מעשה איסור שאדם עושה ללא כוונה, כתוצאה ממעשה היתר. פעולה המותרת מצד עצמה, העלולה לגרור בעיקבותיה פעולה אסורה - עשייתה מותרת, אם קיימים שני התנאים הבאים: א. העושה אינו מתכוון לפעולה האסורה; ב. הפעולה האסורה אינה תוצאה הכרחית של הפעולה המותרת, אלא אפשרית בלבד.
לדוגמא: מותר לגרור בשבת ספסל קל על גבי קרקע, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. עשיית החריץ אמנם תתכן, אך אינה תוצאה הכרחית מן הגרירה.
פעולה המותרת מצד עצמה, אך וודאי שתגרור בעיקבותיה פעולה אסורה - עשייתה אסורה. פעולה זו נקראת בפי חז"ל: "פסיק רישיה ולא ימות", כלומר: חתוך ראשו ולא ימות. כשם שאי אפשר לחתוך את ראשו של בעל חי מבלי לגרום להמתתו, כך אי אפשר לפעולה המותרת להיעשות מבלי שתיעשה בגללה הפעולה האסורה.
יש להבדיל בין שני סוגים של "פסיק רישיה": א. "פסיק רישיה דניחא ליה", כלומר, שהאדם העושה את הפעולה המותרת מרוצה מן הפעולה האסורה הנגררת מפעולתו - שאז איסור עשייתה הוא מן התורה; ב. "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", כלומר, שהאדם העושה את הפעולה המותרת אינו מרוצה מן הפעולה האסורה הנגררת מפעולתו - שאז איסור עשייתה הוא מדרבנן.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)