פגימת אוזן היא אחד המומים השכיחים הפוסלים את הבהמה מלהביאה כקרבן על גבי המזבח, וכן מתירה בכור באכילה לכל אדם. נאמר בתורה על בהמה שנתקדשה בקדושת בכורה: "וכי יהיה בו מום; פסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלהיך, בשעריך תאכלנו"^[1]. מכאן למדו חכמים, שכל מום הדומה לפיסח או לעיור, שהם מומים שבגלוי - ואינם חוזרים ונרפאים - כך דינם של כל המומים שבגלוי ואינם נרפאים - פוסלים את הקדשים מלקרב על גבי המזבח^[2]. כאשר מום כזה נופל על בכור – מותר הבכור בשחיטה בכל מקום בלי פדיון^[3]. אחד המומים השכיחים הוא פגם בסחוס האוזן, ואם נפל מום כזה בבהמה - נפסלה מהמזבח, ומותרת הבהמה בשחיטה לחולין, אם מדובר בבכור^[4].

דיני פגימת האוזן

שלוש פגימות נאמרו באוזן, וכולן פוסלות את הבהמה לקרבן:

א. נפגמה סחוס האוזן, כלומר, שנחתך ונחסר מעט מן הסחוס, דהיינו, החלק הפנימי הקשה של האפרכסת שהוא כמין עצם רכה^[5]. שיעור הפגם הוא - כדי 'שתחגור הציפורן', כלומר, שיעביר את ציפורנו על הסחוס וירגיש שהציפורן נתקלת בפגם^[6].

ב. נסדק סחוס האוזן, כלומר, נבקע ונעשה בו חריץ דק, אף אם לא חסר ממנו כלום^[7].

ג. ניקב סחוס האוזן - 'כמלוא כרשינא', כלומר, כגודל גרגר כרשינה, מין קטנית^[8] ששימשה להאבסת בהמות^[9].

מומים אלו נוהגים בכל הקדשים, ולכן אם נפל מום זה בבכור, הרי הוא מותר לכהן באכילה, מכירה וכד', ובשאר קדשים שנפל בהם מום זה – ייפדו, ואסורים למזבח^[10].

מום באוזן - בכוונה ושלא בכוונה

הלכה היא, שאסור להביא את הבכור לידי כך שייפול בו מום, אמרו חכמים: "מנין שלא יביא דבילה ובצק, ויניחנה על האוזן, כדי שיבא כלב ויאכלנה? - תלמוד לומר: 'כל מום'"^[11]. כמו כן, בכור שנעשה בו מום על ידי גוי, זאת, בכוונה כדי להתירו - אסור באכילה. אבל אם עשה הגוי מדעתו מותר, כך היה מעשה: "מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, וראהו קסטור [חייל] אחד ואמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום, נטל פיגום וצרם אוזנו, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו. ואחר שהתירו, הלך וצרם באזני בכורות אחרים [שעשה החייל במתכוון, לאחר שהבין שמעשיו התירו את הבהמה באכילה] - ואסרו"^[12].

פגם באוזן הקרבן לאחר שחיטתו

הצורם, כלומר, הפוגם, את אוזן הקרבן לאחר שנשחט, וקודם שקיבל את דמו – פסול, ואין זורקים את דמו, מפני שקבלת הדם צריכה להיעשות כאשר הקורבן שלם^[13]. יש מפרשים, שכל מום פוסל, שכשם שהפר צריך להיות שלם בשעת השחיטה - כך צריך להיות שלם בשעת קבלת הדם^[14]. ויש מפרשים, שזהו אינו פסול הנובע מדין בהמת בעלת מום, אלא פסול מחודש, ונובע מעצם זה שהקרבן נחסר ואינו כפי שהיה בשעת השחיטה^[15].

אוזן שנפגמה בין שחיטה לקבלת הדם- הקרבן פסול בציור נראה קרבן שנשחט, והכהן עמד לקבל את דמו במזרק, ובין השחיטה לקבלת הדם - פגם הכהן באוזנו (בסכינו או בדבר אחר) הכהן אינו מקבל את הדם ואינו זורקו, שכן הקרבן נפסל.

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)