גזבר הוא אדם שנתמנה לתפקיד במקדש בתחום הניהול המעשי: כספים, אוצרות יין ושמן, וצדדים מקצועיים אחרים.

נאמר בתורה: 'ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך... תשאו את עון המקדש... וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך'^[1], מכאן למדו חז"ל, שהכהנים ימנו לצורך עבודתם על גבי המזבח גזברים ואמרכלים מתוך שבט לוי^[2] אשר יעשו את העבודות הנלוות כהכנה ועזרה לעבודת הכהנים^[3]. אכן, מצינו, שאפילו משה היה גזבר על תחומים אחדים במשכן, וכגון, על פרה אדומה, שנאמר: 'ויקחו אליך פרה אדומה תמימה - יביאוה אליך ותהא גזבר עליה'. כך גם היה משה גזבר על עשיית שמן זית זך, שנאמר: 'ויקחו אליך שמן זית זך'. משם למדו חכמים למנות גזברים לדורות, וכלשון חז"ל: 'מניין שימנו גזברין לדורות? – תלמוד לומר: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך'^[4]. השם 'גזבר' לקוח מן הפסוק בעזרא, שם נזכר המושג 'גזבריא' בהקשר לעבודת המלך, ופירשו הפרשנים – 'הפקידים על האוצרות'^[5], בדומה לכך, נתמנו במקדש אנשים 'גזברים'^[6] לצורך ניהול ופיקוח על הכספים. כן נתמנו גזברים על הנכסים שהוקדשו למקדש, על אוצרות היין והשמן, ועל ניהול אגפי המקדש השונים - 'וכל מלאכת הקודש בהם היתה נעשית'^[7].

הגזברים ומניינם

הממונים על הנעשה במקדש הם הקתיקולים והאמרכלים, שהיו מופקדים על כמה וכמה גזברים, כלשון חז"ל: 'ממנים גזברין מתחת יד האמרכולין'^[8] איש לפי תפקידו. הלכה היא, ש'אין פוחתין משלשה גזברים במקדש'^[9], שכך לימדונו הנביאים, שאפילו אם רוצים לצמצם במספרם אין לפחות משלשה, ככתוב: 'יחיאל ועזזיהו ונחת גזברים'^[10]. כן ביארו הראשונים, שראוי הוא שיתמנו שלשה, שהם כבית דין המעריך ואומד את השווי הכספי של ההקדש^[11]. מאידך, מצינו מי שמנה שלשה עשר גזברים, זאת, כנגד שלש עשרה שערי המקדש^[12]. יש מן הראשונים המסביר, שמספר זה נחלק לשנים: א. שלשה גזברים מיוחדים להעריך את החרמים, ואת נדרי ערכין ואת קדשי בדק הבית, והם שהיו מופקדים על פדיונם, כדי שההקדש לא יצא נפסד. ב. כן התמנו עשרה מומחים לקטורת, יין, שמן וכד', והם היו מופקדים על הפעלתם של הכהנים בלשכות השונות^[13]. ויש שאמרו,שהיו ששה עשר גזברים, שלשה ממונים על ההקדשות ועוד שלשה עשר שממונים על השערים^[14].

גזברים האחראים על עניני כספים

חלק מן הגזברים נתמנו כאחראים על עניני הכספים של ההקדש. במקדש היו לשכות מיוחדות לקבלת תרומות, כגון לגביית תרומת מחצית השקל, כן היתה לשכה בה היו שלש עשרה שופרות לקבלת תרומות בנושאים שונים במקדש^[15], צורה אחרת לקבלת תרומות היתה ה'גפן של זהב', שהגזברים במקדש היו אחראים ליטול אותה משהצטבר בה הרבה זהב, ובו השתמשו לבדק הבית והוצאות אחרות במקדש. מתפקידו של הגזבר, לגבות את ההקדשות, ולוודא, שאדם שנדר והקדיש דבר למקדש, אכן ישלם את נדרו, וימסור אותו לידי הממונים על ההקדש^[16]. כמו כן, באשר לדברים שהוקדשו ואין ההקדש יכול להשתמש בהן, כגון, בתים, שדות, או חפצים שאינם בני שימוש לצרכי המקדש, את אלו הגזבר מוכר לציבור, והכסף שנפדה מעביר אותו לאוצר המקדש^[17]. כסף זה שימש לצרכי המקדש המתחדשים^[18]. הגזברים אחראים על ביצוע בדק הבית כנדרש, ועליהם מוטל לעסוק בצדדים הכספיים הקשורים לחמרי הבנין ולשכר הבנאים והפועלים^[19].

