נמצא הרוג מחוץ לעיר ולא ידוע מי הרג אותו, מודדים את המרחק מההרוג לערים הקרובות, וזקני (ביה"ד) של העיר הקרובה, מביאים לנחל עגלה (עד בת שנתיים) ועורפים את ראש העגלה, הזקנים רוחצים ידים על העגלה וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

והרי לא ניתן לחשוד את הזקנים שרצחו, או ראו והתעלמו, אלא שלא ראו אדם שיצא מהעיר ולא היה לו מזון, ונצרך לגנוב ולכן נהרג, שמוטלת חובה על חשובי העיר לדאוג לכל נצרך ולכן הזקנים אומרים לא ראינו, שאם ראינו ודאי שהינו דואגים לו למזון ולויה.

העגלה נקברת במקומה ואסורה בהנאה ומקום העריפה אסור בזריעה.

משרבו הרוצחים בזמן בית שני, פסקה עגלה ערופה, שעגלה באה על ספק.

(כתב: בנימין מאיר כהן)