התורה האמינה לשני עדים, נאמנות מוחלטת, לכל מה שיאמרו, ובתנאי שהם שנים, וגברים יהודים, וכשרים לעדות, והם לא קרובי משפחה, לא העדים עצמם, ולא קרובים מבעלי הדין.

עד אחד: נאמן באיסורין, להעיד על דבר שהוא אסור או מותר, כגון להעיד על חתיכת בשר, שהיא שחוטה כדין וכשרה, או להעיד על אישה שמת בעלה וכעת היא אלמנה ומותרת להתחתן.

ועד אחד שהעיד בממונות, לא מקבלים את העדות שלו, כמוחלטת, אבל מחייבים את החייב שבועה עפ"י עדותו, פירוש: אם יבוא עד אחד ויאמר שראובן חייב כסף לשמעון, נחייב את ראובן להשבע שלא חייב את הכסף לשמעון (כמובן אם ראובן לא מודה בכל החוב).

עדות אישה: אין אישה נאמנת להעיד.

ונאמנת להעיד על איסורין, כמו שפירטנו לעיל, וכן נאמנת להעיד שראתה אדם שמת, וע"י זה נתיר את אשתו להתחתן, ובתנאי שהאישה שמוסרת את העדות, אינה קרובה לבעל שמת או לאשתו (שאין לה אינטרס מעדות זו).

עדים זוממין: עדים שהעידו עדות שקר בביה"ד, ונתקבלה עדותם, ויצא פסק דין להוציא ממון מהחייב עפ"י העדות שלהם, או יצא פסק להרוג את הנפש, ועדיין לא בוצע הפסק, והעדות שלהם נפסלה, ע"י עדים אחרים שמעידים, שהעדות של הזוג עדים הראשון לא נכונה. כי בזמן שהראשונים טוענים שראו את מה שהעידו, העדים השניים טוענים שהעדים הראשונים היו איתם במקום אחר, ולכן לא יתכן שראו את העדות, העדים הראשונים יקראו "עדים זוממין" (והעדים השניים נקראים "מזימים"), ועונשם של העדים הראשונים, אם נפסק שצריך להוציא ממון עפ"י עדותם, העדים ישלמו לחייב את הסכום שרצו להוציא ממנו (50% משלם כל עד) ואם פסה"ד היה להרוג את הנפש, יהרגו העדים הזוממין באותה מיתה, ואם נפסק להלקות אדם עפ"י דבריהם, ילקו את אותו מספר מלקות שנתחייב על פי דבריהם במלואם ולא 50% לכל עד, (שכן המכה ה20, יותר כואבת מהמכה הראשונה, וזה מה שזממו לעשות). ואם כבר בוצע הדין, לא מחייבים אותם , שהתורה אמרה על עדים זוממין, "ועשיתם לו כאשר זמם" ומדייקים מזה, כאשר זמם, ולא כאשר עשה, שאם כבר נעשה, פטורים.

(כתב: בנימין מאיר כהן)