גזברים המומחים בתחומם

חלק מן הגזברים נתמנו במקדש עקב היותם אנשי מקצוע, המופקדים על אוצרות המקדש. כגון: גזבר האחראי על קניית כבשים, עגלים ועופות לקרבנות ציבור^[20], גזבר האחראי על היין, וגזברים האחראים על השמן, על הסולת וכד'. ומובא בהלכה, ש'בזמן המקדש, מביאין [הגזברים]: אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרחיין והלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע'^[21].

גזבר הממונה על כשרות היין לנסכים

הממונה על היין היה אחראי על רכישת יין הכשר לניסוך על גבי המזבח, כגון: יין מענבי כרם שהגפנים שטוחות על הארץ ואינן מודלות על גבי עצים וכיוצא בכך^[22], מאידך פסל לגבי המזבח יין הבא מגפן שהדלו אותה על גבי תאנה מפני שנשתנה ריח היין, או מחמת פסול אחר^[23]. גזבר זה היה אחראי לבדוק במהלך השנה את כשרות היין בקנקנים והחביות, ואם בא מפי החבית או משוליה היה פוסלו למזבח. ומתואר בתלמוד, שהיה נוכח בעת שאיבת היין מן החבית כדי לוודא שלא יתערבו שמרים ביין^[24].

גזבר האחראי על השמן במקדש

הגזבר היה צריך לפקח על ספקי השמן, שיביאו מן המובחר^[25], ולפסול חלק מן השמנים, כגון, שמן שיש בו שמרים או שמן שריחו רע, ומאידך, לבחור את השמן המשובח^[26]. כיוצא בכך, מאחר שנימנו במשנה תשעה מיני שמן הכשרים למנחות ולהדלקת המנורה, ואלו נעשים בעיבוד מיוחד בבית הבד, היה צריך לפקח על הבאת שמן מהודר למצוות שבמקדש - כל מצוה כענינה^[27].

גזבר הממונה על הסולת

גזבר זה הוא הקובע את טיב החיטים. ומובא בתלמוד, שהיו קובעים תנאים עם מוכר התבואה לענין הסולת או לענין הבאת העומר. כגון, באשר לחריש יסודי בשדה לצורך הסולת והעומר, על הגזבר לוודא, שהחריש ייעשה שבעים יום קודם הפסח. עוד התנה הגזבר שתהא השדה בזוית הפונה לדרום, כדי שהתבואה תהא חשופה לשמש ולחום, ושהסולת תובא למקדש כשהיא מנופה כהלכתה ^[28]. הגזבר היה אחראי לוודא שהסולת מנופה מן הקמח, ואם נשאר בה קמח היה פוסלה. כיצד בודק הגזבר את הסולת? - מכניס את ידו לתוכה, אם עלה אבק על ידו, סימן שיש בה קמח ופסולה עד שיחזור המוכר וינפה אותה^[29]. הגזבר היה אחראי אף באשר לטיב הסולת במהלך השנה, וכגון, אם התליעה הסולת ברובה היה פוסל אותה מלהביאה למזבח^[30].

ה'ממונה' וה'גזבר'

כתבו הראשונים^[31], שכל מקום בו נזכר 'ממונה' במקדש, הכוונה היא ל'גזבר', ו'היינו ממונים - היינו גזברים'^[32]. הדבר מוכח ממהות תפקידם של ה'ממונים' השונים הנזכרים במשנה, שכן, רבים מהם היו מופקדים על הוצאת כספי ההקדש לספקים לצרכי המקדש השונים, וממילא ה'ממונה' הוא גם 'גזבר' המופקד על אוצרות המקדש.

הממונים במקדש

הממונה על הזמנים

תפקידו להקפיד על ביצוע העבודות בזמנן הקבוע, ומכריז בטרם יעלה השחר: 'עימדו כהנים לעבודתכם, ולוים לדוכנכם, וישראל למעמדכם'^[33]. לממונה זה היו עוזרים בתפקידו, וכגון, כשהגיעה עת הקרבת הקרבן, הממונה שולח לראות אם האיר המזרח*, והרואה מכריז – 'ברקאי'^[34].

הממונה על נעילת השערים

אדם הקובע את זמן פתיחת שערי העזרה עם שחר ונעילתם עם חשיכה ^[35].

הממונה על השומרים

הוא הנקרא: 'איש הר הבית', המפקח על עירנות השומרים בלילות^[36].

