כלי חרס הינם כלים העשויים מטיט ונשרפים בכבשן, אבל כשנתייבש בחמה בלבד קרוי כלי אדמה ואינו מקבל טומאה. כלי נתר נעשים מעפר בשם ניטרום, והוא קשה בטבעו ומתקיים גם בלא שריפה בכבשן, ודינו ככלי חרס.
כלי חרס נטמאים ומטמאים מתוכם אף אם הטומאה לא נוגעת בכלי, ואינם נטמאים במגע מגבם. פשוטי כלי חרס בלא תוך אינם מקבלים טומאה כלל, וגם כלי חרס גדולים נטמאים מאווירם. אין דין טומאת מדרס בכלי חרס.
כלי חרס המוקף צמיד פתיל, נטמא במשא והיסט הזב, אך לא במגע. אם הכלי מצוי באוהל המת, היקף הצמיד פתיל מציל את האוכל שבכלי מלהיטמא.
כלי חרס אפילו נטמאו ממת, נעשים ראשון לטומאה בלבד, ומטמאים רק אוכלים ומשקים. שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל... וכל משקה..." - אוכל ומשקה ולא כלים! ואין לכלי חרס טהרה במקווה, אבל שבירתן מטהרתן.
כלי חרס אי אפשר שיהיו אב הטומאה כלל, וכן כלי נתר. אם נעשו ראשון או שני לטומאה (היה אב הטומאה באוירם, או שנטמאו ממשקין טמאים), אין להם טהרה במקווה, אבל שבירתן מטהרתן. ואין בכלי חרס אפשרות לשלישי או לרביעי לטומאה.
(כתב: הרב אוריאל לוי)