דין במצוות שמקיימים על ידי דיבור: השומע דברים שנאמרים על ידי אדם אחר, יכול להחשב כאילו אמר אותם בעצמו.
במקור נאמר דין זה בהקשר לקריאת ההלל, על מנהג שהיה בו החזן קורא חלק מן המילים והקהל משלים את המשפט. על מנהג זה אומר רבא שיוצאים ידי חובה החזן והקהל מבלי להשלים בעצמם את כל מילות ההלל, כיוון ש'שומע כעונה'. 
על דין זה מבססים הפוסקים את האפשרות להוציא אדם ידי חובה במצוות הכוללות דיבור והשמעת קול - כמו ברכות, קריאת מגילה, ושופר.

(כתב: אביעד שלמה מוריה)