הממונה על המשוררים

אדם הבוחר ובורר את הלויים המשוררים, ומכין אותם ל'שיר של יום' על הדוכן ולשירה ברגלים. על פי ממונה זה תוקעים הכהנים בעת הקרבת התמיד וניסוך היין, תחילה על שולחן החלבים ואחר כך תוקעים הלויים על הדוכן^[37].

הממונה על הצלצל

כמין מנצח, המכין ומאמן את המנגנים - כל מנגן וכלי נגינתו המיוחד. כן אחראי הממונה, לנצח על נגינת הלויים בעת עומדם על הדוכן בשעת הקרבת התמיד וברגלים^[38].

הממונה על הפיס

אדם הממונה על הכהנים העובדים באותו יום, לחלק לכל כהן את תפקידו בעבודות השונות, זאת, באמצעות פייס הנערך במהלך עבודות היום^[39].

הממונה על הנסכים

אדם הממונה על הנסכים המובאים עם קרבנות ציבור, כמו כן אחראי על נסכי קרבנות יחיד, ונותן לכל מקריב את הנסכים בתמורה ל'חותמות'^[40].

הממונה על החותמות

אדם שמקבל תשלום מן המקריב עבור נסכי קרבנו, ונותן לו מעין שטר קבלה הנקרא 'חותמת'^[41].

הממונה על החולים

רופא, האחראי על בריאותם של הכהנים אם נפצעו או חלו, שכן הם עלולים לחלות בימות החורף. כמו כן, יש שחלו בחולי מעיים עקב אכילת בשר הקרבנות^[42].

הממונה על מקורות המים

אדם הממונה על חפירת בורות, מאגרי מים, ומקוואות, זאת, בירושלים ובדרכי עולי הרגל בישוב ובמדבר, כדי שיהיו המים מצויים לעולי רגלים ובהמותיהם^[43].

הממונה על הקינים

הממונה קונה עבור אוצרות המקדש תורים ובני יונה לצורך קרבנות יחיד, ומוכר את הקינים לאנשים ונשים לצורך קרבנותיהם השונים^[44].

הממונה על לחם הפנים

אחראי על לשכת עושי לחם הפנים^[45].

הממונה על הקטורת

ממונה על רכישת סממני הקטורת ועשייתה כהלכתה בלשכת בית אבטינס^[46].

הממונה על הפרוכות

ממונה על לשכת הפרוכת, שם אורגים פרוכות לשערי המקדש ולקדש הקדשים^[47].

הממונה על בגדי הכהונה

אחראי על לשכת פנחס המלביש, ועל אריגת בגדי כהן גדול ובגדי כהן הדיוט^[48].

ממונים נוספים

מינויים אחרים מצינו לצרכי המקדש השונים, וכגון: 'בן טוטפת על המפתחות, בן דיפאי על הלולב, בנימין על התנורים, שמואל על החביתין, בן מקליט על המלח, בן פלך עץ על העצים'^[49]. עוד מצינו בתלמוד, שהיה גזבר במקדש המומחה בטיב אבנים טובות ובערכן הכספי^[50]. כן היה גזבר במקדש הממונה על ההכנות לקראת עשיית פרה אדומה^[51].

גזברי המקדש - וכללי העבודה

הגזברים מזמינים אומנים לתיקון המקדש ולשכותיו, וקובעים עמם את פרטי העבודה להלכותיה. כמו כן, קובעים את מידות הבנין ואיכות הבניה, וכן את שכר עבודתם של הבנאים. באשר לבנייה אמרו חכמים: הגיזברים קוצבים כסף לבנאים עבור כל אמה שבונים בבנין, ומידתה - אמה בת ששה טפחים. מאידך, בסיום המלאכה, מקבלים הגזברים תמורתה אמה בתוספת אצבע, זאת, כדי שלא יהנו הבנאים מן ההקדש יתר על כדי מלאכתן ויבואו לכלל מעילה^[52]. באשר לצורפי כסף וזהב שאומנותן יקרה, נקבעה אמה בת ששה טפחים בתוספת חצי אצבע^[53].כלל נוסף שהנחה את הגזברים: 'רשות הגבוה – בכסף', כלומר, משנתן הגזבר כסף למוכר - קנה המקדש מיידית את הקרבנות או הכלים וכד', וכלשון חז"ל: 'גזבר שנתן מעות בבהמה, אפילו בהמה בסוף העולם – קנה' '^[54]- ואין המוכר יכול לחזור בו, כי 'רשות הגבוה', כלומר, רשות המקדש אינה צריכה קנינים נוספים. כלל אחר: 'אמירתו לגבוה - כמסירתו להדיוט'. 'כיצד? – האומר: שור זה עולה, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם – קנה', ומתפקיד הגזבר לוודא שהנודר ישלם את נדרו.

