דבר שאין לו כל ערך ממוני, אך בגינו נגרם לאדם רווח ממוני. או דבר שעתה אין לו כל ערך ממוני, אך לאחר זמן יהיה לו. או דבר שאינו ממונו של אדם, אך גורם הוא לו להיפטר מתשלום. או עדות שאינה מחייבת ממון את הנתבע, אך בגינה נגרם לו חיוב ממון.
ככלל נחלקו חכמים בשאלה האם דבר הגורם לממון נחשב כממון או לא.
לדוגמא: אדם שאמר: "הרי עלי עולה", והפריש בהמה לכך, וגנבוה. בהמה זו כבר אינה ממון של בעליה, שכן יצאה מרשותו לרשות ההקדש, אבל היא עדיין "דבר הגורם לממון", מכיון שאם מתה או אבדה, אחריותה עליו וחייב להביא בהמה אחרת תחתיה. משום כך, לדעת הסוברים כי דבר הגורם לממון נחשב כממון, הרי שהגנב חייב בתשלומי כפל ואם טבח או מכר את הבהמה - חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, שכן לדעתם רואים את האחריות לבהמה כממון. ולכן, למרות שתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מותנים בגניבה מבית הבעלים כמו שנאמר "וגונב מבית האיש", ואילו במקרה דנן הבהמה נגנבה מרשות ההקדש, מכל מקום מכיון שאחריותה עליו, הרי זה נחשב "מבית האיש". ואילו לדעת הסוברים כי דבר הגורם לממון אינו נחשב כממון, הרי שהגנב פטור מתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, שכן לדעתם אין לראות את האחריות כממון, ואין זה נקרא "וגונב מבית האיש", אלא מבית ההקדש.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)