אליה היא זנב הכבש.

נאמר בתורה:

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה

— ויקרא ג, ט

האליה היא חלק משובח ומובחר בגוף הבהמה (מלשון 'חלב הארץ'^[1]) לפיכך חלק זה בכבש, כשהוא מובא בקרבנות השונים, עולה כאימורים על גבי המזבח.

מהלכות ההקרבה

האליה היא החלק האחורי של הכבש, כלומר, הזנב וחיבורו לגוף. החלק שנוטלים מן הכבש בנוסף לזנב עצמו הן החוליות האחרונות שבשדרה, הנקראות 'הפרשה השלישית' ומקומן אצל הכליות^[2].

הקרבנות שנאמרה בהם חובה להקריב את האליה על גבי המזבח הם: חטאת^[3], ואשם^[4], וכן שלמים^[5], וקרבן פסח^[6], כשהם מובאים מן הכבשים.

יחד עם האליה מקריבים את החלב המכסה את הקרב^[7] .

בעת התנופה של האימורים מן השלמים מניפים את האליה עם שאר האימורים^[8].

האוכל מן האליה המיועדת לאימורים עובר על איסור לאו ולוקה על אכילת כזית ממנה^[9]. לא כן האוכל מן העור שבמשטח הפנימי של האליה הפונה אל הגוף שהוא ראוי לאכילה ואינו חלק מן האליה האסורה^[10].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)