נאמנותם

הקדש הנמצא ברשות הגזבר הרי זה כאילו נמצא ברשות הקדש, ולכן הגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש לביתו הרי זה לא מעל, שהרי לקחו מטעם ההקדש. מאידך, אם נתן את החפץ לחברו מעל הגזבר, שכן, הוציא את החפץ מרשות הקדש לחולין^[55]. הגזבר הוא נציג ההקדש, והוא בעל הדין להקדש40, לפיכך, כאשר נמסרו שקלי בני העיר לשליח להביא את השקלים למקדש, ונגנבו או אבדו, הרי השליח נשבע בפני הגזבר שהכסף אבד – ונפטר. כשהשליח נשבע, הרי הוא נשבע במעמד הגזבר ^[56]. 'אין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, שנאמר: אך לא יחשב אתם הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים'^[57].

כבודם ומעמדם בהלכה

בין תפקידי הגזבר היו גם תפקידי כבוד, וכגון בפתיחת שערי העזרה עם שחר, כמובא בתוספתא:^[58] 'נתכנסו כולן - אמרכלין פותחין, וגזברין נכנסין ויוצאין, ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין'^[59]. כמו כן, מתפקידי הגזבר יחד עם הסגנים והפחות להקביל פני עולי הרגל ומביאי הביכורים הבאים למקדש^[60]. וכתבו הראשונים, שמצות עשה מן התורה לכבד את הכהנים, לנשאם ולרוממם מעל שאר העם לכל דבר שבקדושה, , ולהרים את מדרגתם למדרגה עליונה, ואפילו ימאנו מלקבל כבוד לא נשמע להם^[61]. והכבוד האמור אינו לכבודם אלא לכבוד מי שהשכין שמו במקדש, שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. ולמדו זאת מן הפסוק 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך'. ובארו חכמים: 'וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון'^[62]. והסבירו הראשונים: 'לפתוח ראשון - בכל דבר כבוד, בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון - בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון - אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו בשווה אומר לו: ברור וטול איזה שתרצה'^[63]. עוד למדו ראשונים מן המצוה 'וקדשתו', שיש למנות כהנים במקדש דרגה מעל דרגה, אמרכלים, גזברים ושאר נושאי התפקידים במקדש, ומנו שמונה דרגות בין כהן גדול שהוא ראש לכל הכהנים לבין כהן הדיוט^[64]. וביארו חכמים במשמעות פסוק זה, שיש להקדים בכבוד כל כהן מנושאי התפקידים במקדש איש איש על פי דרגתו, ו'כל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו'^[65] בכבוד וגדולה. יתירה מזו! מובא בגמרא, שענין ההקדמה בדרגה וכגון, בין אמרכל לגזבר, העדפה זו כוללת לא רק את החובה לפרנסו ולרפאותו אלא אף להחיות את האמרכל במקרה של סכנת חיים^[66]. לעומת האמור, מצינו דעת כמה מן הראשונים הסבורים, שחובת הכבוד לכהן אינה מן התורה, והלימוד מן הפסוק 'וקדשתו' אינו דין דאורייתא, אלא אסמכתא בעלמא. לדעה זו הכבוד הניתן לכהנים לדרגותיהם אינו אלא מנהג קדושה שהנהיגו ישראל בכהנים^[67].

מן האגדה

גזבר נאמן יוצא ידי הבריות

'שנו רבותינו אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא בפונדי [תיק] ולא אנפיליא [גרב] שמא יעשיר ויאמרו מן הלשכה העשיר, כל כך למה? - שכשם שחייב אדם לצאת ידי שמים כך האדם חייב לצאת ידי הבריות משום שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל^[68] ומשה היה גזבר על מלאכת המשכן'^[69].

פקודי המשכן

'אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עושה היה עושה על ידי אחרים [ובפניהם] שנאמר: עבודת הלויים ביד איתמר... משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל. עד שהוא יושב ומחשב - שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל - שעשה ווים לעמודים. אמר להם: ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן. ומי גרם לו? - על ידי שישב ופייסן. אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא! ומשה אמר: בואו ועשו עמי חשבון?! אלא ששמע משה, ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: והיה כצאת משה אל האהל... והביטו אחרי משה. ומה היו אומרים? - ר' יצחק אומר: לשבח היו אומרים: אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה... ור' חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים! וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיון ששמע משה כך - אמר להן: חייכם! משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר: אלה פקודי המשכן'^[70].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)