כשהגמרא מגיעה למסקנה שהקושיה שנאמרה נגד חכם פלוני היא קושיה שאין עליה תשובה ודבריו נסתרו ונדחו לגמרי, היא מכנה אותה בביטוי זה, שמשמעותו שהקושיה היא מוחלטת, ולכן דבריו נדחו.
ברשב"ם (בבא בתרא נב ע"ב ד"ה קשיא) מובאות 2 דעות להבדל בין "קשיא" ל"תיובתא": נקטינן מרבותי ז''ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא ואעפ''כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא.