אות הכתובה בשלימות ללא כל הפסק בדיו. כל אות שבספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכה להיות גולם אחד. הפסק בדיו של אחת האותיות פוסל את האות, חוץ מהרגל של האות ה' ושל האות ק' שאסור שיגעו בגוף האות.
לעתים, הפסק בדיו גורם שהאות המופסקת דומה לשתי אותיות אחרות והיא פסולה. כגון: הפסק באות מ' גורם שהאות נראית ככ"ף - ו"ו; הפסק באות צ' גורם שהאות נראית כיו"ד - נו"ן; הפסק באות ח' גורם שהאות נראית כשתי אותיות זי"ן; הפסק באות ש' גורם שהאות נראית כעי"ן - זי"ן.
קיימים שיעורים הלכתיים שונים בגודל ההפסק: "נראה מרחוק", "ניכר להדיא" ו"לא ניכר להדיא". גם כאשר ההפסק "אינו ניכר להדיא", כלומר שלא מבחינים בו מיד כאשר מסתכלים באות, האות פסולה, אלא אם כן ההפסק דק מאוד שנראה רק מול השמש, שיש דעות שמכשירות.
לעתים ניתן לתקן את ההפסק על ידי תוספת דיו ולעתים האות פסולה מבלי אפשרות תיקון. הדין תלוי בשיעור גודל ההפסק, ב"הבחנת תינוק" (ע"ע) ובשאלה אם על ידי ההפסק האות שינתה את צורתה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)