יש כח וסמכות ביד בית דין לשלול ולהפקיע את בעלותו של אדם מרכושו. ויש אומרים, שבכוחם אף להקנותו לאחר עוד לפני שבא לידו של האחר*.
את מקור סמכותם זו של בית דין למדים ממה שנאמר בעזרא (י, ז - ח), כשקראו לכל בני הגולה להיקבץ לירושלים: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה".
ויש סוברים, כי המקור לזה הוא מה שנאמר ביהושע (יט, נא): "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל", ודרשו חכמים (יבמות פט, ב; גיטין לו, ב): "וכי מה ענין ראשים אצל אבות (ודי היה לכתוב וראשי המטות), אלא לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו".
----------
* כן דעת הרשב"א (גיטין לו, ב) ועוד. לעומתם סוברים אחרים שכל מקום שאמרו: הפקר בית דין הפקר, היינו שבעל הנכסים איבד את זכותו על ידי הפקר בית דין, ונעשה כדבר שאינו שלו, ויש רשות לחברו להחזיק בו ברשות בית דין, אבל עדיין אינו זוכה בו עד שיחזיק.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)