כל המחוייבים "שבועת המשנה" (שבועה מדרבנן, שתיקנוה חכמים בזמן המשנה), נשבעים הם על אמיתות תביעתם, ונוטלים את מה שתבעו. כלומר, שלא הנתבע נשבע על אמיתות טענתו, ונפטר על ידי כך מלשלם לתובע, אלא התובע נשבע ונוטל את מה שהוא תובע.
לדוגמא: שכיר שתבע מבעל הבית בזמנו (שכיר יום - במשך כל הלילה שלאחר עבודתו עד הבוקר; שכיר לילה - במשך כל היום שלאחר עבודתו עד שקיעת החמה), שישלם לו את שכר מלאכתו, ובעל הבית טוען, שכבר שילם לו את שכרו, והשכיר טוען, שעדיין לא קיבל את שכרו, הדין הוא, שהשכיר נשבע שלא קיבל את שכרו, ובעל הבית משלם לו.
וכן, הנגזלים והנחבלים - נשבעים ונוטלים.
כמו כן, אם הנתבע חשוד שישבע לשקר, הדין הוא שהתובע נשבע על אמיתות תביעתו, ונוטל את שתבע (ראה: נשבעין ולא משלמין).
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)