שני עדים שהעידו על אדם, שהוא חייב לחברו סכום מסויים, ונמצאו זוממים, מצרפים העדים ביניהם את הסכום שרצו לחייב בו את האדם שהעידו עליו. אבל אם העידו על אדם שהוא חייב מלקות, ונמצאו זוממים, אין מחלקים ביניהם את מספר המלקות, אלא כל אחד לוקה שלושים ותשע מלקות.
הסיבה לכך היא, לפי שבמלקות לא מתקיים בעדים הזוממים "כאשר זמם", אלא אם כן כל אחד מהעדים ילקה מלקות שלמה, כמו שרצו לעשות לנידון, שאין צירוף למלקות. אבל בממון, כיון שמצרפים העדים ביניהם את התשלום כולו, ומשלמים לו מה שרצו להפסידו, הרי מתקיים בזה דין "כאשר זמם" כמצוות התורה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)