מצורע הוא אדם שנראה בבשרו נגע טמא - כמתואר בפרשת מצורע.

פסוקים רבים בתורה עוסקים בטומאתו של האדם שנראה בבשרו נגע צרעת^[1]. כמו כן נתייחדה לכך מסכת מיוחדת לבאר את דיני המצורע, והיא מסכת נגעים שבסדר טהרות. בעניין זה אמרו חכמינו: אם יש לך ספק בדיני הנגעים, עיין בפסוקים, משום שבענין זה ישנו מקרא מרובה^[2].

סוגי הטומאה

ארבעה מראות לבנים מנו חכמים, המטמאים בצרעת עור הבשר, שהיא הצרעת הראשונה הנזכרת בתורה^[3] –

א. בהרת.

ב. תולדת הבהרת.

ג. שאת.

ד. תולדת השאת.

כן מצינו בדברי חז"ל תיאור גוונים שונים של לבן לאבחנת הנגע:

א. עזה כשלג.

ב. כסיד ההיכל.

ג. כקרום ביצה.

ד. כצמר לבן^[4].

הלכה היא, שגם אם מעורב מראה אדמימות במראה לבן זה, הרי הוא טמא[5][./מצורע#cite_note-הערה5-5 [5]]. עוד מצינו סוגי צרעת נוספים הנזכרים בפסוקים, והם: צרעת השחין והמכוה^[6], וצרעת הראש והזקן^[7].

טומאת הצרעת

אדם שבבשרו הופיע נגע, והוא חושש שמדובר בנגע צרעת, חובה עליו ללכת אל הכהן, כדי שיקבע, האם הנגע מטמא או לא^[8]. במקרה שהנגע טמא, הכהן אומר בפיו: 'הנגע טמא'! והחל מרגע זה הטומאה חלה. מאידך, עד שלא אמר הכהן 'הנגע טמא', אין הנגע מטמא^[9].

סימני הטומאה

בפסוקי התורה נזכרים ארבעה סימנים המהווים סימני טומאה בנגע:

א. אם הנגע עמוק מעור הבשר^[10].

ב. אם נולד בו שער לבן^[11].

ג. אם הנגע פשה והתרחב ממקומו הראשון^[12].

ד. אם יש מחיית בשר בנגע, כלומר, בשר ללא נגע המוקף בנגע^[13].

הסגרת המצורע

במקרה שנמצא נגע בעור האדם, אך אין בו סימן טומאה, הכהן מסגיר את המצורע שבעה ימים ואסור לבוא בקהל. אם לאחר שבעה ימים אלו לא נולדו בנגע סימני טומאה, הכהן מסגיר את הנגע לשבעה ימים נוספים; והיה, אם גם אז לא התפתחו סימני טומאה, הכהן מטהרו^[14].

מצורע מוסגר

המצורע המוסגר לשבעה ימים, נחשב כטמא לכל דיני המצורע, פרט לחיוב פריעה ופרימה, שכן, פריעה ופרימה שהן מנהגו של מצורע טמא, נאמרו דווקא לגבי המצורע המוחלט. כמו כן, המצורע המוסגר הנטהר מצרעתו, פטור מהדינים האמורים בטהרת המצורע כגון, 'תגלחת' ו'ציפורים'[15][./מצורע#cite_note-הערה15-15 [15]].

מצורע מוחלט

המצורע המוחלט הוא זה שיצא מכלל ספק, והכהן שראה את סימני הטומאה על בשרו, הכריז עליו כמצורע וודאי ומוחלט היוצא מחוץ לשלש מחנות. מצורע זה מחוייב לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו, ולנהוג בדינים האמורים בו, כל זמן שהנגע קיים בו, ואינו נטהר מטומאה זו אלא אם כן נעלמו סימני הטומאה^[16].

מצורע בימי ספרו

כאשר נרפאו הסימנים, והמצורע נטהר מצרעתו, עליו לספור שבעה ימים לטהרתו. בימים אלו הוא מוגדר כ'אב הטומאה' ומטמא אדם וכלים במגע. אולם שלא כמו המצורע המוחלט, הוא אינו מטמא במשא, כמו כן אינו מטמא בביאה אל הבית^[17].

חומר טומאת המצורע

טומאת המצורע היא טומאה חמורה, והוא מטמא אדם וכלים במגע ובמשא, פרט לכלי חרס הנטמאים רק מהאויר. כן נאמרה לגביו טומאה שלא נאמרה בטומאות אחרות, שכאשר הוא בא לתוך הבית - כל הנמצא בבית נטמא^[18].

שילוח מחנות

חומרה נוספת המיוחדת למצורע יותר משאר הטמאים, שהמצורע משתלח מחוץ לשלושת המחנות: מחנה-שכינה, מחנה-לוייה ומחנה-ישראל[19][./מצורע#cite_note-הערה19-19 [19]], כלומר, חוץ לחומת ירושלים. כן נאסר על המצורע להיכנס לכל הערים המוקפות חומה^[20]; ויש סוברים שהכוונה היא דווקא לערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון^[21]. מצורע הנכנס לפנים ממחיצתו פטור ממלקות^[22]; ויש מחייבים^[23].

באכילת קדשים

המצורע אסור באכילת קדשים גם לאחר שהוא נרפא מנגעו, כל זמן שלא הביא את קרבנות טהרתו^[24].

בחוץ לארץ

קדושת ערים המוקפות חומה היא דווקא בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ המצורע אינו משתלח אל מחוץ לערים אלו^[25]. וראה בערך טהרת מצורע, שטהרתו נוהגת גם בחוץ לארץ.

בזמן הזה

טומאת הצרעת אינה מצויה כיום, אולם מעיקר הדין היא נוהגת אף בזמן הזה^[26]. כמו כן יש אומרים, כי טומאה זו יכולה לחול רק כאשר כהן מיוחס יטמא את הנגע^[27]. עוד יש מי שכתב, שרק כאשר יש חכמים הבקיאים במראות המטמאים, ניתן לקבוע את טומאת המצורע^[28]. מכל מקום, אדם הרואה מראה לבן בבשרו, אסור לקצצו, משום שאיסור קציצת הבהרת אינו תלוי בתחולת טומאת המצורע, ועל כן הוא נוהג בזמן הזה^[29].

מעולם המוסר והמחשבה

הצרעת - אות ופלא בישראל

"הצרעת הוא שם... כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי – 'צרעת'... ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי – 'צרעת'. וזה השינוי... אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו; אם חזר בו - יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו [כלי העור] - משתנין הבגדים שעליו... אם עמד ברשעו... משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע... לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן [של ליצנים] ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים; בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה" (רמב"ם הלכות טומאת צרעת טז, י).

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)