אכילת קדשים היא מצות אכילת קרבנות ומנחות המובאים למקדש.

באכילת קדשי קדשים נאמרה מצוה בתורה, בדבר חובת אכילתם על ידי הכהנים בעזרה, שנאמר: 'ואכלו אותם אשר כופר בהם',^[1] ודרשו חז"ל: 'כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים'^[2]. כמו כן, מצות עשה על הכהנים לאכול את שיירי המנחה, שאף היא קדש קדשים, שנאמר במנחה: 'והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו... במקום קדוש, בחצר אהל מועד יאכלוה'^[3]. לעומת זאת, קדשים קלים הנאכלים על ידי הבעלים, מצות אכילתם אף על ידי ישראל בירושלים המקודשת שבתוך החומות, שנאמר: 'ואכלו אותם אשר כופר בהם', והפסוק מדבר אף בישראל^[4].

סיווג קרבנות לעניין אכילתם

שלשה סוגי קורבנות לענין אכילה הם:

א. קרבנות שאינם נאכלים כלל, כלומר קורבנות שדינם שבשרם נשרף, והם קרבנות עולה וחטאת פנימית^[5].

ב. קרבנות הנאכלים בעזרה, כגון, חטאת, אשם, זבחי שלמי ציבור ומנחות, שהם קדשי-קדשים^[6].

ג. קרבנות הנאכלים בכל העיר, כגון, שלמים, פסח, מעשר בהמה ובכור, והם קדשים-קלים^[7].

דיני האכילה

מקום האכילה

מצות אכילת קדשי קדשים נעשית בעזרה ובלשכות הסמוכות, שכן, 'התורה ריבתה חצרות הרבה' לאכילתם. החלונות ועובי החומה של העזרה דינם כעזרה ונאכלים שם קדשי קדשים^[8].

באשר לקדשים קלים: מצות אכילתם מתקיימת בכל העיר ירושלים, ולענין זה, עובי החומות - של – ירושלים וכך החלונות שבחומה, הרי הם כירושלים^[9]. האוכל קדשים חוץ למקום אכילתם לוקה, שנאמר: 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך... ובכורות בקרך וצאנך'^[10].

צורת האכילה

רשאי אוכל הקרבן לתבל את הקרבנות בתבלינים ולאוכלם בכל מאכל, כלומר: בין צלוים, בין מבושלים, בין שלוקים, פרט לפסח שאינו נאכל אלא צלי^[11].

הברכה

כהן האוכל קדשי קדשים מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול – חטאת, אשם, וכד'^[12]. ישראל האוכל את הזבח מברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח'^[13] וכד', ויש אומרים – 'על אכילת פסחים'^[14], וכד'.

זמן היתר האכילה

אין אכילת קדשים מותרת אלא לאחר שחיטת הקורבן, הזאת דמיו והקטרת האימורים על גבי המזבח^[15]. הקטרת האימורים מתירה את האכילה לכהנים ולישראלים^[16] אך אינה מעכבת, כגון, שנטמאו או אבדו אין בכך כדי לעכב את האכילה^[17]. בחטאת העוף – מיצוי הדם אל קיר המזבח מתיר את אכילת בשרו לכהנים^[18].

איסור אכילה לפני זריקת הדם

מקור האיסור: האוכל כזית מן הקרבן קודם זריקה, לוקה, שנאמר: 'לא תוכל לאכל בשעריך... ונדבותיך',[29] כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקים דמם' על גבי המזבח.[30]

מנחות

באשר לאכילת המנחות, המעשה המתיר את אכילתן לכהנים, הוא הקטרת הקומץ והלבונה. אכילת שתי הלחם המובאים בחג השבועות, מותרת לאחר הקטרת אימורי שני כבשי עצרת^[19]. בלחם הפנים המעשה המתיר לאכילה הוא הקטרת בזיכי הלבונה^[20].

משך האכילה

דין כל המנחות כדין קדשי קדשים, נאכלים ליום ולילה עד חצות לכהנים בתחומי העזרה. דין לחמי התודה לענין אכילה כדין בשר הקרבן^[21]. כך גם הלחם הבא עם איל נזיר דינו כדין הבשר. באשר למשך זמן אכילת לחם הפנים, נחלקו הראשונים: יש אומרים, שנאכל במהלך השבת בה נלקח הלחם מן ההיכל לעזרה והלילה שלאחריו^[22], ויש אומרים שנאכל במהלך השבוע שלאחר סילוקו^[23].

קדימות באכילה

קדשי קדשים נאכלים לפני קודשים קלים,^[24] כך גם הקודם לחברו בהקרבה, קודם לחברו באכילה.

האוכלים

המותרים באכילתם

קדשי-קדשים

אכילת קדשי-קדשים מתקיימת על ידי זכרי כהונה, ככתוב: 'זה יהיה לך מקדש הקדשים... לך ולבניך... כל זכר יאכל אותו'^[25]. ואינם מותרים אלא לכהנים נימולים וטהורים^[26]. קטן אוכל בקדשים, ככתוב 'כל זכר יאכל אותו'^[27]. כהן בעל מום אוכל בקדשים, בין אם הוא בעל מום עובר בין אם בעל מום קבוע^[28].

קדשים-קלים הנאכלים לכהנים

ישנם קדשים קלים הנאכלים לכהנים, לנשיהם, לבניהם ולבנותיהם ולעבדיהם הכנענים. ואלו הם:

א. המורם משלמים - חזה התנופה ושוק התרומה.

ב. המורם מאיל נזיר - הזרוע הבשלה, חזה התנופה ושוק התרומה.

ג. המורם מלחמי איל נזיר - חלת מצה אחת ורקיק מצה אחד.

ד. המורם מלחמי תודה - ארבעת הלחמים המורמים מלחמי תודה.

ה. בכור - כל בשר הבכור נאכל לכהנים, יש ראשונים הסוברים שרק לזכרי כהונה^[29], אך להלכה גם נשות כהנים, בניהם, בנותיהם ועבדיהם מותרים בו^[30].

קדשים-קלים הנאכלים לכל אדם

אכילת קדשים-קלים מותרת לכל אדם טהור מישראל. אונן אסור באכילתם^[31].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)