כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה, שיש בנינו ערבות זה לזה, הפועל היוצא מכך שיש דברים שאתה יכול לעשות עבורי ויש דברים שאני יכול לעשות עבורך ויש דברים שאנחנו צריכים לעשות אחד עבור השני.

לא כל דבר אני יכול לעשות במקומך, כמו לאכול ולישון אני לא יכול במקומך, כך גם להניח תפילין ולשמור שבת אני לא יכול במקומך.

אני לא יכול לצאת ידי חובה במצוות שאתה קיימת, אבל אני יכול לצאת ידי חובה בברכה שבירכת ועניתי עליה אמן, כגון: אנחנו יושבים בסעודה, כמו בשולחן השבת, והאבא עושה קידוש, כולם מקשיבים ועונים אמן אחר הברכות ויוצאים ידי חובת קידוש, למרות שהם לא ברכו, כל מה שהיה צריך לעשות , המברך מתכוון להוציא את כולם ידי חובה בברכה שמברך, והשומעים מכוונים לצאת ידי חובה בברכה שלו ושעונים "אמן" נחשב כאילו הם עצמם ברכו, וכן בקריאת התורה, וכן בחזרת השליח ציבור, ובקריאת המגילה ושופר ועוד, הציבור מתכוון לצאת בברכות החזן ובקריאת התורה או קריאת המגילה, והחזן מתכווין להוציא אותם וכעונים "אמן" נחשב להם כאילו הם עצמם ברכו, ויצאו ידי חובה, ואפשר לעשות זאת לכתחילה.

ויש מצוות שלמרות שאתה יכול לצאת ע"י שליח, עדיף שתעשה בעצמך. עיין "מצוה בו יותר מבשלוחו"

(כתב: בנימין מאיר כהן)