עדים זוממים שנתחייבו בתשלומים, מחלקים ביניהם את התשלומים, שאם למשל היו שלושה עדים שהוזמו, כל אחד משלם שליש מן הסכום שרצו לחייב בו את האדם שהעידו עליו, וכן אם היו ארבעה - כל אחד משלם רבע וכיוצא בזה. אבל עדים זוממים שנתחייבו במלקות, אין מחלקים ביניהם את מספר המלקות, לפי מספר העדים שהוזמו, אלא כל אחד לוקה שלושים ותשע מלקות.
לדעת רבא, טעם ההבדל שבין מלקות לממון הוא, לפי שבמלקות לא מתקיים בעדים הזוממים "כאשר זמם", אלא אם כן כל אחד מהעדים ילקה מלקות שלמה, כמו שרצו לעשות לנידון, שאין צירוף במלקות. אבל בממון, כיון שמצרפים העדים ביניהם את התשלום כולו, ומשלמים לו מה שרצו להפסידו, הרי מתקיים בזה דין "כאשר זמם" כמצוות התורה.
לדעת אביי, למדים מלקות ממיתה בגזירה שווה: "נאמר "רשע" בחייבי מלקויות ("אם בן הכות הרשע") ונאמר "רשע" בחייבי מיתות בית דין ("אשר הוא רשע למות"), מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)