומה בכך ומשני אין הכי נמי ולא א''ר יהושע אלא לחדד התלמידים: אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבד ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. לא איתפרש בע''א מאי ליעבד רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו פירוש לבני מעים שלא יסריחו דכיון שיבקש אחד שידור כנגדו בנזיר א''כ לסוף שלשים יום כשמגלחין שניהן שניהם צריכים להניף החלב ותגלחת שניהם היא לפני תנופה א''כ יסריח החלב במה שיאחרו להקטיר אותו עד שתי תגלחיות דנהי דלא מת אחד מהם כך היא לכולי עלמא שמביאין קרבן טומאה וטהרה הא ודאי [אי] אפשר לתקנו בע''א אבל בסיפא דמת אחד ואפשר לתקנו בתקנת [בן זומא] בלא נזירות אחרת ולא הוה ליה למימר לר' יהושע שידור אחר כנגדו ובפירוש [אחר] כתוב לדקיה לאיברים דעולה דאינן נקטרות עד אחר תגלחת שניהם וקשה דעל העולה אינו עיקר מצות דמים כי אם מן השלמים ותו למה ימתין הכהן מלהקטירם עד אחר התגלחת וזה לא מצינו ויותר נראה כדפרישית: נזיר שהיה טמא בספק. פירשתי לעיל שילהי פ' כ''ג.: